רוחות רפאים

רוחות רפאים

"אני נורא מצטערת, שכחתי לגמרי שיש לנו תור לרופא שיניים היום, תצטרך לקחת אותה בשש", כך מבשרת לי אמא של איתמר, החבר מהגן של ילדתי, ובאחת טורפת את תוכניותי לאחר הצהריים. במקור הכל היה מתוכנן פיקס: בארבע ורבע אוספים את הקטנה מהגן, אח"כ לחנות של צורכי המשרד ולמכולת, משם דוהרים הביתה, שמים את הדברים, ממשיכים לאיתמר, שם אני משאיר את ילדתי הקטנה, ובדיוק יש לי זמן ללכת לספר להסתפר ואז אם יהיה לי מזל ולא יהיה אצלו תור, עוד יישאר אפילו זמן לחפש מתנה לבר מצווה ההיא שיש לנו בשבוע הבא, בשבע אני אוסף את הקטנה מאיתמר ובשבע ורבע כבר מתחילים את סידורי הערב ועוד יום מוטרף עבר בהצלחה. ופתאום - בשש אני כבר צריך לאסוף אותה.

אמא של איתמר מסתכלת על פרצופי המאוכזב וממלמלת שוב דברי התנצלות, היא גם מציעה שאם זה לא נוח לי, אולי אפשר שהילדים יפגשו בפעם אחרת. "לא, לא" אני ממהר להשיב, "זה בסדר, אני אבוא לקחת אותה בשש". הקטנה כבר מזמן בפנים משחקת עם איתמר, מהבוקר כבר דיברה על הביקור הזה, ואפילו אם הדבר היה מפשט את הלוגיסטיקה שלי, אין לי לב לעשות לה את זה ולבטל עכשיו. "להתראות בקרוב", אני אומר ומסתובב ופונה לדרכי. מאחורי הדלת נסגרת ואני יוצא מהבניין בו הם גרים, “אבל מה היא דרכי בעצם?”

מהספר אפשר לשכוח, ובכלל כבר אין טעם ללכת למרכז קניות, כי עד שאגיע כבר אצטרך לחזור. מזל שיש לי שיער מתולתל, אחרי מקלחת הוא תמיד נראה יפה ומסודר, כך שלא צריך לטרוח בעניין יותר מדי וגם לא קורה כלום אם מסתפרים מעט מאוחר מן הדרוש - בגלל התלתול הוא גם תמיד נראה קצר יותר ממה שהוא באמת. אבל "נו, מה עושים עכשיו?" כך סתם באמצע יום עבודה יש לי פתאום שעה פנויה, בלי שום דבר או שום תוכנית שיש לבצע. אני עוצר, מנקה את משקפי והוגה בענין.

פעם כשהייתי צעיר, לפני שהיו לי אשה וילדים, היו לי הרבה שעות פנויות כאלה, ותמיד ידעתי איך לנצל אותן. מעולם לא השתעממתי. תמיד היו לי שנים, שלושה תחביבים או ספרים מעניינים שרק חיכו לשעה פנויה שכזאת שתאפשר להם להתבטא. אבל בשנים האחרונות חיי הפכו כה מוטרפים ולחוצים שבדרך כלל אין לי רגע פנאי במשמעות הבסיסית ביותר של הביטוי. תחביבים ותחומי עניין פשוט נזנחו ואז אם פתאום נופלת לידי איזה שעה פנויה, שוב אינני יודע מה לעשות בה. למשל, אז, נהגתי הרבה ללכת לטייל, כן, גם טיולים ממש, אבל גם "מיני" טיולים, קטנים כאלה בתוך השכונה – סתם לצאת מהבית לתפוס כיוון ולראות לאן השביל ייקח אותי. כשעברנו לשכונת אחוזה, הייתי בכתה ז' ובקושי ידעתי איך להגיע הביתה מתחנת האוטובוס הקרובה, אבל עד שבגרתי ויצאתי את בית הורי לצבא, כבר הכרתי לא רק את כל הרחובות של שכונת מגורי, אלא גם את כל השבילים הצדדים ודרכי הקיצור שבה.

זה היה יתרון גדול, כי הייתה למשל השנה ההיא שכל יום שלישי הייתי צריך לקחת ולהחזיר את אחותי הקטנה, שהייתה אז בגן חובה, לחוג הבלט שלה. אנחנו גרנו ברחוב אינשטיין והחוג היה באבא-חושי קרוב לפינה של גבעת דאונס, אם היינו הולכים ברחובות הרגילים זה היה לוקח איזה עשרים וחמש דקות. כיוון שהחוג כולו היה בקושי שעה, זה היה אומר שאחרי שהייתי מביא אותה, כבר הייתי צריך להישאר שם כי לא היה טעם ללכת הביתה ולחזור. אבל אני הכרתי דרך קיצור, סמטה עם מדרגות שמחברת את רחוב יערות קרוב לפינה של זמנהוף ישר לאמצע של גבעת דאונס ומשם עוד מדרגות שחותכות לאבא חושי בדיוק מול חוג הבלט. כל העסק לקח אולי רבע שעה, עשר דקות אם הולכים מהר וכך יכולתי להביא אותה לחוג, לחזור הביתה, והייתה לי עוד חצי שעה פנויה בטרם אצטרך לצאת לאסוף אותה שוב. המינוס היחידי של הדרך הזאת הוא שבחזרה היא הייתה די תלולה. כשהייתי אני מגיע לפסגה, הייתי מתנשם ומתנשף. עם אחותי הייתי הולך לאט יותר אבל עדין זו הייתה עליה קשה בשבילה. בכדי שלא תתלונן המצאתי עבורה משחק של שירים וקפיצות שהיה מעביר לנו את העלייה בכיף עד שהיינו מגיעים לקצה של רחוב יערות. משם זה עוד עליה קצרה עד למפגש עם רחוב זמנהוף ומשם זה כבר ירידה עד הבית.

עודי מהרהר בכך ולפתע אני שם לב שבעצם אני עומד עכשיו בדיוק בקצה העליון של הסמטה ההיא. הבית של איתמר הוא בדיוק הבית השני פנימה בסמטה הזו כשנכנסים מכיוון רחוב יערות. האבחנה הזאת מעוררת אותי לנשום עמוק, "לחוש את אוויר נעורי", אני אומר לעצמי בחיוך, אבל מעבר לחיוך, משהו מזה כנראה נכון כי אני מרגיש פתאום איזה ריחות מוכרים, איזה תחושה נעימה של "חזרה הביתה", למקום מוכר. כבר ברור לי מה אעשה בשעה הפנויה שהזדמנה לי, אטייל כאן בשכונה, כן כמו אז, לפני שנים, אבדוק כמה מה"קיצורים" והסמטאות, אראה "מה נשתנה" ואזכר במה שהיה. שוב אין בי את התסכול שתוכניותי השתבשו או את הריקנות של "נו, מה עכשיו", אלא איזו שמחה ושלווה על שנכרתה לי ההזדמנות הזו לטייל שוב כאן בשכונת נעורי.

כמו מבלי משים רגלי לוקחות אותי במורד הסמטה, לכיוון רחוב דאונס: מדרגה, מדרגה, קפוץ. "הי עברנו עוד אחד". מדרגה, מדרגה, קפוץ, "הי עברנו גם שני", עכשיו קטע של מישור וקצת סיבוב. למטה במורד אני רואה לפתע דמיות. נער ממושקף ומתולתל נותן יד לילדה קטנה במעיל וורוד והם עולים לכיוון שלי. הם אינם מביטים לעברי, אלא שקועים בשיחה או איזה משחק ביניהם. אני נעצר. הסמטה היא מקום ציבורי וכל אחד רשאי לעבור בו, אבל בכל זאת אינני רוצה להפריע להם, אני מרגיש שאם אעבור על פניהם, אחדור לאיזה בועה של פרטיות שאין לי זכות לחדור אליה ואולי אפילו אקלקל משהו. אני מסתובב ומתחיל לצעוד במעלה הסמטה, חזרה לרחוב יערות. "חוץ מזה", אני מזכיר לעצמי כלל ידוע של טיילים: "עדיף תמיד להתחיל את הטיול בעלייה, כי אז אתה עולה בעודך רענן ומלא כוח, ובדרך חזרה, כשאולי כבר תהיה עייף, יהיה  המסלול בירידה", כך גם מובטח שלא אאחר לאסוף את ילדתי, שכן לאחר חצי שעה של הלוך בעליה אסתובב וארד וכידוע הירידה מהירה מן העלייה.

אני מגיע לרחוב יערות ומתלבט, ימינה או שמאלה? שמאלה הרחוב יוביל אותי לביתו של מוישה חברי מן התיכון, הוא מוישה ששמו באמת אהרון ועל כך אולי אספר בפעם אחרת. ימינה ימשיך הרחוב לכיוון ביתו של ניר חברי השני מן התיכון ואחר כך לרחוב זמנהוף. אני מפעיל את כלל הטיילים – הרחוב יורד באופן תלול שמאלה אז אני פונה לעלייה ימינה. הבית הזה מוכר לי, זה שאחריו חדש – כנראה נבנה על חורבות הוילה שהייתה כאן ואחריו הבניין בו גר ניר.

לא הכרתי אישית את המשפחה של ניר, אבל תמיד חשבתי שהם בטח משהו מיוחד. זאת בגלל שבחניה שלהם, היו ג'יפ ונגרר מגורים (טריילר). לא, לא ג'יפ של הצבא, אלא, כזה מוארך – "ווגוניר", מה שקוראים היום "רכב שטח" ועוד מתוצרת החברה "וויליס ג'יפ" שיצרה גם את הג'יפים של הצבא. היום, כשהעיר מלאה עד גדותיה ברכבי שטח וניתן למצוא אותם על כל מדרכה ותחת כל עץ רענן, אני לא מתרגש במיוחד מהרכבים האלה, שמעוררים בי כעת תחושה של "תיראו אותי" ואפילו "אני ואפסי עוד". אבל אז בכל העיר חיפה, אני לא בטוח שהיה עוד רכב כזה והוא עורר בי רושם רב. גם המגורון הנגרר היה ייחודי, היו אולי עוד שנים או שלושה כמוהו, ויותר מזה, ידעתי שניר והוריו באמת השתמשו בהם לטיוליהם, הם היו לעתים קרובות יוצאים לטיולים ברמת הגולן או בנגב.

בינתיים אני כבר מול הבניין של ניר, בעצם מול הבניין שלפניו, כי הם גרו ב"אלף", כלומר בבניין הפנימי יותר (אם הבניין על הרחוב היה מספר 20 הבניין הפנימי נקרא 20א). אולי זה נחשב מציצנות, אבל אני סקרן לראות,  אני יורד בשביל בין הבתים לעבר הבניין הפנימי. הנה הם שם בדיוק הג'יפ – ווגוניר והמגורון הנגרר. "רגע" אני משפשף את עיני, "מה קורה פה? עברו כבר מעל עשרים וחמש שנה, לא יתכן שהרכבים האלה עדין כאן ועוד במצב כזה טוב". עם שפשוף העיניים האשליה מתפוגגת ואני שם לב שאכן יש שם את רכב השטח והמגורון, אבל לא את "ההם", אלא דגמים חדישים יותר, לכל היותר בני שנתיים שלוש.

אין כל ספק, לפחות חלק ממשפחתו של ניר עדין גרה כאן. למעשה יתכן שגם ניר עצמו, האם הוא התחתן אי פעם? אני מנסה להיזכר, בחמש השנים הראשונות אחרי התיכון עוד שמרנו על קשר והיינו מתראים מדי פעם, אבל מאז הקשר איכשהו ניתק. לרגע אני מתלבט, האם לגשת ולדפוק בדלת? האם הוא יפתח לי? יהיה מעניין להיפגש איתו שוב ולשמוע מה עבר עליו בכל השנים האלה שלא התראינו. מצד שני, בהחלט יתכן שרק הוריו גרים שם עכשיו, או אחיו ומשפחתו ומה יעשו הם בזר הזה שמתדפק על דלתם ומעלה נשכחות מלפני עשרים וחמש שנה? וזאת עוד באמצע יום עבודה כשיש לאנשים דברים יותר חשובים לעסוק בהם. בכלל, מאז שלכולם יש מכשירי טלפון ואפילו מכשירי טלפון ניידים, כבר לא מקובל יותר להתדפק על דלתו של משהו מבלי להתקשר קודם. הרבה אפילו רואים בכך חוסר נימוס. אני נזכר שממילא עלי לאסוף עוד מעט את ילדתי מאיתמר, כך שאין זמן, ומשתמש בזה כתירוץ להכריע בשאלה ולהמשיך הלאה בטיול - מה שכנראה ממילא רציתי לעשות – עכשיו שכבר שקעתי לתוך מצב הרוח הזה של הרהורים וזיכרונות.

אני יוצא חזרה מהשביל אל הרחוב וממשיך לטפס בו הלאה, למעלה. עוד בית ושניים ושלושה, ואני מגיע לרחוב זמנהוף. בהצטלבות של רחוב יערות  עם רחוב זמנהוף יש כעת כיכר עגולה המוקפת מכוניות חונות. אז בנעורי, הכיכר הזאת לא הייתה קיימת והכל היה משטח אחיד של אספלט. אז גם לא היו כל המכוניות החונות האלו. זו נחשבה שכונה עמידה גם אז, והייתה כמעט לכל משפחה מכונית משלה, אבל כיום הממוצע עומד על שתי מכונות למשפחה, ואפילו יותר בסופי שבוע כשה"ילדים" באים לביקור איש איש ורכבו. כיכר ה"חניה" נבנתה כדי להקל במעט על המצוקה שנוצרה.

מעבר לכיכר אני מזהה את "בית השעונים". למעשה זהו בית משותף רגיל לגמרי, אלא שבקומת הקרקע שלו גר אדם שהיה אוסף שעוני קיר ושעוני קוקייה. בימי הקיץ, כשהיה פותח את תריסי המרפסת שלו, יכולנו אנו העוברים ושבים ברחוב לחזות באוסף המרשים שלו, שהיה תלוי על הקיר של המרפסת. לא פעם הייתי מתעכב שם לכמה רגעים וממתין לשעה העגולה או ל"חצי" שאז האוסף כולו – כתזמורת שהמנצח שלה קצת איבד שליטה - היה מנגן ומצלצל בהרבה קולות שכמעט השתלבו זה בזה בהרמוניה – ממש סימפונית הזמן האבוד.

הבניין עדין עומד שם, מטופח כתמיד, התריסים בקומת הקרקע סגורים אבל השלבים פתוחים, כך שאני יכול מן הרחוב להציץ פנימה. "מדוע אני מאוכזב?" אני שואל את עצמי כשאני מבחין בקיר החשוף ובעשרות העציצים וצמחי המטפס המקשטים את המרפסת ההיא כעת. "למה ציפית? שהזמן יעמוד מלכת? ועוד בבית השעונים!"

כעת שוב צריך לקבל החלטה: שמאלה או ימינה? להמשיך ישר אין טעם שכן עוד כמה בתים בהמשך רחוב יערות ואגיע לשער הפנימייה הצבאית. גם אז כשלמדתי בבית הספר שמצידה השני, מעולם לא נתנו לי לעבור בשערה וכעת כשאין לי אפילו תירוץ מתקבל על הדעת על אחת כמה וכמה. אז נשאר רחוב זמנהוף. רחוב זמנהוף, צורתו כבננה עקומה במיוחד, למעשה אפשר לומר שהוא כמעט חצי עיגול. אולי בגלל זה הלך בו לאיבוד הכלב של פרופסור שוורץ. אני מגחך לעצמי כשאני נזכר בסיפור ההוא:

זמן מה לאחר שיצא הסרט "לאסי שובי הביתה", רכש פרופסור שוורץ הנכבד מן הטכניון, שגר אז ברחוב זמנהוף, לא רחוק מכאן, כלב מסוג קולי (כלומר לאסי). זמן מועט אח"כ, אולי בהשפעת הסרט, בו מתואר איך לאסי כלבת הקולי מצליחה לחצות הרים ואגמים בדרכה חזרה אל בעליה, ואולי סתם כי היה יום קר ולא התחשק לו לצאת ולטייל את כלבו, שחרר יום אחד הפרופסור את הכלב החוצה לבדו, שיעשה את צרכיו, ירוץ כמה שמתחשק לו וישוב, בזמן שהוא, הפרופסור, יכין לעצמו את ספל התה של חמש וחצי. הוא לא חשש לבעיות כלשהן עם השכנים, שכן הכלב היה עדין וידידותי ובעת ההיא עוד לא הקפידו כל כך בעניין כלבים המשוטטים ברחוב ללא בעלים. משהגיעה השעה שש והכלב בושש לחזור, החל הפרופסור לדאוג. בייחוד חשש שמע נגנב הכלב, או שמע נדרס חלילה. בליית ברירה, לבש הפרופסור את מעילו וכובעו ויצא לדרך לחפשו. לאחר זמן קצר, הוא מצא אותו משוטט אנא ואנא בצידו השני של חצי העיגול של רחוב זמנהוף. משאך ראה (הריח) אותו הכלב, רץ אליו בשמחה, נצמד לרגלו ושוב לא התרחק ממנו יותר ממטר עד ששבו שניהם בשלום לביתם. אין אנו יכולים לדעת את מחשבות הכלב ועל כן נוכל רק לנחש מה קרה, אבל הסברה הנפוצה הייתה, שכלב הלאסי הגזעי הזה, פשוט לא הצליח למצוא את דרכו הביתה מצדו האחד של רחוב זמנהוף לצדו השני.

אני מחליט ללכת שמאלה, לכיוון בית הורי, הבתים המוכרים חולפים חיש קל והנה אני כבר ברחוב איינשטיין. המכולת, "סופר אינשטיין", עדין עומדת על מקומה, גם אם הבעלים כבר התחלפו לפחות פעמים אם לא יותר, ושוב אין למצוא שם במשרד הקטן מאחור את אביו של יהודה, שלמד גם הוא אתי בבית הספר. עוד צעד ופסיעה ואני מול בית הורי. אבי כבר נפטר לפני כמה שנים, אבל אמא עדין גרה כאן בקומה העליונה, בצד שפונה לנוף ולא לרחוב. לרגע אני חושב לקפוץ אליה, יש סיכוי טוב שהיא בבית, אבל כמו מול ביתו של ניר, משהו עוצר בעדי, האם זה חוסר הנימוס שבלקפוץ מבלי להודיע? שטויות, יחסי עם אימי מעולם לא היו כאלה "רשמיים", האם זה התחושה שאין זמן לבקר כי עוד מעט עלי לאסוף את הקטנה? יתכן, אבל יתכן גם שזה רק תירוץ ובעצם אני זקוק כעת להיות קצת לבדי, עם עצמי ועברי וזיכרונותיי.

אני מסתובב בחזרה במורד רחוב אינשטיין ושוב במעלה זמנהוף לכיוון יערות. כך בדרך כלל היו מתחילים הטיולים שלי עם אבי זכרונו לברכה. התחלנו בטיולים הללו לאחר פעם או פעמים שבהם היו ויכוחים בבית והיינו זקוקים לאפשרות ללבן דברים בינינו בשקט – רק שנינו, אז יצאנו החוצה והתחלנו ללכת. לאחר כמה פעמים כאלו, הבנו שאפשר לצאת ולטייל גם בלי ויכוח לפני כן או "נושא" שצריך להסדיר ומדי פעם היינו הולכים כך סתם שנינו. שאר בני המשפחה סברו שאנחנו מדברים בטיולים אלו על דברים ברומו של עולם, או אולי על דברים אישיים במיוחד. אכן מדי פעם קרה שדברנו על אלו או על אלו, אבל האמת היא שבדרך כלל פשוט הלכנו. אבי לא אהב לדבר סתם ועל כן נטה לשתיקה, ואני בטיולים הללו כמו נדבקתי בשתיקתו, וכך היינו הולכים ושותקים לנו ומקיפים את כל השכונה. סיפרתי זאת פעם לחבר ותגובתו הייתה שזה בטח היה תחושת בדידות נוראה ללכת כך בשקט, אבל האמת היא שההפך בדיוק היה נכון – דווקא בהליכות אלו הרגשתי אליו קרבה גדולה ואני יודע שגם הוא חש כך כלפי. מוזר לחשוב זאת כך – אבל גם היום שחלפו כבר כמה שנים מאז שנפטר – שתיקותיו חסרות לי.

עליתי במעלה הצד האחד של הבננה, עקפתי את הכיכר העגולה של המכוניות החונות וכעת אני מהלך לכיוון השני של רחוב זמנהוף, כיוון שלכאורה הוא ללא מוצא, אבל למעשה מוביל לאחת הפרצות הראשיות לבית הספר שלי. בימים הראשונים ללימודי בו, תסכלה אותי מאד העובדה שאני גר ממש מול בית הספר הגובל ברחוב איינשטיין ורק גדר מפרידה בינו לבין הרחוב, אבל שעלי לעשות הקפה שלמה בכדי להיכנס באחד משעריו הרשמיים. תסכולי לא נמשך זמן רב, שכן מהר מאד שמתי לב לפרצות שבגדר. אחת הייתה סמוך לתחנת האוטובוס לא רחוק מביתי – משם הייתי נכנס בבוקר; האחרת הייתה כאן בקצהו של רחוב זמנהוף, מכאן היינו יוצאים, משה, ניר ואני, לפנות ערב לאחר חוג הברידג' שהתקיים פעם בשבוע בבית הספר. פרצה זו הייתה קרובה לביתן בו התקיים החוג והייתה קרובה לבתיהם של משה וניר מבלי להיות רחוקה מדי מביתי.

בתום החוג היינו מהלכים בחושך הכמעט מוחלט של חלקו האחורי של בית הספר עד שהיינו מגיעים לפרצה, אותה האיר פנס הרחוב, ורק אחרי שהיינו עוברים דרכה היינו מתחילים לנתח את המשחקים שהיו באותו היום: מי הכריז נכון ומי טעה, מי הבין או לא יכל להבין את רמזיו של בן זוגו וכו'.

מדי פעם הייתה יד נעלמה מטעם בית הספר חוסמת פרצה אחת או את שתיהן, ולאחר זמן קצר הייתה יד נעלמה אחרת פורצת אותן מחדש. פעם אחת ואני כבר הייתי בתחילת י"ב, נחסמו הפרצות ובמשך יותר משבוע נשארו חסומות, עד שהבנתי – שעכשיו אני השכבה הבוגרת וכשם שאחרים פרצו לי כל השנים, עכשיו תורי לעשות למען הכלל. נטלתי את הפלייר הגדול ביותר שהיה ברשותנו ויצאתי למלאכה. האמת, היססתי וגם חששתי, מה "ילד טוב" כמוני נעשה פתאום "פורץ", אבל בסוף, הרחוב היה ריק ותפסתי אומץ: קליק קלאק וחתכתי והופ והופ ופרמתי והנה פרצה חדשה לתפארת. עוד פעם אחת באותה שנה עשיתי זאת ומאז, עד כמה שאני זוכר, לא פרצתי גדר, אבל עדין שמורה איתי ההפתעה כמה קל זה היה.

הגעתי עד הקצה. את הגדר הפשוטה ההיא מחליפה עכשיו גדר מברזל עבה יותר ורצינית יותר, אבל הנה פה וכאן הסימנים – עדין תלמידים עוברים מעליה – גם אם לא דרכה."את הנוער איש לא יחסום! וכל מי שאומר לכם שהולך ופוחת הדור – פשוט לא היה כאן ולא יודע על מה הוא מדבר", אני מחייך.

זהו, נגמר רחוב זמנהוף. אני מביט עוד רגע על הנוף היפה של הים שנשקף מכאן ומסתובב חזרה. הרחוב ריק מאדם וכבר מתחיל להחשיך. מימיני עכשיו בניני המגורים של חניכי הפנימייה הצבאית. אני בהחלט מתרשם מן השיפוץ והחידוש המאסיביים שעברו מאז הלכתי כאן כתלמיד, אבל למרות זאת הם עדין משרים עלי תחושה של בדידות ועצב – כאילו מישהו נשאר שבת בבסיס. אולי זה בגלל שכל הרעיון של פנימייה ועוד צבאית כל כך זר לאווירה בה גדלתי אני. אני נזכר שכבר אז כשהייתי תלמיד היו וויכוחים סביב הנושא. מישהו, אינני זוכר אם תלמיד או הורה או מורה, כתב איפה שהוא ש"כל תלמידי הפנימייה הצבאית באים ממשפחות הרוסות", האמירה הזאת עוררה מהומה ופולמוס, חניכי הפנימייה שכעיקרון היו תלמידים כמונו, הרגישו פתאום צורך להגן על כבודם, דבר שגרר גם תגובות נגד ופעם או פעמיים כמעט הגיע לתגרה.

"כל הפנימייונים מנייאקים" אני שומע קול צעקה מאחורי ונחרד – רק זה חסר לי עכשיו שיתחילו לשפוך עלי מים מן החלונות שלהם למעלה. "מי בעצם צעק את זה?", אני תוהה לעצמי: "הרי אני כאן לבדי ברחוב". אני מסתובב להסתכל ושם, מאחורי, אני מבחין בשלוש דמויות מהלכות ומתדיינות ביניהן. בהתחלה הן נראות לי לא מוכרות, אבל משהו בהן מטריד אותי. ככל שהן מתקרבות מזכירה לי יותר ויותר השמאלית שביניהן את משה ששמו בעצם אהרון. כן אין ספק, זה הוא. "וואו, איך שהוא לא השתנה כל השנים האלה", אני מציין לעצמי בפליאה, כשאני שם לב שהאמצעי – זה הגבוה - בעצם מאד מזכיר את ניר – לא הוא לא מזכיר את ניר, הוא ניר – מפליא שגם הוא לא השתנה, פעם אחרונה שראיתי אותו דווקא החל להקריח, מעניין מי השלישי ב"פגישת מחזור הזאת" אני תוהה לעצמי, כשאני מבחין בחרדה שהשלישי, הימיני, ממושקף ושערו מתולתל. "איך שהוא לא השתנה", אני שומע קול לועג בראשי כשאני מבין לגודל הזוועה שההוא זה בעצם אני – אני של אז.

"מה קורה פה?" אני נכנס ללחץ. הדמויות ממשיכות לעברי, עסוקות בעניינן כאילו אינן מודעות כלל לקיומי.

עוד רגע ויגיעו אלי. עדין מבלי להבין מה קורה, דבר אחד נהיה לי מאד ברור – אינני רוצה לפגוש את הדמויות האלו ואפילו לא להיות קרוב אליהן. אני מסתובב ומתחיל ללכת הלאה מהן, כל כמה שניות אני מציץ לאחור, אבל למרות שאני הולך מהר, המרחק בינינו לא גדל, אני מגביר את צעדי והוא לא גדל, אני עובר לריצה ועדין נראה שכל רגע הם ישיגו אותי, למרות שהם כאילו הולכים לאט ובנחת.

אני חולף בריצה על פני משטח האספלט הגדול שבצומת בין זמנהוף ליערות ומתחיל לרדת בצד המוביל לבית הורי כשלפתע אני שם לב גם בכיוון ההוא - לשתי דמיות העולות במעלה הרחוב. האחת אדם מבוגר, מעט שמן ומקריח ההולך לאיטו ולידו – הוי לא! – נער מוכר, מתולתל וממושקף. גם הללו עסוקים בעניינם, מדברים ביניהם, או אולי שותקים ביניהם ונראה שאינם מודעים לקיומי, אבל דרכם מוליכה ישר אלי. שוב אני מסתובב חזרה במעלה הרחוב ורץ אל הצומת, מאחורי שני אלה, מלפני כבר נראים השלושה ההם ואני מבחין שהימני מביניהם מחזיק בידו פלייר גדול. בצעד של ייאוש אני רץ בכל כוחי שמאלה, לכיוון הפנימייה הצבאית. מהר מאד מתברר לי עד כמה שגוי היה המהלך הזה, כשמכיוון הפנימייה הצבאית מופיע כלב לאסי גדול ומאיים "הכלב של פרופסור שוורץ" חולפת מחשבת אימים במוחי ושוב אינני זוכר שמעולם לא ראיתי בעצם את הכלב ההוא ושהשמועות אמרו שדווקא היה נחמד.

זה שמולי, בפירוש לא נחמד ואני נס ממנו כל עוד נפשי בי. עכשיו אני כבר מרגיש כמעט מכותר – אלה מפה ההם משם והכלב האימתני מאחורי. זהו, כאן יהיה סופי, אני חושב, כשאני מתחיל לשמוע, חזקים וברורים, את הנגינות והצלצולים של סימפונית הזמן האבוד בוקעים מבית השעונים. שוב כל השעונים מוצגים לראווה על המרפסת המטופחת ומשמיעים את קולם ברמה.

"השעה שש!!" פולחת בי המחשבה, ואני מסתכל בשעון היד שלי המורה כבר שש ודקה, "אוי ווי, אני שוב מאחר! צריך לאסוף את הקטנה!!" כולי מזיע, אני מוצא את עצמי עומד באמצע הכיכר העגולה בצומת של זמנהוף ויערות , מוקף מכוניות חונות, שקטות ודוממות, לכל אשר אביט אין נפש חייה. "מה זה היה?" אני מספיק עוד לשאול את עצמי כשאני שוב נזכר: "הקטנה! צריך לרוץ לאסוף אותה מאיתמר!!"

האשליה התפוגגה, עשתונותיי שבים אלי ושוב אני עצמי, יעיל ותכליתי כתמיד, יורד במרוצה ברחוב יערות לאסוף את בתי הקטנה, ובכל זאת, אי שם מאחורי או אולי רק בירכתי מוחי עוד נשמעת איזו לחישה הסויה – "עוד נפגש..."