אורלי

 כל מי שהיה שם, במסיבת הסיום ה"לא רשמית" של המחזור שלנו בתיכון, וודאי זוכר אותה עד היום. קשה לשכוח אירוע שהסתיים בצורה כל כך דרמטית: קצת אחרי חצות פתאום כבו האורות ונשמעו צעקות ולפני שהבננו מה קורה ואפילו לפני שהדליקו את האורות מחדש, כבר הופיע בחצר בית הספר שלנו אמבולנס עם סירנה רועשת ואורות מהבהבים ופינה משם את דני זורקין מהמגמה הכלכלית לחדר המיון. שעה ארוכה אחרי שהאמבולנס כבר עזב, והאורות כבו שוב, הפעם בכוונה ובאופן סופי, עדין הסתובבו שם הרבה אנשים ודברו בהתרגשות וניסו להבין את מה שקרה. גם אני הסתובבתי שם ביניהם מנסה להבין את מה שקרה, אבל אני, בניגוד להם, לא חשבתי על דני זורקין, אלא דווקא על משפט אחד שאמרה לי רחלי קצת קודם, לפני שכל הבלגן התחיל, משפט אחד קצר שבבת אחת הבהיר לי עד כמה מעט בעצם הכרתי את הבחורה הזאת, שחשבתי שאני יודע עליה הכל.

 את רחלי הכרתי בכתה ג', כשהמורה הציגה בפני הכתה את התלמידה החדשה והושיבה אותה "לבינתיים" במקום הפנוי שהיה לידי. ככה זה בתחילת שנה - תמיד היה לידי מקום פנוי. הייתי תלמיד ביישן ולא במיוחד מקובל ובתור שכזה ניסיתי להתבלט כמה שפחות. לא שממש הציקו לי, הייתי מספיק גדול וחזק שבדרך כלל זה לא יקרה, אבל מצד שני גם שנאתי ללכת מכות או בכלל להיכנס לעימותים עם ילדים אחרים וכך בשעה שרוב התלמידים התחלקו לתלמידים "טובים" שתמיד ניסו לשבת מה שיותר קרוב למורה ולתלמידים "מופרעים" שתמיד ניסו לשבת כמה שיותר רחוק מהמורה. אני, לא המורה העסיק אותי, אלא התלמידים ולכן ניסיתי תמיד לבחור מקום שהוא הכי פחות מבוקש. כזה שאף אחד לא באמת ירצה בו ולכן גם לא יתעמת אתי עליו. לא היו לי חברים ממש קרובים כך שגם לא היה לי מישהו שאתו במיוחד רציתי לשבת או שבמיוחד רצה לשבת לידי. כך, בדרך כלל, הייתי יושב באמצע הדרך מהלוח לקצה הכתה, וקצת בצד, אבל לא בצד של החלונות שהיה היותר מבוקש. אם היה בכתה מספר אי זוגי של ילדים, כפי שקרה עד כתה ג', תמיד יצא שאני יושב לבד. כמובן שאחרי חודש או שניים המורה הייתה טורפת את הקלפים ומפרידה את ה"זוגות" שהפריעו לה במיוחד וכך יצא ששאר השנה הייתי יושב ליד כל מיני תלמידים פעילים ואנרגטיים שהמורה קיוותה שידבקו בהם השקט והביישנות שלי.

מהר מאד התברר שגם רחלי ביישנית ושקטה וכך יצא שלאחר חודש או שניים כשהמורה החליטה לטרוף את הקלפים בכתה, היא השתמשה בשנינו כ"קלפי הפרדה" ושוב לא ישבנו אחד ליד השני עד סוף השנה. אבל הזמן הקצר הזה הספיק שנהפוך לחברים וכשהתחילה כתה ד' כבר בחרנו לשבת אחד ליד השני, עד שהמורה שוב הפרידה אותנו. כך זה נמשך גם בכתות הבאות, עד שבשלב כלשהו, בכיתות היותר גבוהות, המורה לא התערבה יותר בסידור הישיבה ויצא שישבנו אחד ליד השני רצוף עד סוף השנה.

 מי שמגיע כתלמיד חדש תמיד מתחיל כ"לא מקובל", אבל רחלי, כמוני, נשארה במשבצת הזאת גם אחר כך. אז לא היה לי מושג למה זה כך שילדים מסוימים מקובלים ואחרים לא, היום אני חושב שאני מבין את זה קצת יותר טוב למרות שעדין לא ממש. היה כמובן העניין של המראה החיצוני, רחלי לא הייתה מושכת. היא לא הייתה מכוערת, בפירוש לא, אבל משהו באיך שהיא החזיקה את עצמה ואיך שהיא התלבשה ואיך שהיא דיברה שידר סגירות וחוסר משיכה. אבל הרבה מעבר לפן החיצוני (שהרי סימה אברמוב הייתה ממש מכוערת ובכל זאת מאד מקובלת) נראה היה שהיה בה, לפחות אז ביסודי, גם איזה פגם או לקות חברתית, איזה שהוא חוסר יכולת להבין בזמן אמת את הדקויות של המארג הרוחש בין הילדים - מתי מישהו צוחק ומתי הוא רציני, מתי הוא צוחק אבל לא עליך ומתי דווקא כן. כך יצא שהתגובות שלה דחו ממנה את רוב הילדים. אולי זה דווקא מה שמשך אותי אליה, כי גם אני הייתי כזה - לא בדיוק מבין "מי נגד מי" ומתי זה שמחייך אלי חבר שלי ומתי הוא רוצה ללעוג לי ואפילו מתי זה בכלל לא קשור אלי.

 מפה לשם יצא שהתחלנו לדבר ובמהרה גיליתי, בפעם הראשונה בחיי, מישהי שאני יכול לחלוק אתה את מחשבותי ותהיותי ורגשותי. יכולתי לספר לה שאני עצוב היום כי החתול שלי נעלם או שאני שמח כי מחר אחרי שנלך לסַפָּר אקבל ״הפתעה״. היינו מדברים על כל נושא שבעולם. פעם בילינו הפסקה שלמה בלפנטז איך היה נראה העולם אם לכל חתול (ורק לחתול, לא לאריה או נמר) היו שני זנבות. פעם אחרת שכבנו הפסקה שלמה על האדמה מתחת לעץ הגדול שבאמצע חצר בית הספר, בניסיון לראות האם יש עליו קינים של ציפורים. דמיינו שבטח גבוה, שם למעלה, יש קינים של תוכים ונשרים ואפילו ציפורי גן עדן (שלא ממש ידענו מה הן, אבל נראה היה לנו שישתלבו היטב עם התוכים והנשרים). אני לא בטוח מה היא מצאה בי, שהרי בעיני עצמי הייתי כל כך רחוק מ"מגניב" או "מצחיק" או "מרתק". אבל משהו היא מצאה, עובדה שגם היא הייתה מספרת לי דברים אישיים ומעלה רעיונות נפלאים משלה בכל פעם שדיברנו על משהו. אני רוצה להאמין שמה שהיא מצאה בי היה בדיוק אותו הדבר שאני מצאתי בה: מן "נשמות תאומות" שכזה.

 יהיה מי שיחשוב שהיינו זוג אוהבים, או שלפחות אחד מאיתנו היה מאוהב בשני. גם בבית הספר היו הרבה שחשבו כך, במיוחד בכיתות הגבוהות יותר כשהתחילו להיווצר זוגות (שלא לצורך פטפוט או משחק), אבל האמת (כמו תמיד) קצת אחרת ובהחלט יותר מורכבת. נכון, פעם באמצע י"א, באביב, כש"האהבה פרחה" והיה נדמה לי שאני הבן היחידי בכל בית הספר בלי חברה, שקלתי להציע לרחלי חברות, אבל בסוף לא עשיתי את זה. קודם כל כי היא מצידה לא הראתה כל סימן. חוץ מזה ביני לביני לא הרגשתי נוח להציע לה חברות כשעמוק בלב ידעתי שאני לא באמת אוהב אותה "ככה", ואולי הכי חשוב היה הפחד שאם אציע לה חברות, היא תסרב והסירוב הזה יעמוד בינינו ויפגע בחברות האמתית שכן הייתה בינינו ושהייתה מאד יקרה ללבי. אז נשארנו "נשמות תאומות" מבלי להיות ה"חבר של" או ה"חברה של".

 עד כדי כך היינו ביחד והבננו טוב אחד את השני, שאפילו המצאנו לעצמנו כבר בכתה ג׳ שפה סודית של סימנים, בעיקר תנועות ידיים שבעזרתן יכולנו לתקשר ללא מלים גם כשהיו בסביבה ילדים אחרים והיה לנו דחוף להגיד משהו אחד לשני שלא מתאים שכולם ישמעו. הרבה ילדים עוברים ביסודי שלב של "שפה סודית", אבל אנחנו המשכנו להשתמש בשפה הזו שלנו עמוק לתוך התיכון, גם אחרי שרוב ה"שפות הסודיות" האחרות של היסודי, פסו ונשכחו מהעולם.

 אחת הטרגדיות של המצב החברתי של ילדים בבית הספר היא ש"מקובלות" ו"לא-מקובלות" הן תכונות מדבקות כך שככל שילד מקובל יותר, כך כולם רוצים יותר בחברתו שכן המקובלות שלו מקרינה אז גם עליהם ומעלה את ערכם. ולהפך, ילדים נרתעים מחברתו של הילד הלא מקובל שכן החוסר מקובלות שלו גם היא מקרינה עליהם ומנמיכה עוד יותר את ערכם שגם ככה אינו גבוה. זה טרגי, כי הרבה פעמים הילדים הלא מקובלים דווקא היו יכולים לתמוך אחד בשני ולעזור אחד לשני ובכל זאת לעתים קרובות הם מסתגרים איש איש בחוסר מקובלותו שלו. עצוב להודות בכך אבל גם אני ורחלי לא היינו שונים בעניין זה משאר הילדים ואם היה יוצא שאני מדבר עם סימה או נירית או דני או זאביק ורחלי הייתה במקרה עוברת שם, הרגשתי לא נוח עם זה, אבל בהחלט הייתי מעדיף שהיא תמשיך הלאה ולא תתעכב ותצטרף אלינו. גם היא מצידה אמרה לי פעם שכך היא מרגישה כשיוצא לה לדבר עם מישהו מהמקובלים. כך גם המצאנו את התנועה הסודית הראשונה שלנו: "החיתוך" - אצבע שעוברת בקו על פני הצוואר (גרסה פחות בולטת לעין של התנועה של "ערוף את ראשו"). זה היה הסימן שלנו לאותת לשני - אני מחבב אותך ורוצה להישאר חבר שלך, אבל כרגע תעשה לי טובה ותעמיד פנים שאתה לא מכיר אותי. אז כן, היה את זה, אבל כמה פעמים כבר יוצא ל"לא מקובל" בכלל לדבר עם סימה או נירית או דני או זאביק? אז רוב הזמן אני ורחלי היינו ביחד ואהבנו את זה ויכולנו לדבר על כל נושא שבעולם. זאת אומרת כל נושא שבעולם חוץ מאורלי, בפעמים המעטות שניסיתי - ישר קבלתי את "החיתוך" ומהר מאד למדתי לא לנסות.

 את אורלי היכרנו בכתה ה' כשהמורה הציגה בפני הכתה את התלמידה החדשה. זה היה באמצע השנה. לא היה לה מקום בכתה והשרת היה צריך להביא לה במיוחד שולחן וכסא נוספים. הוא שם אותם מקדימה בצד על יד המורה, ושם היא ישבה, לבד. מי שמגיע כתלמיד חדש תמיד מתחיל כלא מקובל ולכן בהתחלה אני ורחלי חשבנו שנצרף אותה לחבורה שלנו. מהר מאד הסתבר שאורלי היא סיפור אחר לגמרי ושבניגוד אלינו, היא לא חוששת לעורר תשומת לב. כבר בשבוע השני לשהותה בבית הספר, בהפסקה הגדולה, היא טיפסה עד לצמרת של העץ הגבוה שעמד במרכז החצר. כל הילדים והמורים עמדו למטה מסביב וצעקו. חלקם נתנו עצות, אחרים הזהירו, והיו אפילו כמה פרחחים שקראו קריאות עידוד. המנהלת הייתה היחידה שלא עמדה למטה וצעקה. במקום זה היא הזעיקה את מכבי האש שבאו והורידו אותה משם. עד שהגיעו, ההפסקה כבר מזמן נגמרה, אבל כולם נשארו להסתכל.

 "הייתי יורדת בעצמי אם המנהלת לא הייתה נלחצת כל כך" אמרה אורלי בהתרסה למחרת לחבורה של בנים גדולים שעמדו סביבה וקנטרו אותה שהיא טיפשה כי עלתה למקום ממנו לא יכלה לרדת. שבוע אחרי זה היא טיפסה על אותו העץ שוב, אולי בכדי להראות להם שהיא יכולה לרדת לבד. הפעם המנהלת תפסה אותה כשרק הגיעה לחצי הדרך והכריחה אותה באיומים לעצור ולרדת (הפעם בכוחות עצמה). בתור עונש היא נשארה מרותקת לכתה בהפסקות למשך שבוע שלם. בהפסקה הראשונה אחרי שנגמר העונש היא שוב הלכה לכיוון העץ אבל הפעם המנהלת תפסה אותה עוד על הקרקע ולקחה אותה לשיחה. השמועות אמרו שהמנהלת הבהירה לה שעוד פעם אחת ויעיפו אותה מבית הספר הזה ממש כמו שהעיפו אותה מן הקודם שממנו באה. מאז היא לא טיפסה יותר על העץ. מצד שני היא קיבלה אישור להסתובב בהפסקות בתוך הבנין או מחוצה לו - איך שמתחשק לה. זכות יתר שלא הייתה לשאר הילדים שלמעט מקרה של גשם היו חייבים לצאת את הבנין ולשהות בחוץ במשך כל ההפסקה.

 זמן קצר אחרי תקרית העץ אזרתי אומץ וניסיתי לדבר אתה. היא ישבה לבדה, לא רחוק מהברזייה, כמו שהייתה יושבת לעתים קרובות, וחשבתי שהיא בטח בודדה ותשמח לדבר עם מישהו. אז ניגשתי אליה. כמובן שמאד התרגשתי, מעולם לא יצא לי לדבר עם ״סֵלֵבּ״ - מישהו שכל בית הספר מדבר עליו כל הזמן. חוץ מזה, זאת הייתה - אורלי. לא ידעתי מה להגיד ולכן שאלתי את הדבר שניראה לי באותו הרגע הכי מתאים: "תגידי, אורלי, כשהיית שם למעלה על העץ, ראית במקרה אם יש שם קינים של ציפורים?" לרגע היה נדמה לי שהיא לא שמעה אותי ואולי אפילו לא ראתה אותי, אבל אז היא אספה את עצמה כמי שמתעורר מחלום ונעמדה מולי למלוא גובהה - שהיה נמוך ממני כמעט בראש, למרות שבכתה ה' הבנות יותר גבוהות מהבנים. היא נעצה בי את עיניה השחורות והיה לה על הפרצוף מן מבט כזה כל כך מלא בוז ותיעוב שפתאום הרגשתי את עצמי כל כך עלוב וקטן, ממש כמו איזה ג'וק או משהו. אחרי רגע היא הסיטה את מבטה והסתלקה משם מבלי לומר מילה. מאז ועד סוף התיכון, לא העזתי לפנות אליה. אפילו לא פעם אחת. למעשה, אפילו כשהייתי מסתכל עליה, ואני מודה שהייתי מסתכל עליה הרבה, אבל אין אחד בכל בית הספר שלא נהג להסתכל עליה, הייתי משתדל לעשות זאת בחשאי, באופן שהיא לא תרגיש.

 כמה ימים אחרי זה נאלצתי לספר את כל האירוע לרחלי. היא באה אלי נבוכה באמצע ההפסקה ואמרה לי שעכשיו אורלי תפסה אותה מאחורי השירותים של הבנות, צחקה ואמרה לה משהו שהיא ממש לא הבינה: "תגידי לחבר הסתום שלך שזה עץ של בית ספר ושבכלל לא יכולים להיות עליו קינים של ציפורים". היא במיוחד רצתה לדעת מאיפה אורלי בכלל יודעת על הקינים של הציפורים. ניסיתי להתחמק ואמרתי שאין לי מושג ושאולי היא בכלל טיפסה למעלה על העץ כי חשבה שיש שם קינים, ועכשיו היא מספרת את זה לכולם. רחלי לא קבלה את ההסבר, כעסה והתעקשה לדעת איך אורלי יודעת על ה"קינים שלנו". לא יכולתי לשקר יותר וסיפרתי לה הכל, הייתי אדום מבושה. להפתעתי כעסה נמוג ברגע והיא אמרה לי לא לקחת את זה אישית, כי היא כבר שמעה על כמה ילדים שחטפו מאורלי את המבט המקפיא הזה. הרגשתי קצת יותר טוב וחזרנו שוב לדבר על כל מני דברים אחרים כמו שהיינו עושים תמיד. לקראת סוף ההפסקה הרגשתי מספיק אמיץ לשאול את רחלי אם היא מאמינה לשמועות שזרקו את אורלי מבית הספר הקודם שלה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא עשתה לי את ה"חיתוך" מבלי שיהיה שם אף ילד מקובל בסביבה.

 כשאני חושב על זה היום, אין לי ספק שהייתי מוקסם ואפילו מהופנט מאורלי, אם אודה על האמת, אני עדין מוקסם ממנה למרות השנים הרבות שחלפו. להגנתי אומר שעד כמה שאני יכול לשפוט, לפחות חצי מתלמידי בית הספר, אם לא כולם, היו במצב דומה לשלי. יהיה מי שיגיד שפשוט היא הייתה ה-girl crush הראשון שלי - כלומר אותה ילדה או נערה או אשה לא מושגת שאתה מתאהב בה עד אבדן חושים, לעתים אפילו מבלי שאתה מכיר אותה בכלל. אני לא חושב שזה מה שהיה, או לפחות זה לא כל מה שהיה. הרי מאוחר יותר בתיכון היו לי כמה וכמה קראש-ים על בנות וזה הרגיש אחרת. תמיד הייתה הצביטה הזאת בלב, אבל זאת לא הייתה הצביטה המיוחדת של אורלי, שלא לדבר על זה שעם האחרות יכולתי לפחות בחלומי לדמיין שאני אוזר מספיק אומץ להזמין אותן לסרט או למסיבה.

 אז מה היה בה שעשה אותה לכל כך מיוחדת? ראשית המראה החיצוני: היא הייתה נמוכה ומאד רזה ובכל זאת בולטת בשטח, כאילו איך שהוא למרות קטנותה היא תופסת שם המון מקום. עורה היה מאד בהיר. שערה לעומת זאת היה מאד שחור, הוא גם היה ארוך ומתולתל כך שהתקבל הרושם של הרבה שיער עם מעט ילדה/בחורה. כמעט תמיד השיער שלה הסתיר אחת מעיניה, בדרך כלל הימנית,  מה שהוסיף לתחושת המסתורין שאפפה אותה. גם הבגדים שלבשה תמיד עוררו תשומת לב. אל תשאלו אותי איך אפשר לעורר תשומת לב בתלבושת אחידה של בית ספר, אין לי מושג, אבל עובדה, היא הצליחה - תמיד היה משהו חריג - כפתור פתוח בחולצה, קרע במכנס, ציור בעט אדום שבלט על רקע הבד הכחול או צמיד בולט. במקרים בודדים היא נשלחה הביתה ״להחליף לתלבושת אחידה״. בדרך כלל מה שהיה שונה, נשאר בדיוק על אותו קו תפר שהמורים העדיפו להתעלם ממנו. אולי השפיעה גם העובדה שכשכן היו שולחים אותה, היא לא הייתה חוזרת.

 אבל הרבה מעבר למראה החיצוני, אני חושב שמה שמיגנט אותי ואת כולם הייתה ההתנהלות שלה: איך שהיא הלכה, איך שהיא דיברה ומה שהיא עשתה, שביחד יצרו את הרושם ששום חוק מחוקי העולם שלנו לא חל עליה. אפילו לא חוק המשיכה, כפי שהוכיחה לנו במקרה של העץ. בוודאי שלא חוקי בית הספר, עליהם צפצפה בכל הזדמנות. מעבר לפריבילגיה להישאר בכתה בהפסקות היא אספה עם הזמן עוד כמה זכויות יתר, כמו למשל שאם הייתה מאחרת לשיעור בפחות מרבע שעה (אירוע נפוץ למדי) - לא היה נרשם לה איחור, שלא לדבר על זה שמעולם לא נדרשה להקריא את שיעורי הבית בכתה. אפילו החוק הבלתי כתוב שיש ילדים "מופרעים״ ויש ילדים "טובים" לא חל עליה ואחרי סדרה של תעלולים והתחכמויות הייתה לפעמים משנה כיוון ובמשך תקופת מה דווקא מגלה עניין ומשתתפת בשיעורים ואפילו מקריאה משיעורי הבית שהכינה (אבל תמיד מיוזמתה).

 יותר מכל הדהימה אותי העובדה שאפילו חוק הטבע החזק ביותר - חוק המדרג החברתי - זה המחלק ילדים ל"מקובלים" ו"לא מקובלים" לא חל עליה. היא בפירוש לא הייתה מקובלת. לא היו לה הרבה חברים, ואולי לא היו לה חברים בכלל. הרבה פעמים היא הייתה מסתובבת בחוץ או נשארת בכתה לבד הפסקות שלמות ומעולם לא קרה שהיא הייתה בלב העניינים. אלא אם כן זה היה ענין שהיא בעצמה התחילה. מצד שני היא גם בפירוש לא הייתה לא-מקובלת. לא הייתה לה כל בעיה לדבר עם מי שרצתה מתי שרצתה (או שלפחות כך נראו לי הדברים) וכשהייתה פונה למישהו ומבקשת משהו, מחייכת את החיוך המקסים שלה, הוא בדרך כלל היה משתף פעולה וממהר לעשות את מה שבקשה, אפילו זאביק או סימה. לפעמים היא אפילו הייתה ממש מובילה את כולם, כמו בפעם שיזמה תחרות זריקת אבנים בהפסקה וכל הבנים המקובלים ישר הצטרפו, או הפעם ההיא לקראת סוף כתה ו׳ שהיא המציאה את הגרסה המופשטת של בן-לוקח-בת:

 בכתה ו', ״ערב כתה״ היה הבילוי המקובל שלנו בימי ששי. אחד הילדים (או בעצם ההורים שלו) היה מתנדב לארח את כל הכתה בביתו. הילדים היו באים, אוכלים כיבוד קל, לפעמים שרים, ולפעמים היו חידון או משחקים. לקראת הסוף היו שמים מוזיקה והיו משחקים ב״בן לוקח בת״: הכללים מאד פשוטים - כולם עומדים במעגל וילד אחד שנבחר כ״מוביל״ עושה סיבוב בתוך המעגל ומתבונן בשאר הילדים. בסוף הסיבוב הוא (או היא) בוחר לו בת (או בן) זוג ואז הם רוקדים סיבוב אחד ביחד ואז הוא יוצא למעגל ומי שבחר נהיית המובילה ותורה לבחור וכך הלאה. זו הייתה הזדמנות מצוינת לתרגל את הקטע הזה של ״בנים-בנות״ שיהפוך תוך כמה שנים לכל כך מרכזי בחיינו.

 באותו שבוע, ערב הכתה היה אצל אופירה ולשם שינוי גם אורלי הייתה שם. אני הייתי ביישן ולכן הרבה פעמים הייתי מדלג על ערבי הכתה האלה, במיוחד עם הייתי יודע שרחלי לא תגיע. עדין, באלה שבהם כן הייתי, בדרך כלל אורלי לא הייתה נוכחת. הפעם היא בפירוש הייתה שם, לבושה בשמלה אדומה שהבליטה את עורה הבהיר ושערה הכהה ושמשכה את תשומת הלב של כולם. כמובן שכשהגיע השלב של הבן לוקח בת היא נבחרה מספר פעמים, בעיקר על ידי הבנים היותר מקובלים (והיותר אמיצים). בשלב כלשהו, אחרי שהיא נבחרה בפעם הרביעית, היא הכריזה שהמשחק הזה משעמם והציעה גרסה ״מופשטת״ של המשחק, כלומר כל מי שבחרו אותו יותר מפעם אחת, חייב להוריד איזה שהוא פריט לבוש בפעם הבאה שבוחרים אותו. חלק מהבנות בפירוש נראו לא נלהבות, אבל הפרחחים הקבועים של הכתה דווקא גילו התלהבות רבה. בהפגנתיות היא בחרה את נפתלי, שהיה אחד הפרחחים הראשיים אבל אחד שעדין לא נבחר קודם. הוא מצדו עשה את הסיבוב שלו וישר ניגש אל נירית שנחשבה ה"מלכה של הכתה". כשהגיע תורה לעשות את הסיבוב שלה והיא התחילה להתקדם במעגל עצרה אותה אורלי - ״את כבר נבחרת כמה פעמים - את צריכה להוריד משהו!״ נירית נבוכה וקצת הסמיקה אבל אחרי רגע מצאה פתרון וחלצה את נעליה. היא עשתה את הסיבוב שלה ובחרה את זאביק שגם הוא חלץ את נעליו, זאביק בחר את אופירה שעדין לא נבחרה והיא מצידה בחרה את דני שכולנו חשדנו שהיא מאוהבת בו. דני כבר נבחר קודם ולכן ציפינו שהוא יחלוץ את נעליו והמשחק ימשיך, אלא שדני הפתיע את כולם והוריד את החולצה ועכשיו עשה את הסיבוב שלו בגוף חשוף. באותו הרגע נכנסה לסלון אמא של אופירה ושאלה אותו למה הוא בלי חולצה. דני באומץ ליבו (או טיפשותו) הסביר לאמא של אופירה בגאווה שאנחנו משחקים בן-לוקח-בת, אבל בגרסה המופשטת וגם פרט לה את הכללים הנוספים. אמא של אופירה ניגשה למערכת, כבתה את המוזיקה, אמרה לדני ללבוש בחזרה את החולצה שלו ושלחה את כולנו החוצה לאכול גלידה בחצר.

 כשאתה ממשיך ללמוד באותו בית ספר ובאותה כתה, שנה אחר שנה, קל להתקבע על אותם ההרגלים ואותם יחסי הכוחות. קשה להשתנות כשכולם מכירים אותך ובעצם מצפים ממך שמחר תמשיך להיות מי שהיית אתמול. כך יצא שבחטיבת הביניים, בז', ח' ואפילו בט', למרות השינויים הגופניים ולפעמים גם הפנימיים שעברנו - נשארנו כלפי חוץ אותו הדבר. זאביק נשאר זאביק למרות שעכשיו הִתָמר כבר כמעט לגובה של מטר תשעים. נירית נשארה נירית למרות שעכשיו כבר הייתה ממש ממש יפיפייה וגברים היו עוקבים אחריה במבטם כשהייתה עוברת ברחוב וכך גם דני וסימה ונפתלי ואופירה. גם אני, למרות שגבהתי וקולי התעבה ואפילו החלו לצמוח לי ניצני שערות על הפנים, נשארתי אותו הדבר, ביישן, שקט ומתרחק מתשומת הלב. גם רחלי נשארה רחלי ולמרות שגם היא יפתה מאד, היא נשארה בצד, אותה בחורה שקטה וביישנית שקולה כמעט ואינו נשמע בכתה. רק כיוון שהייתה מספרת לי בהתלהבות על כל הספרים שהייתה קוראת, ידעתי אני עד כמה עשיר עולמה הפנימי ועד כמה הפכה לדקת אבחנה ולנפש רומנטיקנית ורגשנית המתמכרת בקלות לעניין המוזר הזה שנקרא אהבה. אורלי, גם היא גבהה והתמלאה במקומות מסוימים, אבל עדין נשארה נמוכה ומאד רזה וכמובן נשארה אורלי, אבל זה היה צפוי, ממילא תמיד עשתה בדיוק מה שהתחשק לה באותו הרגע.

בכתה י' עברנו לתיכון. בית ספר חדש שניקז אליו תלמידים מכמה וכמה בתי ספר בסביבה. המגמות פיצלו את הכיתות ושלחו כל אחד לדרך חדשה. דרך שלפחות לכאורה, הוא בחר בה. בקיצור, עולם חדש של חוויות ואפשרויות והיכרויות. לחלק מאיתנו זו הייתה ההזדמנות לבקוע מה"גולם" שהיו ולפרוס את כנפי הפרפר שלהם. אחרים, כמוני, נראה היה, לפחות במבט ראשון, שניצלו את ההזדמנות הזאת - להישאר בדיוק מה שהיו קודם.

 בכלל, בהתחלה אני קצת הרגשתי כאילו כתה י' היא במובן מסוים חזרה לבית הספר היסודי ואפילו לכתה א'. שוב להיות הקטן ביותר במקום חדש. שוב המון ילדים זרים שאתה לא מכיר, שוב לחפש איפה השירותים ואיפה חדר הטבע, בתקווה שאיזה בוגר לא יזהה את מבוכתך ויצחק עליך. אפילו על המורים לא יכולת לסמוך כי אלה מורים חדשים שאתה לא מכיר ושמעולם לא פגשו בך. רציתי להגיע מוקדם. שיהיה לי זמן לחפש איפה זה י' 4 - הכתה שבה הייתי אמור ללמוד, שאוכל לבחור לי מקום ישיבה טוב, עם קצת מזל גם על יד אחד התלמידים הבודדים שיעברו אתי למגמה הראליסטית מבית הספר הקודם. יותר מכל רציתי להגיע מוקדם בכדי לחסוך לעצמי את המבטים הסקרניים של המון תלמידים זרים המסתכלים ב"חדש" שעכשיו הגיע ותוהים על קנקנו. בסוף, הגעתי די מאוחר. אחרי חודשיים של חופש גדול היה לי קשה לקום מוקדם בבוקר ועוד יותר קשה להתארגן. גם את האוטובוס פספסתי והנסיעה בזה שבא אחריו לקחה יותר זמן ממה שחשבתי.

 לפחות את הכתה מצאתי די בקלות. היא הייתה מלאה בילדים, רובם מקובצים בחבורות רעשניות, חבורה אחת  קולנית במיוחד התגודדה ליד אחד השולחנות בשורה הראשונה ועוד חבורה אחרת רעשנית לא פחות דיברה בהתרגשות סביב השולחן הפינתי בשורה האחרונה שהיה מוסתר לגמרי. סרקתי במהירות את כל המהומה הזאת והנה, מצאתי את מה (או מי) שחיפשתי - את שמוליק - בחור שלמד יחד אתי בבית הספר הקודם ושידעתי שגם הוא במגמה הראליסטית. הוא ישב בשורה השנייה באמצע. ממש כמו שנהג לשבת שם, בכתה ט' ובח' לפניה. "איזה מזל, יש לידו מקום פנוי!"  לא שהיינו ממש חברים, אבל הוא היה אחד מאלה שיותר הסתדרתי אתם וחוץ מזה ממה שראיתי עד כה - הוא היה היחידי בכתה מבית הספר הקודם. "היי שמוליק, אפשר לשבת לידך?" שאלתי וכבר הנחתי את התיק שלי על השולחן. "מצטער חבר, איחרת" הוא ענה לי והצביע על תיק כחול שהיה על הכסא שלידו: "ברנר הקדים אותך באיזה עשר דקות". "ברנר? איפה הוא?" שאלתי ושמוליק הצביע לעבר החבורה הרעשנית שמקדימה. עכשיו שהסתכלתי טוב יותר שמתי לב שאחד החבר'ה שם ודווקא מהיותר בולטים, הוא לא אחר מאשר ברנר. מי היה מאמין? לירן ברנר, הילד הנמוך הזה שכל היסודי קראנו לו "ברנר השתקן" כי כמעט ולא הוציא מילה מהפה. נכון, במהלך החטיבה הוא גבה והפך לאחד הגבוהים של הכתה, ובכל זאת נשאר שקט וכזה לא בולט בשטח. ועכשיו? עכשיו הוא עומד שם ומתווכח בהתלהבות עם כמה חבר'ה אחרים שאיש מהם לא נראה לי מוכר: "לפעמים להקריב את המלכה זה הדבר הכי גאוני שאתה יכול לעשות", הוא מסביר. "מסתבר שחצי החוג שח-מט שלו, עבר לכתה הזאת מבית ספר שאננים" הבהיר לי שמוליק.

 על יד שמוליק תפוס, אז איפה אשב? אני בוחן את השולחנות שלידו וכולם נראים לי תפוסים. בכלל, כל המקומות בכתה הזו נראים לי תפוסים. עודי מנסה להתגבר על החרדה שגואה בי והנה נשמע הצלצול.  לאט לאט התלמידים פונים איש למקומו והתמונה מתחילה להתבהר. בחלק הקדמי של הכתה כבר אין אף מקום פנוי. אני מפנה ראשי אחורה לבחון את השורות האחוריות. גם כאן הכל תפוס, זאת אומרת חוץ מהשולחן הפינתי שקודם היה המוקד לאחת החבורות ושעכשיו שהם התפזרו אני רואה ששפוכה עליו נערה אחת רזה מאד. בעצם כל מה שרואים זה את הגב שלה שרוע על השולחן ומעליו ומסביבו המון תלתלים שחורים שמתוכם מציצות שתי זרועות לבנות שמוטות לכיוון הרצפה. בהנחה שהיא לא מתה, היא נראית כאילו היא ישנה שנת ישרים, אדישה לחלוטין לכל המהומה שהייתה סביבה קודם. - מה היא בכלל עושה פה? - אורלי? - במגמה הראליסטית? - היא בכלל יודעת מה זה מתמטיקה? - מצד שני, זה כל כך מתאים לה, הרי זה הדבר האחרון שמישהו היה מצפה שהיא תעשה.

 יש לידה מקום פנוי. לרגע אני שוקל ללכת ולשבת שם, אבל המבט המקפיא ההוא שנעצה בי בכתה ה' שב ועולה בזיכרוני. לבסוף אני מתיישב בשורה השלישית מהסוף, בצד השני של הכתה. על יד השולחן היחידי שנשאר ריק לגמרי. כמה מוזר. אילו הייתה זו כתה ב' או ג' והייתי מגיע ראשון לכתה - זה בדיוק השולחן שהייתי בוחר לעצמי. השולחן שאין סיכוי שאף ילד אחר ירצה בו. כמו אז, אני יושב לידו לבדי.

 מסיבה כלשהי המורה מתעכבת ובינתיים הילדים שוב מתחילים לזוע במקומותיהם ולפטפט ואז לפתע היא מופיעה: רחלי! היא נכנסת לכתה בהליכה ההססנית והשפופה מעט הזאת שלה, מחזיקה חזק את התיק הנצחי שלה עוד מכתה ז', זה עם הציורים העליזים והילדותיים מעט של הפרחים. היא מסתכלת במבט מבויש לכאן ולכאן עד שהיא מזהה אותי ואז בצעד קצת פחות מהוסס היא מתקדמת לעברי. "היי, אפשר לשבת?" "בוודאי, איזה יופי" "תודה" והיא מתיישבת לידי, כמו שהיה בתחילת כתה ד' - בפעם הראשונה שמישהו ביקש לשבת לידי בכתה. "חשבתי שאת במגמה הספרותית" אמרתי, מנסה להיזכר אם היא ממש אמרה לי את זה או שרק הסקתי את זה מכל הדברים שסיפרה לי על הספרים שקראה. "כן, נרשמתי לשם" היא אומרת ומוסיפה: "אבל כשהגעתי לכתה הבנתי שאני לא מכירה שם אף אחת שאני רוצה להיות אִתה, כמעט כולם שם בנות, אתה יודע". אחרי רגע היא מוסיפה: "ביקשתי שיתנו לי לעבור לכאן והם ישר הסכימו. אולי בגלל שבראליסטית כמעט כולם בנים". שוב אני לא לבד ומשהו מהביטחון שהיה לי רק לפני כמה ימים כשחשבתי "כמה שאני בוגר - הנה אני כבר הולך לתיכון", חוזר אלי. אולי בכל זאת השנה הזו תיפתח ברגל ימין.

 המחנכת נכנסת לכתה ומציגה את עצמה. שמה חנה והיא תלמד אותנו היסטוריה. חלק מהתלמידים מגחכים: "נו באמת, כתה ראליסטית ונותנים לנו בתור מחנכת מורה להיסטוריה?" "כן, גם אותי זה משעשע" היא ממשיכה כאילו קראה את מחשבותינו ומוסיפה: "אבל אני בטוחה שנסתדר די טוב, אם תצליחו לרגע להתגבר על הדעות הקדומות הראליסטיות שלכם ולהקשיב לי". עוד כמה תלמידים מגחכים ואז מבטה מתמקד בנערה השפוכה על השולחן האחורי בפינה. משתרר שקט מוחלט. "השקט שלפני הסערה" אני חושב בלבי, בשעה שהיא מתקדמת בין הטורים לעבר השולחן האחרון. רגע אחד היא עומדת שם ומסתכלת ואז בעדינות היא מלטפת את התלתלים השחורים לאט לאט כאילו משהו שביר ויקר נמצא מתחת. לרווחת הקהל הנערה מגלה סימני חיים ולאט לאט ראשה מתרומם מן השולחן ועיניה נפתחות. היא נראית רע. כמו מישהו שנרדם על הרצפה באיזה מסיבה דפוקה במיוחד ועכשיו הכל כואב לו והוא מנסה להיזכר איפה הוא נמצא ולמה. "את מרגישה בסדר?" המורה שואלת בקול כל כך שקט שכמעט ולא נשמע. אורלי שנראית כמו "הכל, חוץ מבסדר" עושה לה בראש תנועה של "כן" ולהפתעתי המורה עוזבת אותה וחוזרת לקדמת הכתה ומתחילה בשיעור.

"איך היא יכולה להשאיר אותה ככה?" אני שואל בלחישה את רחלי שמבטה עדין ממוגנט לאחור שם נראה שאורלי מצליחה, אם כי רק בקושי ובמאמץ רב, שראשה לא יישמט חזרה אל השולחן. "אולי בגלל שהיא יודעת מה שהיא עושה, לשם שינוי" משיבה לי רחלי בקרירות שכל כך לא אופיינית לה. אני רוצה לשאול את רחלי לְמה היא מתכוונת, אבל למוד מניסיון העבר אני מעדיף לשתוק. מעדיף לא לדעת מאשר שהיא "תחתוך" אותי שוב ונתחיל את השנה ברגל שמאל.

 כמה חודשים לתוך התיכון ואני מציין לעצמי בסיפוק שהשנה הזאת בהחלט נפתחה ברגל ימין. לא שהפכתי למקובל או במרכז העניינים מי יודע מה. עדין אני נמצא בשוליים של "מה שקורה", אבל היפה בתיכון הזה שלנו, שהשוליים מספיק רחבים ויש בהם הרבה מקום. כך, גם אם אתה בשוליים, אתה כמעט אף פעם לא לבד. במקרה שלי, נקודת הייחוס היא החוג לברידג': פעמים בשבוע בשעות הערב מתקיים ב"בית התלמיד", שנמצא בתוך חצר בית הספר, חוג ברידג'. מדריך מקצועי שמשחק בליגה מגיע ומלמד את הכללים ואת שיטות ההכרזה ומביא משחקים לדוגמה. ברנר, שהולך עם כמה מהשחמטאים שלו, משכנע את שמוליק לבוא ושמוליק משכנע אותי וכך יוצא שאיזה עשרים חבר'ה כמעט חצי מהם מהכתה שלנו מתקבצים לָחוג. המשחק תופס אותי. הוא קצת מזכיר לי "בלוט" - משחק קלפים שמשחקים אצלנו בבית, רק יותר מורכב. קצת הוא גם מזכיר שח-מט במובן הזה שצריך לתכנן את המהלכים קדימה, אבל הוא שונה משח-מט כי אתה אף פעם לא משחק לבד. חודש לתוך החוג וכולנו "מכורים". אחרי הצהרים, בהפסקות ולפעמים אפילו בחשאי במהלך השיעורים עצמם אנחנו משחקים ברידג'. דן חלפי שרק חודש קודם לא ידעתי מי הוא, הוא עכשיו השותף הקבוע שלי וכשהוא לא נמצא אני מצטוות עם שי ששון. בדרך כלל אנחנו משחקים נגד הלוי וברנר או שמוליק ומושיק נחמני. לברנר והלוי אנחנו בדרך כלל מפסידים, את שמוליק ונחמני אנחנו הרבה פעמים "קורעים" - אבל לא זה מה שחשוב, הניצחון הוא ממש לא העיקר כאן. מה שחשוב הוא שאין רגע דל ותמיד יש עם מי לדבר ועם מי לשחק ועם מי לנתח את המשחק הקודם. ניסיתי לשכנע את רחלי שתצטרף גם היא לחוג אבל היא לא הייתה מוכנה אפילו לנסות. אולי בגלל שסבתא שלה מאד פעילה במועדון הברידג' העירוני והיא חושבת שברידג' זה לזקנים. אולי זה גם ענין של בנים-בנות, כי עובדה שפרט לחָבֵרָה של אחד הי"א-ניקים כמעט כל החוג לברידג' הוא בנים.

 עם הזמן, מתברר לי שהחוג לברידג' בכלל לא חסר לרחלי ושבדרכה שלה גם היא פורחת. כבר בקיץ היא התחילה לתת שיעורים פרטיים לילדים בחטיבה וכך יוצא שהיא תמיד עסוקה וגם הצטבר לה מאגר של "מעריצים צעירים". אחת מהן, דפנה, היא האחות של דורית מהמגמה הסוציולוגית ואחרי שדפנה הוציאה 92 בבוחן המעבר לט' במתמטיקה, נפוצה שם, במגמה הסוציולוגית, השמועה שרחלי היא גאון הדור. השמועה עוד התחזקה כשנודע ברבים שרחלי קיבלה אישור לעבור מספרותית לראליסטית. באחד הימים בהפסקה מופיעה לפנינו דורית ואִתה קבוצה שלמה של בנות לחוצות - על סף היסטֵריה - וממש מתחננות שרחלי תעזור להן לעבור את המבחן הקרוב במתמטיקה. הן אפילו הציעו לשלם לה. "מה פתאום שאני אקח מכן כסף" היא אומרת, אבל היא מסכימה לעזור - אם הן מתכוונות ללמוד ברצינות. כך במשך שבוע בכל הפסקה גדולה מתקיים "חוג למתמטיקה" על הדשא שליד אולם הכנסים. ביום ששי מתקיים המבחן וכאשר המורה מחזירה אותו כמה ימים אחר כך מסתבר שכולן עברו אותו, שרית אפילו בציון מעל שמונים. מאותו הרגע ניראה שרחלי "התקבלה", לפחות מבחינה חברתית, גם למגמה הסוציולוגית. בהתחלה מאד הסתייגתי מהן - הן תמיד נראו לי מן חבורה שכזאת שכולן תמיד ביחד כל הזמן. תמיד הן צחקקו בקולי קולות על בגדים ובחורים ו shopping. לא יכולתי להעלות בדעתי שום מכנה משותף בין אוסף הקשקשניות השטחיות האלה ובין רחלי שהייתה כל כך שקטה ורצינית - חוץ מהתועלת שהן יכולות להפיק ממנה בלימודים. בפעם הראשונה שהן הקיפו אותה בהתלהבות מנפנפות במבחנים שלהן עם ציוני ה"עובר", פשוט הלכתי משם למקום אחר.

בערך שבוע אחר כך באחת ההפסקות הגדולות, יצא שֶשַי ביקש להחליף אותי באמצע ההפסקה בברידג' ולשחק עם דני חַלְפי את ה rubber הבא. הוא עדין לא שחק באותה הפסקה, אז וויתרתי לו וקמתי מ"פינת הברידג'" - למתוח את רגלי וגם לעשות סיבוב קטן על הדשא הראשי, לראות מה שלום רחלי. מצאתי אותה שוב (כמו ברוב ההפסקות האחרונות) מוקפת ב"דורית והסוציולוגיות" שדיברו אתה בהתלהבות רבה מצחקקות ומנפנפות בידיהן. נראה היה  לי שהיא הולכת לאיבוד ביניהן. חשבתי שאעשה לה טובה ואגש לשם להציל אותה מהן, אבל כשהתקרבתי היא עשתה לי "חיתוך". הייתי אמור להסתלק כאילו אינני מכיר אותה, אבל לא יכולתי להתאפק ועשיתי לה סימן של "אלה לא חברים שלך". היא ענתה לי בהצבעה לכיוון העין, אחר כך תנועה חוזרת של אצבע לאגודל (כמו פֶּה) ולאחריה תנועה סיבובית של האצבע - כלומר "עוד נראה" ו"נדבר" ו"אחר כך". הרבה זמן עבר עד שאותו "אחר כך" הגיע. כשיצא לנו סוף סוף לדבר על כך בפרטיות, כבר נאלצתי להודות שהיא צדקה ושהחברות הזאת של הסוציולוגיות אתה היא אמתית וגם אם הן מרוויחות יפה מהחברות הזאת, הן לא מנצלות אותה וכן נותנות לה לא מעט בחזרה. חוץ מזה היה גם היתרון שעכשיו היא הפכה לאחד האנשים הכי מעודכנים בכל מה שקורה בבית הספר. כך למשל כאשר "נדלקתי" על סימונה כהן ורציתי לדעת אם יש לה חבר יכולתי פשוט לפנות לרחלי לקבל את התשובה ("כן, מה חשבת? הוא לומד באורט והם ביחד עוד מכתה ט'.").

 באחד הימים, קצת אחר כך, כשקמתי בבוקר גיליתי ששכחתי להכין שיעורים בתנ"ך. כל עוד נפשי בי, התארגנתי בזריזות וטסתי לבית הספר בתקווה להגיע לכתה מספיק מוקדם כך שאספיק לענות לפחות על חלק מהשאלות לפני שהשיעור יתחיל. עודי שקוע בענייני, משרבט במרץ, תורה, נביאים וכתובים והנה אני שם לב שמתיישבת לידי חתיכה מהממת. תלמיד תיכון ממין זכר לא יכול לסרב כשחתיכה מהממת מתיישבת לידו. מצד שני המקום הזה שייך לרחלי וזאת תהיה לא פחות מבגידה מצדי אם אתן לבחורה הזאת לשבת כאן רק בגלל שהיא כזאת חתיכה. מה עושים? בינתיים המשכתי להעמיד פנים שאני שקוע במחברתי. לקח כמה רגעים עד שהנאמנות גברה על רדיפת היופי וקבלתי החלטה. הזדקפתי, יישרתי את עיני כלפי היפיפייה הזאת וכבר התכוננתי להגיד לה שאני מאד מצטער אבל המקום הזה שיך לרחלי, כשחיוך גדול התפשט על פניה ופתאום זיהיתי אותה - "רחלי!" נפלטה הקריאה מפי. "נכון מדהים?" היא אמרה וקולה השקט והביישני איך שהוא לא השתלב עם המראה המהמם שלנגד עיני. "מהמם, מה עשית?" "זה לא אני, זה דורית, היא ושרית ונחמה החליטו לאפר אותי. בהתחלה לא הסכמתי, אבל בסוף נתתי להן. הן גם עשו משהו עם השער שלי - תראה" והיא הניפה אותו ימינה ושמאלה והיה בו מן ברק שלא ראיתי בו קודם.

 יום שלם הייתה לכתה שלנו מלכה חדשה ובחצר בית הספר ראשים הסתובבו. למחרת חזרה לשבת לידי "רחלי הרגילה" כלומר אותה רחלי בדיוק אבל ללא האיפור והתסרוקת. "זה לא הרגיש לי טבעי, אז החזרתי לכמו שהיה קודם" היא אמרה לי: "דורית קצת התאכזבה, אבל היא אמרה שעכשיו שאנחנו יודעות שיש לי פוטנציאל, זה בסדר ואני יכולה לעשות מה שבא לי. אני חושבת שבינתיים אשאר ככה". הנהנתי בראשי לאות הסכמה. הרחלי ההיא הייתה יותר יפה, אבל זאת הייתה החברה שלי.

 הרבה אנשים התחילו לפרוח שם בתיכון בכתה י', אבל בפירוש לא כולם. אורלי הייתה אחת מאלה שלא. אף אחד לא באמת ידע מה עובר עליה, אבל היה ברור שזה משהו רע, אולי אפילו רע מאד. היום הראשון ללימודים היה סימן לבאות: יותר ויותר פעמים היא הייתה מגיעה לכתה, בדרך כלל באיחור ובצעד כושל ופשוט נשפכת על השולחן שלה (שנשאר רק שלה). שם היא הייתה נשארת שרועה ללא ניע עד שבשלב כלשהו, בלי קשר לשיעורים או להפסקות, לפעמים בסוף היום ולפעמים באמצע היא הייתה קמה, אוספת את התיק שלה שהיה קטן ורזה כמוה ושלפי השמועות הכיל בעיקר סיגריות ומצית ויוצאת מן הכתה ונעלמת. יותר מפעם אחת תלמידים ואפילו מורים התלבטו למה בכלל היא שם? ואם לא צריך להזעיק עזרה - לעשות משהו. "יום אחד היא תמות פה באמצע הכתה ואף אחד אפילו לא ירגיש" טען הלוי בהתרגשות. אני טענתי לעומתו ש"אתה לא מכיר אותה, זאת אורלי ואני לא חושב שהיא תמות כל כך מהר". אורלי מצידה לא עשתה סימן שהיא בכלל שמעה את השיחה הזאת ופשוט נשארה שפוכה על השולחן שלה ללא ניע.

 בפעמים המעטות שתלמידים אזרו אומץ וניסו להעיר אותה או לשאול עם הכל בסדר, היא הייתה מרימה את ראשה וצורחת עליהם "תעזבו אותי בשקט, טוב!" או יותר גרוע מתרוממת למלוא המטר וחצי של גובהה ונועצת בהם את אחד ממבטי הגיהינום שלה ומסתלקת משם. בכל פעם שזה היה קורה, הייתי מופתע מחדש איך כשהיא עושה את זה, היא תמיד נראית כאילו היא יותר גבוהה מהבנאדם השני. אין פלא שמהר מאד התלמידים למדו להניח לה לנפשה. לגבי המורים, הסיפור היה כנראה יותר מורכב. כנראה הייתה להם איזה "מועצה פדגוגית" או משהו שבה הוחלט להתעלם מהעניין, לפחות לבינתיים. עובדה שתקופה ארוכה הם פשוט התעלמו. אחר כך היה המקרה של חנה, המורה שלנו להיסטוריה והמקרה של מר סימפסון המורֵה לאנגלית ומאז, אף אחד לא ניסה יותר להפריע לה.

 איפה שהוא באמצע החורף, הייתה לנו איזה תקופה של תגבור היסטוריה או שהמורים לכימיה ולתנ"ך היו חולים וחנה התנדבה למלא את מקומם. כך או כך יצא שהיה לנו שיעורי היסטוריה שלושה ימים ברציפות. כך גם קרה שחנה שמה לב שאורלי שוכבת שפוכה על שולחנה כבר שלושה ימים ברציפות. זאת אומרת היא כן הלכה הביתה וכן חזרה ביום שלמחרת ובמקרה הזה אפילו הגיעה לכתה לפני הצלצול, אבל שלושה ימים היא פשוט הייתה שפוכה שם.

 באותה העת התחלנו ללמוד על מלחמת העולם הראשונה ושיעורי הבית לאותו היום היו "פרט את הסיבות לפרוץ המלחמה הגדולה - כפי שמלחמת העולם הראשונה נקראה על ידי בני דורה". שלושה עמודים לקחה לי התשובה. לרחלי אפילו שלושה וחצי. חנה נכנסה כהרגלה לכתה, ברכה אותנו לשלום וכמו תמיד רשמה על הלוח את נושא השיעור: "הסיבות למלחמה הגדולה". כשהיא הסתובבה חזרה לכתה נחו עיניה על אורלי. כמו ביום הראשון ללימודים חנה החלה להתקדם בין הטורים לעבר השולחן הפינתי בסוף וכמו אז השתרר בכתה שקט מוחלט. לאור הצרחות והסקנדלים שאירעו בכל פעם שמישהו מהתלמידים העז להעיר את אורלי, הייתי בטוח שאנו עומדים לחזות בהדגמה חיה של "פרוץ מלחמת העולם" או לפחות של "רצח הארכידוכס בסרייבו". במקום זאת חנה רכנה אליה ולטפה בעדינות את התלתלים השחורים עד שהראש השמוט החל לזוע ולהזדקף. כשאורלי כבר הייתה כמעט בתנוחה של ישיבה, חנה פנתה אליה בשקט, בקול שבקושי נשמע בכתה ואמרה: "אורלי, את חושבת שתוכלי לעזור לנו כאן ולהציע איזה שהיא סיבה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה?"

לקח לאורלי שניה או שתיים להתאפס אבל אז היא השירה מבטה למורה ובקול רגיל לגמרי ענתה: "טוב יש כמובן את הרצח של הארכידוכס בסרייבו….. אבל זה לא ממש הסיבה, אלא יותר כמו, כמו המצת שהצית את האש. הסיבות האמתיות למלחמה קשורות ל....". כמעט רבע שעה היא דברה כך. הכי הרבה ששמעתי את אורלי מדברת בשיעור אי פעם. רבע שעה שבהם, בדיעבד, היא תמצתה די טוב את כל מה שנאמר אחר כך בהמשך השיעור. אחרי שאורלי סיימה את דבריה, היא עוד נתנה במורה מבט אחרון, ראתה את שביעות הרצון בעיניה של חנה ואז צנחה חזרה לשולחן. המורה הסתפקה בזאת, חזרה לקדמת הכתה והמשיכה בשיעור. כשהפניתי את מבטי לאחור לשולחן של אורלי כמה רגעים אחר כך, היא הזכירה לי את אותן הבובות של חוטים ועץ בתאטרון הבובות שאחרי שהשלימו את תפקידן הן נשארות שמוטות בצד עד לפעם הבאה שיזדקקו להן.

 שבוע אחר כך, היה המקרה של המורה לאנגלית, מר סימפסון. לא כל כך אהבנו אותו, כי חוץ מזה שהוא היה קפדן הוא היה גם יהיר והייתה לו לשון שנונה שבה היה נוהג להצליף בתלמידים שלא עמדו בציפיות שלו - כלומר כמעט בכולנו. עד אותו היום, לא נראה היה שהוא מגלה איזה שהוא ענין באורלי וכשהיא הייתה שוכבת שם שפוכה הוא היה מתעלם ממנה כמו שעשו יתר המורים. אלא שכנראה ההצלחה של חנה עודדה אותו לנסות. בשיעור המסוים הזה גם הוא פתח את השיעור בברכת בוקר טוב ורשם על הלוח את נושא השיעור: "Hamlet" ואז לפתע התבונן באורלי כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. "Very interesting" הוא אמר בטון סרקסטי כמו לעצמו והתקדם במעלה הכתה עד שעמד ממש לידה ואז הוא הרים את שתי ידיו באויר ומחה כף בקול גדול ממש ליד הראש שלה. הרעש הלא צפוי בתוך השקט המוחלט שהיה שם הקפיץ את כולנו. גם את אורלי זה הקפיץ והיא הזדקפה באחת. "?Can you help us here with Hamlet, dear" הוא פנה אליה, חיוך גדול ולא במיוחד ידידותי על פניו. מבלי לחשוב לרגע אורלי התחילה לענות לו במבטא אנגלי מצוין שעד אז איש לא ידע שיש לה:

"...Hamlet was a prince" ואז היא נעצרה לרגע והסתכלה עליו כאילו היא רואה אותו בפעם הראשונה,  "Oh, what the fuck" היא מלמלה כמו לעצמה (עדין במבטא מושלם). אחר כך היא אספה את עצמה וקמה והזדקפה למלוא גובהה ופתאום המורה לאנגלית נראה לנו קטן יותר. הוא האדים והתחיל להגיד לה משהו, אלא שהיא נעצה בו את עיניה השחורות עם המבט המקפיא הזה שלה והמילים כמו נתקעו בגרונו. אחרי רגע שמענו אותה אומרת לעצמה: "לא יודעת למה אני בכלל טורחת" ואז היא לקחה את התיק שלה והסתלקה מהכיתה בטריקת דלת. רק אחרי ששמענו את קול הדלת הנטרקת השתחררו המלים ושמענו את זעקתו הכעוסה של מר סימפסון: "אורלי, צאי מיד החוצה!"

 בעקבות המקרה הזה, אורלי סולקה מבית הספר לשבוע שלם, אבל הדבר כבר לא עזר למר סימפסון המסכן שנאלץ די מהר אחר כך לעזוב את בית הספר לצמיתות. השמועה על התקרית בכתה שלנו כמובן מיד עשתה לה כנפיים וכולם הזדרזו לספר לכל מי שעוד לא ידע את מה שקרה ואם הסיפור המקורי היה מרשים - הגרסאות שרצו בהפסקות הלכו ונהיו מרשימות אפילו יותר. סמכותו של מר סימפסון נשברה. אם קודם התלמידים לא אהבו אותו אבל פחדו מפניו, עכשיו נראה היה שהם דווקא נהנים להתעלל בו. את "מכת המוות", כפי שדורית סיפרה לרחלי, הנחית נפתלי שלמד עכשיו איתה בסוציולוגית. כדרכו מתמיד הוא היה מפריע בשיעורים, אבל עכשיו שנשבר הרסן, הוא החל להפריע אפילו יותר בשיעורי האנגלית. מר סימפסון, שהיה כעת יותר זהיר, העדיף להתעלם עד כמה שאפשר מן ההפרעות הללו, אלא שנפתלי כנראה חצה איזה גבול שגרם למר סימפסון הישן לפרוץ החוצה והוא איים על נפתלי: ״כדאי לך מאד שתתחיל להיזהר ממני", אלא שנפתלי מיד ענה לו: "אדוני המורה, כדאי גם לך מאד שתיזהר, אחרת אני אקרא לאורלי". הכתה כולה פרצה בצחוק קולני והמורה סמוק מכעס ומבושה ברח משם שלא על מנת לחזור.

 אז אורלי קבלה הסכמה שבשתיקה להישאר שפוכה על השולחן שלה מתי שמתחשק לה, והיא התחילה להשתמש בזכות הזאת לעתים יותר ויותר תכופות. אבל זה לא היה הסימן היחידי שמשהו רע עובר עליה: גופנית, נראה היה שהיא רזתה אפילו יותר, משהו שקודם אף אחד לא חשב שאפשרי. תמיד היו לה כעת סימנים שחורים מתחת לעיניים, אותם היא ניסתה להסתיר ע"י איפור שחור שאמנם לפעמים הטעה אותך לחשוב ש"הכל מכוון", אבל שעוד יותר הדגיש את המראה החולני שלה. ההליכה שלה גם היא הרבה פעמים נהייתה לא יציבה, כאילו משהו נפגם בחוש שיווי המשקל שלה ושוב ושוב הייתה מועדת ולא פעם ממש נופלת. אפילו המבט בעיניה, שתמיד היה נוצץ וחד, הפך יותר ויותר כבוי. גם מבחינת ההתנהגות שלה נראה היה שהיא מאבדת את הכוח להתמודד עם העולם.

 מבחינתי, הסימן המובהק ביותר לכך היה שהיא התחילה לצרוח על תלמידים. בכל השנים של היסודי והחטיבה היא מעולם לא צרחה על מישהו. התעלמות מכוונת, המבט המקפיא והחיוך המקסים הספיקו שכל העולם יעשה כרצונה ואילו עכשיו... דוגמה ליום אופייני: "תעיף ת'רגל שלך מהתיק שלי!" - לנחמני כשבטעות דרך לה על התיק בעת משחק כדור עף עם כדור מנייר בכיתה. "תעזוב אותי בשקט!" לתלמיד אחר ששאל אותה מי מחליף את המורה לתנ"ך בשיעור שלישי ו"תעיפי את התיק המכוער שלך מהמעבר!" לתלמידה נוספת כאשר היא (אורלי) נכשלה בתיק שלה וכמעט נפלה. הנערה עוד רגע הייתה פורצת בבכי ורחלי בילתה הפסקה שלמה בלהרגיע אותה שאורלי מגעילה לכולם ושלא תיקח את זה אישית ושהתיק שלה לא מכוער.

 גם אם המורים נראה היה ששוב ושוב היא מסתבכת בצרות. לכאורה, מה חדש? היא הרי הייתה מסתבכת מקצועית כמעט מהיום הראשון שהכרנו אותה, אלא שעכשיו נעדרו מהעימותים שלה החן והקלילות שאפיינו אותם בעבר והם הפכו יותר לסתם התנגשויות. דוגמה טובה לכך היא המקרה של נעלי הפלטפורמה: יום אחד, רבע שעה אחרי תחילת השיעור הראשון, כשכולנו עסוקים במה שתמיסה גופרתית (H2SO4) יכולה לעולל למתכת, אורלי נכנסת לכתה ומדדה בצעדים הלא יציבים שכל כך מאפיינים אותה לאחרונה אל הפינה שלה. מבטי כולם נשואים אליה בהשתוממות, שכן פרט לעובדה שהיא אֵחרָה (אירוע דווקא שיגרתי לאחרונה) אנחנו שמים לב שהיא גבהה מאד. נכון, בכתה י׳ הרבה תלמידים גובהים, אבל לא בעשרה ס״מ ולא בן לילה. התעלומה נפתרת כשאנחנו משפילים את עינינו לכיוון רגליה ומגלים שהיא נועלת נעלי פלטפורמהֿ, אבל מהסוג המוגזם - שמונה ס״מ באצבעות וכמעט כפול מזה בעקב. ההליכה שלה שגם קודם הייתה לא יציבה הופכת כעת למשהו שנראה מסוכן ממש והיא אכן מועדת פעמיים לפני שהיא מצליחה להגיע לפינה שלה. המורה לכימיה מעדיפה להתעלם מכל האירוע כפי שבדרך כלל עשתה בכל מה שלא קשור ישירות לכימיה.

 בהפסקה לעומת זאת, המורה לספרות שדווקא כן אהבה להעיר לתלמידים בענייני תלבושת אחידה ניגשת לאורלי ומעירה לה שאסור לבוא לבית הספר עם נעלים שכאלה. אורלי של כתה ט׳ הייתה מחייכת אל המורה את החיוך המקסים שלה ומשיבה בתמימות שתקנות התלבושת האחידה של בית הספר לא אומרות כלום לגבי נעליים. אני יודע זאת, כי גם בכתה ט׳ הייתה לאורלי אפיזודה של נעלי פלטפורמה, אם כי פחות מוגזמות, וזה מה שהיא ענתה אז למורה שהעיר לה ואגב, בדקנו את התקנות והיא צדקה. אורלי של כתה י׳ לעומת זאת מסתכלת על המורה לספרות וצורחת עליה במלוא הגרון: ״אני לא אשמה שאלוהים עשה אותי כזאת נמוכה. גם לי מגיע לפעמים לראות מה קורה, אז תעזבי אותי בשקט״. היה ברור שהפעם אורלי תעוף מבית הספר, אולי לתמיד, אבל לוקח למורה לספרות רגע אחד להתעשת, רגע שמתגלה כקריטי כי באותו הרגע ממש מופיעה חנה, מניחה יד עדינה ומרגיעה על אורלי ואומרת למורה לספרות שהיא בהחלט צודקת, ושבתור המחנכת של אורלי היא מרגישה שחובתה לטפל בעניין מיד. המורה לספרות מתרצה וחנה מנווטת את אורלי בעדינות פנימה לחדר המורים.

 בסוף היא לא הורחקה מבית הספר, אלא רק נאלצה לכתוב מכתב התנצלות למורה לספרות בו היא מסבירה שהיא מבינה שאסור לתלמיד לצעוק על מורה ושהיא מבקשת את סליחתה של המורה לספרות. היא גם נאלצה להקריא את המכתב הזה בפני הכתה שלנו ובפני הכתה שהמורה לספרות מחנכת (מה שבין היתר יבטיח שנפתלי או כל פרחח אחר לא יאיים גם על המורה לספרות בזה שהוא יקרא לאורלי). אגב, להפתעת הקהל, למרות שאורלי מתחילה את ההקראה של המכתב בכיתה שלנו עם חיוך שובב, מבט אחד של חנה והיא עוברת לטון רציני וכשהיא מסיימת להקריא אותו נשאר בכולנו הרושם שהיא באמת מצטערת ובאמת מתכוונת למה שכתוב בו.

מעבר לזה, היא מקבלת אישור שבשתיקה להגיע עם נעלי הפלטפורמה שלה לבית הספר ומאז ועד סוף הקרירה שלה בתיכון היא תמיד הייתה מוגבהת בעשרה ס״מ.

 נעלי הפלטפורמה אכן הגביהו אותה, אבל הן בפירוש לא שיפרו את היציבות שלה שכאמור, הפכה לבעייתית יותר ויותר. מדי פעם היא הייתה מועדת ומתרסקת לרצפה או לשולחן או לפעמים על איזה תלמיד חף מפשע שהיה נמצא בסביבה. תמיד היא הייתה קמה מיד ומצחקקת וממשיכה הלאה כאילו כלום לא קרה. אבל פעם אחת היא מעדה ממש לידי והרושם שנשאר בי היה שלמרות שכמו תמיד היא קמה מיד וצחקקה והמשיכה הלאה, זה דווקא די כאב לה. זמן מה אחרי זה קבלתי לכך אישור משַי. אורלי נשלחה לחדר המנהל (שוב) באיזה ענין וזמן קצר אחר כך שי נשלח החוצה גם הוא בכדי להביא משהו שהמורה שכחה (שי ישב תמיד בשורה הראשונה קרוב לעמדת המורה ולכן היה תמיד השׁליח שלהם). אחר כך הוא סיפר לי שכשיצא למסדרון והלך לחדר המורים הבחין באורלי מועדת ומתרסקת בהמשך המסדרון. הפעם, במסדרון הריק וללא תלמידים או מורים בסביבה, היא לא צחקקה ולא קמה מיד, אלא פשוט נשארה שם מקופלת על הרצפה. הוא אפילו חושב שהיא ממש בכתה. כשהוא התקרב לברר אם היא צריכה עזרה, היא מיד ציחקקה וקמה והמשיכה הלאה מתעלמת ממנו כאילו כלום לא קרה.

 כשאני חושב כיום, על החורף ההוא של כתה י', אני כמעט משוכנע שלפחות בחצי מהימים אם לא בכולם היא הייתה מגיעה לבית הספר שיכורה או מסוממת או לפחות תחת השפעה של איזה תרופה או חומר חזק במיוחד. היו שם כל הסימנים. מה שמפתיע אותי זה התמימות שלי אז בכתה י׳ שהאפשרות הזאת אפילו לא עלתה על דעתי. ידעתי שיש שיכורים ומסוממים בעולם, אבל איך שהוא לא יכולתי לקשר את זה לתלמיד, או במקרה זה תלמידה בבית הספר שלנו. מה שעוד יותר מפתיע אותי זה איך קרה שהמורים שלנו לא שמו לב לכך. האם יתכן שגם הם היו כל כך תמימים? נכון, זאת הייתה תקופה אחרת, באופן כללי תמימה יותר, ובכל זאת - הרי הם היו אנשים מבוגרים ועוד מורים והיו אמורים להבין ולדעת מה קורה. האם יתכן שאולי בכל זאת הם או לפחות חלק מהם, למשל חנה, כן ידעו מה קורה ופשוט אני בתמימותי לא הבנתי שהם יודעים ואולי אפילו מנסים לטפל בעניין?

 כך או כך, אז בכתה י׳, האישור שאורלי קבלה להסתובב עם נעלי הפלטפורמה שלה, היה מבחינתי איזה קש ששבר את גב הגמל. לא הצלחתי להבין למה יש תלמידים כמוני וכמו החברים שלי וכמו רחלי שחייבים לציית לכל חוק מחוקי בית הספר ויש תלמידים אחרים כמו אורלי (והיא בפירוש לא הייתה היחידה) שבית הספר מתאים את החוקים שלו לנוחיותם. אי הצדק שבזה נראה לי משווע וכמה וכמה פעמים מצאתי את עצמי מדבר על כך בתסכול עם המורים. התשובה של רכזת השכבה ממש הרגיזה אותי, כי היא התעקשה שזה לא נכון ושהמורים מתייחסים לכל התלמידים אותו הדבר. חנה לעומת זאת טענה שהתפקיד של בית הספר הוא לחנך וללמד את התלמידים ושהיא ושאר המורים עושים את זה בדרך הכי טובה שהם יכולים. כיוון שכל תלמיד שונה מרעהו, כך גם היחס שהוא מקבל ומידת ההקפדה אתו על החוקים שונה ומותאמת למה שהוא יכול להכיל ולמה שיעזור לו להפוך לאדם טוב ומשכיל יותר. כשהעליתי בפניה את הדוגמה של נעלי הפלטפורמה של אורלי, היא נאנחה ואמרה שבתור תלמיד, אין לי ברירה אלא לסמוך על המורים שהם עושים את עבודתם נאמנה. אחרי רגע היא הוסיפה שעדיף לי שלא לדחוף את אפי יותר מדי לעניינים של תלמידים אחרים ושהיא תמיד תשמח לדבר אתי על עקרונות החינוך, אבל שלא תסכים בשום אופן לדבר אתי על אף תלמיד מסוים חוץ ממני עצמי ובוודאי שלא על אורלי.

 לא השתכנעתי. כפי שאני ראיתי את הדברים, זה היה פשוט: יש תלמידים שמקרקסים את המערכת ובזה שהמערכת הולכת לקראתם היא רק מחמירה את המצב ומעודדת אותם לקרקס אותה עוד יותר.

 זמן קצר אחרי השיחה ההיא עם חנה קבלתי הוכחה שצדקתי. זה היה בהפסקה הגדולה ואני ישבתי עם רחלי באחת הפינות של הדשא הגדול. בזמן האחרון כבר לא היינו מרבים להיפגש ולדבר בהפסקות כמו בעבר ובכל זאת מדי פעם היינו נפגשים ותמיד בכל פגישה שכזאת היו לנו מליון דברים לספר אחד לשני. הפעם יצא שדיברנו על ספרי הרובוטים של אסימוב ורחלי הסבירה לי בהתרגשות שלדעתה הם כל כך נפלאים כי הם בעצם בכלל לא סיפורים על רובוטים אלא על אנשים. ישבתי מולה, מקשיב, פני אל הבנין והיא נשענה על קיר הבנין פניה כלפי הרחבה הגדולה. לפתע היא קטעה את שטף דבריה באמצע המשפט ופלטה: "אני לא מאמינה, הפעם היא ממש הגזימה". הסתובבתי לראות על מה היא מדברת. אורלי, שנעדרה מהשיעור הראשון והשני, הופיעה עכשיו בשמלה אדומה, קיצית וחושפנית ובידה מן ארנק נשי תואם, והתקדמה בצעד מתנדנד לעבר הבנין שלנו. השילוב הזה של עורה הלבן, השמלה האדומה ושערה השחור יצר קונטרס כל כך בולט לירוק של הדשא והכחול-תכלת החורפי של שאר התלמידים שפשוט אי אפשר היה לפספס את זה, אפילו מהבניין הראשי של ההנהלה. אורלי התקדמה בכיוון שלנו עד שהגיעה לצומת של השבילים המוליכים לבניינים השונים. שם היא נעצרה כאילו שוקלת לאן להמשיך, או שאולי היא הייתה מבולבלת ובאמת לא ידעה.

לא עבר רגע והרכז של י"ב, שלמה, יירט אותה: "גברת, לאן את חושבת שאת הולכת?" "את יודעת שיש לנו תלבושת אחידה פה בבית הספר?". אורלי מדדה אותו במבטה, כחוככת בדעתה מה לעשות בו ואחרי רגע סיננה לעברו באדישות: "מה לעשות, הגעתי ישר מהעבודה, לא היה לי זמן להחליף". לא שאני שמעתי את זה אישית, אבל היו אנשים שהיו די קרובים וזה מה ששמעתי שהם דיווחו. למזלה, לפני שהרכז הספיק להתעשת ולהחליט מה צעדו הבא, הופיעה שם חנה, כולה מתנשפת ולקחה את אורלי תחת חסותה. "שלמה, תן לי לטפל בזה, בבקשה", והיא הובילה את אורלי בעדינות לתוך הבנין שלנו. כשחזרנו לכיתה בתום ההפסקה מצאנו את אורלי שפוכה על השולחן שלה בשמלתה האדומה, הגב שלה חצי חשוף ולידה פתק גדול שעליו כתוב "אישור חד פעמי להופיע בבית הספר ללא תלבושת אחידה" מלווה בחתימה של מנהל בית הספר. זהו! עכשיו לא היה לי כל ספק. צדקתי! בית הספר הזה בכלל והמורה חנה בפרט, בהתנהלותם הוותרנית והמתחשבת מדי - פשוט מעודדים את התלמידים לעשות מהם צחוק.

 אבל טעיתי. בתום השיעור השישי, עם הצלצול, כשכולנו קמנו להתפזר לבתינו, גם אורלי התעוררה ושאלה את המורה אם היא יודעת איפה חנה נמצאת. המורה ענתה לה שחנה מחכה לה בחדר של הרכזת. אורלי לקחה את הארנק התואם שלה ואת הפתק שלה והלכה אתם, בצעד יחסית יציב בהתחשב בנסיבות, לעבר חדר הרכזת. כשחיכיתי בתחנה לאוטובוס שייקח אותי הביתה, עוד ראיתי את אורלי הולכת עם חנה לעבר המכונית של המורה. הן נכנסו פנימה ואחרי רגע נסעו. בשבועיים הבאים אורלי לא הופיעה לבית הספר. השמועות אמרו שהפעם סולקה כנראה לתמיד. אחר כך כבר התחילה חופשת הפסח.

 כשחזרנו מהחופשה, גילינו שגם אורלי חזרה. משהו בה שוב השתנה והפעם לטובה. היא נראתה טיפה יותר מלאה אם כי עדין רזה מאד ושוב היה הניצוץ הזה בעיניים שלה ונראה היה שהיא שוב "כאן" קולטת את מה שסביבה ומוכנה להגיב לו. היא הגיעה לכיתה בזמן ולמרות שעדין הלכה בהילוך הלא יציב הזה שלה, הגיעה למקום שלה מבלי למעוד אפילו פעם אחת ואפילו נשארה ערה ויושבת במשך כל היום. בימים הבאים היא אפילו ניסתה להשתתף בשיעורים, למרות שלקח זמן עד שמרבית המורים, למודי ניסיון מהשליש הקודם, העזו לתת לה לדבר. בשיעורי היסטוריה היא ממש כיכבה.

 יום אחד כשדיברתי עם רחלי בהפסקה נגשה אלינו אורלי וחייכה לרחלי את החיוך המקסים שלה. היא סיפרה לה שהיא חייבת להוציא ציונים נורמליים בכל המקצועות עד סוף השנה ובקשה מרחלי שתעזור לה להתכונן לבחינה בתנ"ך. זה היה בהפסקה בין השיעור השני לשלישי והבחינה הייתה אמורה להיערך בשיעור הרביעי. לא נראה היה לי שיש לכך הרבה טעם ונדמה לי שאפילו אמרתי את זה (אם כי אולי רק בלִבי). רחלי כמו תמיד ישר הסכימה לעזור. קצת כעסתי, מזמן לא יצא לנו לדבר, ככה ב"פרטי" (בכתה לא ממש יכולנו לדבר על דברים אישיים) ודווקא היה לי משהו חשוב לספר לה ולהתייעץ אתה עליו. "את לא חייבת לעשות את זה" רציתי להגיד לה, אלא שאז אורלי פנתה אלי, חייכה אלי את החיוך המקסים שלה (שהיה שווה את הכל) ושאלה אם אני יכול להשאיל לה עט כי היא חושבת שהיא תצטרך לכתוב את כל הדברים החכמים שרחלי תגיד לה. מצאתי את עצמי מוציא מכיסי את עט הפרקר שלי, המיוחד, זה שקניתי במיוחד בחופשת פסח לכבוד השליש האחרון ונותן לה אותו. כשהן התרחקו ממני מסתודדות להן בענייני תנ"ך. כבר ממש כעסתי על אורלי. עוד יותר כעסתי על רחלי והכי הרבה כעסתי על עצמי.

 כשנכנסתי לכתה לשיעור השלישי ראיתי ששתיהן חסרות. הן חזרו רק בשיעור הרביעי, רגע לפני שהבחינה התחילה. זה לא היה אירוע נדיר שאורלי תחתוך משיעור, למרות שמאז חופשת הפסח זה היה קורה הרבה פחות, אבל רחלי מעולם לא חתכה משיעור. ככל הידוע לי זו הייתה הפעם היחידה. כמה ימים אחר כך, בשיעור תנ"ך, אחרי שהחזירו את הבחינות, נחת באמצע השיעור איזה חפץ על השולחן שלנו. זה היה עט הפרקר שלי. רחלי הייתה זריזה ממני ותפסה אותו. היה מוצמד אליו פתק שהיא מהרה וקראה. אחר כך היא החזירה לי את העט והראתה לי את הפתק: היה כתוב עליו "85" ו"תודה".

 אחד השינויים הבודדים שהביאה אתה כתה י"א היה מר הרמן, המורה הנערץ למתמטיקה. האגדות סיפרו שעוד באוקראינה יצא שמו למרחוק ושעד היום לומדים שם מהספרים שהוא כתב ושבכלל אין יותר מורים שכאלה. בתור הכתה הראליסטית קבלנו אותו לי"א וי"ב. במובן מסוים הוא היה מאד קפדן. מי שלא הגיע לשיעור בזמן - לא היה נכנס. מי שהיה מתפרץ ומדבר באמצע השיעור בלי רשות, היה עף החוצה. הבחינות שלו נחשבו מאד קשות והוא גם היה בודק אותן בקפדנות: "תוצאה לא נכונה - אין ציון" היה אומר לא פעם במבטא הרוסי (טוב האוקראיני) הכבד שלו. מצד שני הוא נתן לתלמידיו תחושה שהם בוגרים. למשל, למרות שנתן המון שיעורי בית, מעולם לא היה בודק אותם. הוא גם לא היה בודק נוכחות: "אני מלמד. מי לא רוצה ללמוד, נו, אין מה לעשות". איכשהו השילוב הזה עבד מצוין והתלמידים שלו היו תמיד מלאי מוטיבציה והשקיעו ברמות. אם היית רואה לקראת סוף ההפסקה או בצלצול תלמיד שרץ בכל המהירות לכתה שלו - היית יכול להמר בבטחה שזה תלמיד של מר הרמן ושבשיעור הקרוב יש לו מתמטיקה.

 כשאני מנסה להבין מדוע בית הספר שלנו המשיך והחזיק את אורלי כתלמידה, למרות שלקראת אמצע י"א נראה היה שהיא שוב מתדרדרת ומאחרת לשיעורים, נשפכת על השולחן שלה לימים שלמים ובאופן כללי עושה מה שבא לה, אני תמיד נזכר במקרה של מר הרמן. עובדה, לשיעורים שלו היא תמיד הגיעה בזמן. אם כי היו מקרים שזה קרה כברירת מחדל -  פשוט היא הייתה שם שפוכה על השולחן שלה עוד מהשיעור הקודם או מלפני ההפסקה. עובדה נוספת היא שאין ספק שאצלו היא למדה, גם אם איש לא הצליח לתפוס אותה בשעת מעשה. כפי שהיא כבר הוכיחה לנו בעבר, היא יכלה לזכור חומר בלי לרשום במחברת והיא יכלה להקשיב לשיעור גם כשהיא הייתה שרועה שם שפוכה על שולחנה.

 מתי שהוא באמצע השנה התקיים ה"מבחן הגדול". כפי שמר הרמן ניסח זאת:  "עכשיו יודעים מי לומד ומי רק נמצא בְּכיתה". מיותר לציין שהמתח היה בשיאו ובשבועיים שלפני המבחן רוב האנשים קמו, אכלו וישנו מתמטיקה. רק בודדים נשארו אדישים, בפרט, שמוליק, שמתמטיקה תמיד הייתה הצד החזק שלו ושהיה מלא ביטחון עצמי כרימון ומנשה שכולם כינו "מנשה הגאון" ושהעביר לחצי כיתה "שיעורי השלמה" בהפסקות. וכן, גם אורלי שנראה היה שכל העניין עובר לידה: "אתה בטוח שהיא בכלל יודעת שיש את המבחן הזה?"

 כשכמה ימים לאחר המבחן הופיע מר הרמן לשיעור ובידיו הערימה של הבחינות הבדוקות, יכולת לשמוע בכיתה סיכה נופלת. אנחת רווחה פרצה מהקהל כשהוא התחיל את השיעור בהכרזה: "יפה מאד, אני מאד שמח, יש פה הרבה תלמידים רציניים, למרות שלא כולם, יש הרבה, יש אפילו ארבעה שקבלו מאה". באופן טבעי העיניים התמקדו במנשה ובשמוליק. מר הרמן בחכמתו הבין שאי אפשר ללמד או ללמוד באווירת המתח שנוצרה ולכן קיצר הפעם את השיעור ופשוט חילק לנו את המחברות.

 "יש!" צעק שמוליק כשהמחברת הגיעה לידיו מנופף ב 100 שבידו. הפעם, במקום להעיף אותו מהכיתה על התפרצות, מר הרמן פשוט הסתכל עליו במבט מרוצה. נחמני היה השני שנפנף במאיה. מר הרמן המשיך להתקדם במעלה הכתה מחלק את המחברות אחת אחת עד שהגיע לפינה בסוף. הוא מסר לאורלי את המחברת שלה שהייתה האחרונה ויצא מהכיתה. מיד כולם החלו לדבר עם כולם ולהשוות ציונים כשברקע מרחפת השאלה הגדולה: מי הן שתי המאיות החסרות? מנשה בסוף קבל "רק" 95 ולמרות שלרגע ראו שהוא מקנא בשמוליק ונחמני בסוף לקח את זה כמו גבר ופירגן להם. אני קבלתי 85 והייתי מרוצה למדי. ברנר נאלץ "להסתפק" ב 90.

 ופתאום ידעתי - רחלי! כשהמורה מסר לה את המחברת הוא חייך אליה. היא הציצה בה והצניעה אותה בתיק ובאותו רגע חששתי שהיא כנראה פישלה. לא רציתי לפגוע בה אז עברתי להתעניין בציונים של אנשים אחרים שנראו להוטים לחלוק אותם, אבל כעת הסתכלתי שוב בעיניה. היא הבינה והראתה לי את המחברת שלה ש"100" גדול מלווה ב"יפה מאד"  בעט אדומה התנוסס עליה. בידה היא עשתה לי את הסימן שלנו ל"שקט" או "תסתום את הפה". אז לא אמרתי כלום. אבל זה לא עזר לה ולמרות שזה לקח עוד איזה עשר דקות בסוף עוד אנשים עלו על האפשרות שזאת היא אחת המאיות החסרות ובשלב כלשהו מישהו צעק את זה בקול רם: " זה רחלי, גם היא קבלה מאה". בפינה בסוף, הרחק מכל המהומה הזאת הייתה אורלי. שפוכה כרגיל ללא ניע על השולחן שלה.

 "אחרי שפסלת את כל מה שלא אפשרי, מה שנשאר, לא חשוב כמה הוא בלתי סביר - הוא האמת" אמר פעם מי שאמר והוא בוודאי התכוון לאפשרות שהמאיה הרביעית בכיתה שלנו הייתה אורלי. האפשרות הזאת אף פעם לא הוכחה באופן סופי, אבל זה מה שנשאר. הרבה נזכרו שכשמר הרמן מסר לאורלי את המחברת היא התרוממה לכבוד זה מהשולחן שלה, אבל היו חילוקי דעות אם כאשר הוא מסר לה את המחברת הוא גם חייך אליה, או שאמר לה "יפה מאד" או שאולי נשאר בפנים קפואות ולא אמר כלום. כך או כך כאשר המורה פנה ללכת היא צנחה בחזרה על השולחן מסתירה בגופה את המחברת כפי שנוכח כל מי שניסה להציץ ולבדוק. את האפשרות לשאול אותה כמה קיבלה, איש לא העלה על דעתו. האמת, בתיכון גם לשאול תלמיד רגיל: "כמה קבלת?" נחשב מאד לא מקובל.

 בערך בתקופה ההיא יצא שרחלי ואני דיברנו בינינו על המורים שלנו בבית הספר ועל מה שאנחנו חושבים עליהם. "מכל מהמורים" אמרתי לה "אני הכי מעריך את מר הרמן, תראי איך הוא מכין אותנו לבגרות ותראי איך הוא מצליח לגרום לכולם ללמוד, אפילו לאורלי, שלא לדבר על זה שכשהוא מסביר כולם בסוף מבינים". "כן", ענתה לי רחלי, "אבל המורה שאני הכי מעריכה זו דווקא המחנכת שלנו, חנה, אני חושבת שהיא זו שהכי מסתכלת לתלמידים לתוך הנשמה ואני לא אתפלא אם יצא שכמה מאיתנו חייבים לה את כל העתיד שלהם".

 מכל האנשים בבית הספר שלנו, הבן אדם שהכי פחות הייתי מצפה שאורלי תתיידד איתו היה נירית. בכל זאת, בכתה י"א יצא שדווקא בה היא מצאה חברה ושותפה לדבר סוד. בכיתה ו' כשנירית עוד הייתה "מלכת הכתה" היה לי הרושם שהן ממש יריבות. יריבות שנראה היה שנמשכה לתוך החטיבה עד שבכיתה ט' התמוססה לתוך חוסר ענין הדדי. גם קשה היה למצוא מה משותף בינה לבין נירית שתמיד היתה במרכז הפעילות החברתית והעשייה הקבוצתית. גם עכשיו בי"א, נירית הייתה תמיד במרכז. היופי שלה עשה אותה מוקד משיכה טבעי לבנים, אבל עוד יותר לבנות שהרגישו שהיא כמו מקרינה עליהן ממנו. לאן שהייתה הולכת, תמיד הייתה מלווה בקבוצה של אנשים.

 יום אחד, נדמה לי בסביבות חנוכה, כשנירית ישבה עם חבורה גדולה של בנות מהמגמה שלה על הדשא המרכזי, עסוקות במה שתמיד עסקו בו, הופיעה אורלי על השביל. כמו שהיה קורה הרבה בעת ההיא היא הלכה בהילוך המתנדנד הלא יציב הזה שלה וכמו שגם כן היה קורה לא מעט, כשהגיעה לאזור של הבנות היא מעדה על נעלי הפלטפורמה הגבוהות שלה והתרסקה ישר לתוכן. כרגיל קמה שם מהומה והבנות שהיא נפלה עליהן צרחו בבהלה ובכעס.

 לפני שהיא הספיקה לקום ולצחקק ולהמשיך הלאה, נירית, שלא נפגעה, כבר עמדה מעליה, הושיטה לה יד לעזור לה לקום וצעקה עליה: "תגידי, את מסטולית או משהו?" להפתעת כולם אורלי אחזה ביד המושטת ונעמדה. ואז, היא הלכה חמש פסיעות אחורה וחמש פסיעות קדימה הכל בקו ישר ובצעד יציב וכשהיא הייתה שוב ממש מול הפרצוף של נירית היא הסתכלה לה ישר בעיניים ואמרה לה: "לא, אני לא מסטולית, אבל אם אני תמיד הולכת ככה, אז אף אחד לא יודע מתי שאני כן". התשובה הזאת השאירה את רוב הקהל פעור פה, אבל נירית דווקא פרצה בצחוק גדול. ואז אורלי שראתה שנירית צוחקת הושיטה את ידה ונגעה בצעיף האדום המהמם שנירית לבשה ואמרה לה: "תנסי את זה בירוק, זה יתאים לך אפילו יותר".

 כן, גם נירית הייתה אחת מאלה שהחוקים קצת התכופפו בשבילם. במיוחד חוקי התלבושת האחידה ובינינו הצעיף הזה כל כך התאים לה שזה היה פשוט פשע להכריח אותה להוריד אותו. יומיים אחרי זה היא באה לבית הספר עם צעיף דומה, אבל ירוק שאכן נראה עליה נהדר אפילו יותר מן האדום (לא שהיה חסר לה משהו בתחום של היופי גם קודם). בהפסקה, לאחר שעשתה את "סיבוב הניצחון" שלה ברחבה ובדשא וקטפה את כל מבטי ההערצה והמחמאות שאפשר, היא הלכה לחפש את אורלי ולהודות לה. השתיים התחילו לדבר ומאז הן נהיו חברות. זאת הייתה חברות קצת מוזרה, כי למרות שהן בילו הפסקות שלמות ביחד, לעתים הן התנהגו כאילו אינן מכירות אחת את השנייה. אולי הייתה שם איזה גרסה של "מקובלות" של מה שהיה ביני ובין רחלי בעניין ה"חיתוך". משהו כמו "את חברה שלי ואני רוצה בקרבתך, אבל תיראי עם מי אני נמצאת עכשיו ותעשי לי טובה ותעמידי פנים שאת לא מכירה אותי".  

אכן, באותם המקרים שבהם שהן כן היו ביחד, נירית הייתה לבדה - כלומר רק עם אורלי ובלי עדת המעריצות או המעריצים הקבועה שלה. בדרך כלל הן היו הולכות ביחד ונעלמות לאיזה שהוא מקום מסתור. באופן טבעי כולם הסתקרנו לדעת: "מה הן עושות שם?". כיוון שהיה ידוע שאורלי לא הולכת לשום מקום בלי סיגריות ומצית, הדעה המקובלת ביותר הייתה שהן הולכות לעשן ביחד. רצו גם שמועות שהן אכן מעשנות אבל לא סיגריות והיו אפילו דיבורים על דברים אחרים יותר אקזוטיים או מפחידים. שוב, כמו תמיד, האמת הייתה אחרת, לפחות בחלק מהמקרים. הפעם אני יודע זאת ממקור ראשון, כי פעם אחת יצא לי "לתפוס אותן על חם". זה היה באיזה הפסקה, היינו רק שלושה וחיפשנו רביעי לברידג'. מישהו אמר לי שברנר נראה לאחרונה מאחורי בית התלמיד, הולך בעקבות איזה נערה מכתה י'. אז הלכתי לשם לקרוא לו לשחק. טוב, אולי גם להציץ מה הם עושים. את ברנר לא מצאתי, אבל כן ראיתי שם את אורלי ונירית. הן ישבו על הארץ נשענות על הקיר של בית התלמיד ו.. שפשפתי את עיניי, אבל כן… הן שחקו חמש אבנים וצִחקקו כמו שתי ילדות בכתה ו'. התיק של אורלי היה בצד, סגור, ולא ניראו בשטח שום סיגריות או מצית ובוודאי שלא כל אביזר חשוד אחר.

 לא יכולתי להתאפק ורצתי לחפש את רחלי. כשסיפרתי לה את זה היא חייכה את החיוך השליו הזה שלה שלאחרונה הייתי רואה מדי פעם. היא אמרה לי שאני בר מזל, כי ראיתי את הסוד אולי הכי כמוס של כל בית הספר והשביעה אותי שלא לספר על כך לאיש, אפילו לא לחברים הכי קרובים שלי. הסכמתי להישבע אם רק תסביר לי לְמה לעזאזל היא מתכוונת ומה פתאום "מלכת השכבה" ו"מלכת הלילה" משחקות בחמש אבנים כמו ילדות בכיתה ו'. "אתה לא תופס? זה מפני שהן עדין עמוק בפנים קצת ילדות בכתה ו', בדיוק כמוני וכמוך, רק שהן שבויות בתדמית שהן יצרו לעצמם  - 'מלכת השכבה' ו'מלכת הלילה', כמו שקראת לזה. למה אתה חושב שהן נהיו חברות כאלה טובות? רק אחת עם השנייה הן יכולות לרגע להסיר את המסיכה ולחזור להיות מי שהן באמת, כלומר, גם קצת ילדות בכיתה ו'".

 אם היה לאורלי מתחרה לתואר של "מי מצפצף הכי הרבה על חוקי בית הספר" זה היה רמי לוינשטיין. הוא בא ממשפחה עשירה. אבא שלו היה אחד הלוינשטיינים בחברה הקבלנית של "לוינשטיין ולוינשטיין בע"מ". יחסית למישהו כל כך עשיר הוא לא היה נפוח כמו הרבה מהתלמידים העשירים האחרים, אבל היה לו מן שקט פנימי כזה של מישהו שבטוח שאנשים יעשו את מה שהוא אומר, פשוט כי ככה העולם בנוי. שנה או שנתיים לפני שעלינו לכיתה י' הוריו תרמו לבית הספר את "בית התלמיד" ועל כן אף אחד לא התפלא כשהוא נבחר להיות ה"אחראי על בית התלמיד" מטעם מועצת התלמידים. תפקיד שבין היתר נתן לו את הפריבילגיה לצאת או לחתוך מכל שיעור בטענה ש"עניינים דחופים של בית התלמיד חייבו את רמי להיות במקום אחר".

 לקראת אמצע י"א, הוריו תרמו לבית התלמיד גם מערכת הגברה משוכללת שבעזרתה ניתן היה לארגן שם מסיבות ריקודים. אפשר היה גם להוציא את הרמקולים החוצה לרחבה ולהשמיע מוזיקה בהפסקות. אז פעמים בשבוע היו לנו עכשיו הפסקות מוזיקליות. אם קודם היה רמי מקובל ברמות על, עכשיו הוא היה ממש מלך וחבורה קבועה של בנות מהמגמה הספרותית (דווקא לא אלה של נירית) הייתה מתלווה אליו בכל הזדמנות ומתחנחנת אליו ש"ישים ABBA" בהפסקה. אחרי שבוע או שניים של מוזיקה מגוונת, ההשפעה המצטברת שלהן נתנה את אותותיה ובעיקר היינו שומעים את כל הלהיטים החדשים של להקת ABBA. בימים ההם הטעם המוזיקלי שלי היה ממש בחיתוליו והפופ הקליט של להקת ABBA דווקא מאד מצא חן בעייני. אתוודה אפילו שהתקליט הראשון שקניתי לעצמי היה של הלהקה הזאת. עדין, אחרי שלוש הפסקות רצופות של ABBA, אפילו האוזן שלי החלה להתעייף מהם.

 בהפסקה המוזיקלית הבאה, שוב התגודדו ה"ספרותיות" סביב רמי ואחרי שיר או שניים של "לא ABBA" הוא נעתר להן והשמיע שוב את Give me give me a man after midnight. בשלב הזה אורלי הופיעה מאיפה שהוא. היא התקדמה באופן לא אופייני בקו ישר ובצעדים יציבים להפליא ישר אל רמי. כשהגיע אליו תפסה בצווארון של חולצתו וצרחה ישר לפרצוף שלו: "מספיק עם ה ABBA הזה! הבנת!" הוא עשה לה פרצוף מבוהל של כן והיא שחררה אותו והוא הפסיק את המוזיקה. "עכשיו בוא נראה מה יש לך יותר נורמלי". הוא הראה לה את ה"תקליטיה" של בית התלמיד. אחרי רגע היא חייכה והוציאה תקליט של ה Rolling Stones. את הרחבה החלו למלא הבס והצללים הכבדים של "Paint it black". "מה אתה עומד שם כמו גולם, זה מוזיקה לרקוד אתה" היא אמרה ותפסה את רמי ביד החלה לרקוד באמצע הרחבה. רמי התעשת במהירות והצטרף. הסתבר שהם שניהם רוקדים לא רע בכלל. עוד רגע וגם ציקי הצטרף עם החברה שלו ואחרי זה עוד כמה מהכלכלית ומהסוציולוגית. בהפסקה בין השירים אורלי נגשה למערכת להגביר את הווליום וכשהמוזיקה התחדשה, דני (זה שלמד אתי ביסודי ושעכשיו היה ידוע כדני זורקין) לקח את ידה והם רקדו ביחד. עוד אנשים הצטרפו לאלה שכבר רקדו ונהייתה שם ממש מסיבת ריקודים שלמה. מסיבה שנמשכה עמוק לתור השיעור השלישי בתירוץ הלא לגמרי מופרך ש"היה רעש ולא שמענו את הצלצול".

 באשר להפסקות המוזיקה - בסוף הושגה פשרה עם ה"ספרותיות" ופעם בחודש היה מותר לעשות הפסקה של ABBA. בשאר זכינו להיחשף לכמה וכמה מ"אבות המזון" של הרוק. עוד תוצר לוואי של ההפסקה ההיא היה שאורלי הסכימה לבוא למסיבת הריקודים הבאה שרמי תכננן לארגן בבית התלמיד.

 כבר הרבה זמן שרמי שאף לארגן מסיבות ריקודים בבית התלמיד. למעשה הוא התחיל עם זה מיד אחרי שהוריו תרמו את המערכת, ובית הספר שינה לכבוד זה את התקנון של בית התלמיד כך שעכשיו: "מותר לערוך בבית התלמיד מסיבות בימי ששי עד פעם בשבועיים ובתנאי שכל המשתתפים יהיו תלמידי בית הספר בלבד". המסיבות הראשונות לא היו הצלחה גדולה. באו אליהן מעט אנשים וגם לא ה"אנשים הנכונים" כלומר לא ה"מובילים" וה"מקובלים", אלא יותר אלה שנתקעו ביום ששי בלי משהו יותר טוב לעשות. מסיבת הריקודים המאולתרת בהפסקה נתנה לרמי את המנוף לשנות את זה. הוא סחט הבטחות להגיע למסיבה מאורלי ומציקי והחברה שלו ומדני זורקין  ומזאביק וממי שבאותה העת הייתה החברה שלו. בשלב הזה כבר היה ברור שזה יהיה אירוע ששווה להצטרף אליו. נירית התנדבה לעזור והחבורה שלה הכינה את הפליירים שחולקו בכל רחבי בית הספר. דורית השביעה את רחלי שתבוא גם היא וברנר שכנע את כולנו: "יהיה כיף, מקסימום נשחק ברידג' במרפסת שלמעלה".

 המסיבה הייתה אמורה להתחיל בתשע, אבל השמועה אמרה שרק בעשר זה באמת יתחיל, כך שאנחנו הגענו בעשר. שי בדיוק קבל את רישיון הנהיגה שלו וכולנו (ששה במספר) נדחסנו לתוך הרנו 5 הקטנה של הוריו. רק הנסיעה כבר הייתה שווה את זה - איזה גדולים אנחנו - נוסעים לבד! "למי אכפת שצפוף", "חלפי, תזיז ת'מרפק שלך מהצלעות שלי". הרחבה כבר היתה מלאה והמוזיקה היתה במלוא הקצב. המון אנשים רקדו וישבו מסביב והסתובבו. נירית הייתה במרכז רוקדת עם זאביק. לא רחוק ממנה הייתה החברה של זאביק שבפרצוף חמוץ רקדה כעת עם דני זורקין שלטש את עיניו לאורלי שרקדה לעצמה לא רחוק ממנו. העיניים של אורלי היו עצומות ולא נראה היה שחוץ מהמוזיקה קיים כרגע עוד משהו עבורה.

 גם רחלי הייתה שם ואני אפילו רקדתי קצת איתה, אבל שנינו לא היינו ממש בקצב והיינו מאד נבוכים ובשלב כלשהו פרצנו ביחד בצחוק ופרשנו הצידה. אחרי כמה זמן דורית באה לאסוף אותה: "לא תאמיני עם מי ראיתי את רמי רוקד עכשיו" ואני נותרתי לבדי. לא להרבה זמן כי אחרי רגע תפס את מבטי דני חלפי שעשה לי עם היד תנועה של "למעלה" כלומר "אנחנו עולים למרפסת לשחק ברידג'". כשהגעתי, היו שם ברנר והלוי ונחמני ושי ושמוליק. פתחנו את השולחן המתקפל, שמנו כיסאות וחלקנו את הקלפים. מדי פעם היו הזוגות מתחלפים ומי שנותר בחוץ היה הולך להישען על המעקה להציץ ברוקדים למטה. זה היה כיף ונהניתי לראות אותם שם למטה. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול ושהכל אפשרי, למרות שבעצם הייתי די בצד של "מה שקורה".

 לקראת חצות הרבה מהרוקדים כבר התחילו להתעייף. נירית פרשה הצידה לנוח ולנתח את האירוע עם החברות שלה וגם זאביק ועוד כמה מהרקדנים הראשיים פורשו הצידה. רמי מצידו העביר את המוזיקה לפסים פחות "פופ"יים ויותר פָּאנק ורוק כבד. ה"פאנקיסטיים", שגם הם באו הפעם: "יהיו קטעים, תוכל לשמוע איזה זבל השכבה שלנו אוהבים", תופסים כעת את מרכז הבמה ומתחילים לרקוד את הריקודים המוחצנים שלהם. אורלי שכל הערב רקדה (בעיקר לעצמה) מתעוררת לחיים חדשים ומצטרפת אליהם ואני מוצא שאני לא יכול להסיר את עיני ממנה, עד ששי בא ומסמן לי שהוא רוצה ללכת: "הבטחתי להורים שאני מחזיר את האוטו עד חצות וכבר מאוחר". אני יורד למטה לחפש את רחלי וכשהיא אומרת לי שגם היא עוד מעט הולכת, "גם דורית ונחמה התעייפו ואני ממילא לא רגילה לשעות המאוחרות האלה". אני מסמן לשי שמצידי זה בסדר ואנחנו חוזרים הביתה, הפעם רק ארבעה באוטו.

 ביום ראשון שמוליק, שנישאר עד הסוף (חכמה גדולה, הוא גר ממש קרוב), מספר לנו שהפסדנו כי ממש בסוף רמי שם איזה מוזיקה פסיכית לגמרי ואורלי הרביצה איזה ריקוד כמו של דרויישים שהיא הסתובבה סביב עצמה במהירות מטורפת ובסוף כשהשיר נגמר היא פשוט קרסה על המקום. כמה אנשים נבהלו נורא ורצו לעזור לה, אבל הוא חושב שזה היה מבוים כי התיאום עם המוזיקה פשוט היה מושלם מדי.

 אז רמי הצליח ובגדול ומכאן ועד לסוף התיכון המסיבות של בית התלמיד הפכו למוקד הבילוי של רובנו. כמעט כולם היו מגיעים, אפילו אנשים כמו אורלי או החבר'ה הפאנקיסטים שבדרך כלל בזים לפעילות החברתית של "כולם". אני והחבר'ה שלי מגיעים גם כן, אם כי רוב הזמן, אנחנו למעלה על המרפסת משחקים ברידג'. גם רחלי מגיעה, תמיד עם דורית והסוציולוגיות ולמרות שהרבה מהן כן רוקדות, אני שם לב שהיא כמעט תמיד בצד, מדברת/מרכלת עם אלו שבאותו הרגע בחוץ. לפעמים היא מצטרפת אלי ואנחנו מטיילים קצת ברחבה שלפני בית התלמיד או אפילו מרחיקים עד לדשא שבין הבניינים של הכתות.

 כתה י"ב מתחילה וקצת אחרי החגים, פתאום זה נוחת עלי שכל העסק הזה של בית הספר - עומד להיגמר: "זה סופי, זה בר חלוף!". כשאני מבין את זה, פתאום אני גם קולט איזה תקופה כיפית ויפה היא בעצם התקופה הזאת ומשהו בי נרגע ומתבגר. שוב אינני מוטרד כל כך מאי הצדק שיש אנשים שיכולים ל"צפצף על החוקים" ויש אנשים שלא. מצד שני גם החוקים עצמם כבר לא כל כך מטרידים אותי ואני מרשה לעצמי מדי פעם לאחר לשיעור או אפילו לחתוך ממנו - אבל לא הרבה, כי זה באמת באופי שלי להיות בסדר ולא למשוך תשומת לב. אפילו עם מורים אני פה ושם מתעמת. די מהר אני נרגע גם מזה אחרי שאני מעולל לאחד המורים תעלול שבאותו הרגע נראה היה לי כמתוחכם במיוחד, ושמהר מאד אני מגלה שמעבר להתלהבות של החבר'ה, בסך הכל סתם פגעתי באדם מבוגר שכל חטאו היה שניסה ללמד אותי משהו. למרות שאין סיכוי שיגלה מי עשה את זה, אני ניגש אליו בהפסקה, מתוודה ומבקש את סליחתו. גם מבחינה חברתית אני פחות לחוץ, אפילו בעניין הברידג' שהיה כל כך מרכזי לחיי עד כה - אני ממשיך לשחק, אבל מדי פעם מרשה לעצמי לדלג ובמקום זה לעשות משהו אחר שבאותו הרגע מושך אותי יותר. מדי פעם תוקפת אותי תחושה חזקה של "כן, זה הזמן, זאת השנה שלי, השנה 'זה' יקרה", למרות שאין לי לגמרי מושג מהו ה'זה' הזה.

 כיום, במבט לאחור, אני נוטה לייחס את התחושה הנפלאה הזו לאיזה הורמון שמופרש בגוף של נערים (ואולי גם נערות) בגיל העשרה המאוחר. אולי זו סתם ציניות. האמת, הייתי נותן הרבה לחזור ולחוות את התחושה הזאת של "הכל אפשרי" ו"הנה, הנה עוד מעט זה יקרה" שוב. כל כך הרבה זמן עבר מאז שהרגשתי כך בפעם האחרונה.

 אז, בכתה י"ב, התחושה הנפלאה הזאת נוסכת בי אומץ ואני מעז לפנות לסימונה ולהזמין אותה לסרט. כן, שוב נדלקתי עליה, הפעם חזק במיוחד ואחרי שבררתי עם רחלי שהיא נפרדה מהחבר הנצחי שלה, אני מחליט שזאת ההזדמנות שלי. היא מחייכת אלי את החיוך הכל כך יפה הזה שלה ואומרת לי שהיא מאד מצטערת אבל השבוע היא מאד עסוקה, אז אין סיכוי. אומץ הלב שלי לא מספיק בשביל לשאול אותה מה בדבר שבוע הבא, ושם הקטע עם סימונה נגמר.

 אחרי שבמשך רוב י' וי"א יצא לנו להיות ביחד רק מעט ומדי פעם, בי"ב אני מוצא שאני שוב מבלה המון זמן עם רחלי. אולי זה חלק משחרור הלחץ והחופש שאני נותן לעצמי לעשות מה שאני באמת אוהב. שוב אנחנו מסתובבים ומדברים הפסקות שלמות כמעט על בסיס יומיומי ושוב אני מתפעל עד כמה תמיד מרתק אותי לשמוע את נקודת המבט שלה על כל נושא שבעולם. למשל, כאשר סיפרתי לה עד כמה נהניתי לקרוא את הספר גבעת ווטרשיפ, היא מציעה לי לנסות לקרוא את ההוביט ושר הטבעות, ספרים שמלווים אותי מאז ועד עצם היום הזה. למעשה, אני נהנה לחלוק איתה כל דבר, מהנסיונות שלי להבין את הפילוסופיה של קנט ועד לספר לה מה שקרה לחתול שלי אתמול. אנחנו אפילו מתנדבים ביחד לפרויקט למען הקהילה של שיקום איזה סניף של הספריה העירונית וכך יוצא שגם אחר הצהריים אנחנו הרבה פעמים ביחד, מסדרים ספרים ומחלפים דעות על ֹתוכנם. רק בדיעבד, הרבה שנים אחרי זה, אשים לב שלמרות כל הזמן הרב שהיינו ביחד, מעולם לא יצא שביקרתי בביתה, או שהיא ביקרה בביתי.

 גם רחלי רגועה יותר. היא עדין מאד שקטה וביישנית, אבל עכשיו יותר בקטע של "למה לבלוט אם אין צורך?" ופחות מתוך חשש מ"מה יגידו?". הרבה פעמים נסוך על פניה חיוך שליו - כמו איזה בודהה שיודעת הכל, ואני מגלה שאכן כבר הרבה זמן אני פונה אליה לקבל תשובות כשאני ניתקל במשהו שאינני מבין. כאשר באמצע י"ב פורץ הגל של המסיבות הפרטיות, וכמובן ששנינו אף פעם לא מוזמנים לאף אחת מהן, אנחנו מקבלים את העניין בשוויון נפש מלא: "ואם היו מזמינים אותנו, מה היינו עושים שם? ממילא אנחנו לא ממש רוקדים ואת מי מעניינת כל הרכילות שהולכת סביב זה". זה כמובן לא מונע מרחלי בכל יום א' בהפסקה הראשונה להתעדכן מדורית במה שקרה שם וממני להתעדכן מרחלי בהפסקה השנייה. אבל אנחנו לא לוקחים את כל זה יותר מדי ברצינות.

 ללא ספק השיא של גל המסיבות הפרטיות האלה ושל הרכילות שהלכה סביבן הייתה המסיבה של ציקי שכולם דיברו עליה ללא הפסקה כבר שלושה שבועות לפני האירוע (גם אלה שהיה ברור שלא יוזמנו). תהיה שם המוזיקה הכי עדכנית והתאורה הכי מדליקה ו"נכון שהחברה של ציקי היא הרקדנית הכי טובה בכל הבית ספר אם לא בכל העיר?" "נכון, היא רוקדת מעולה, אבל הכי טוב? בחייך, ראית פעם את אורלי רוקדת?" "שטויות מה אתה מבין, חוץ מזה אורלי - בחיים ציקי לא יזמין אותה ואם הוא כבר יזמין היא בחיים לא תבוא".

 נירית שוב דחתה את זאביק: "מה הוא חושב לעצמו שאם הוא מטר תשעים וקפטן נבחרת הכדורסל אז אני צריכה להיות בכיס הקטן שלו?" לכמה ימים "את מי זאביק יזמין?" הופכת לשיחת היום, עד שהחליפה אותה השמועה שזאביק אמר לרמי שהפעם הוא יזמין את אורלי למסיבה של ציקי.

 אורלי לא השתתפה עד אז באף אחת מהמסיבות הפרטיות. למה? אין לי מושג. אולי הן היו ענין של מקובלים ופשוט לא הזמינו אותה. היא הרי מעולם לא הייתה מקובלת (למרות שגם לא הייתה לא-מקובלת). אולי הזמינו אותה וזה בכלל לא עניין אותה. אולי החיים החברתיים האמתיים שלה היו במקום אחר. הסתובבו בבית הספר שמועות שהיא "יוצאת עם גברים מבוגרים" (כלומר חבר'ה שכבר בצבא) ומישהו סיפר שאח שלו ראה אותה מעשנת ושותה עם איזה סטודנט מהאוניברסיטה באיזה פאב בעיר. היו גם שמועות שהיא מסתובבת עם כל מני חבר'ה מפוקפקים ואפילו עבריינים, אבל זה תמיד היה שמועות מכלי שלישי. מצד שני מאז שהיא התחילה לבוא למסיבות בבית התלמיד, היה ברור שהיא דווקא יודעת לרקוד ואפילו אוהבת את זה, אם לא להגיד "מכורה" ממש.

 ביום ששי התקיימה מסיבה בבית התלמיד. בשלב כלשהו זאביק הזמין את אורלי לרקוד. כל מי שהיה בעניינים הבין את גודל הרגע. אורלי נעתרה והם רקדו ביחד. שניהם היו רקדנים טובים והמוזיקה הייתה קצבית ונדמה היה שממש עולה עשן שם ברחבת הריקודים. למרות שלא עשן כזה סמיך כמו זה שעלה מהספסלים שבצד, שם טובי הרכלנים של השכבה חישבו את הסיכויים והמשמעויות הנסתרות בכל אחת מהתנועות שהתרחשו על הרחבה.

מנקודת התצפית שלי על המרפסת (וויתרתי לשי על rubber בשביל לצפות בזה) היה משהו סוריאליסטי בריקוד של זאביק עם אורלי - הפרש הגודל והגובה היה כל כך בולט. אם אני זוכר נכון היא אפילו בכוונה הורידה את נעלי הפלטפורמה שלה ורקדה איתו יחפה.

ביום ראשון היה משחק כדורסל נגד אורט, ניצחנו 90-86, מה שחיזק את ביטחונו העצמי של זאביק. ביום שני, בהפסקה הגדולה, כשאורלי ונירית ישבו על הספסלים ליד הדשא, יצא מולם מאולם הספורט, ישר מאימון הכושר ועדין בגופיה שהבליטה את שריריו הבנויים לתלפיות, זאביק. איך שהוא התקרב, נירית שידעה היטב מה עומד להתרחש, פלטה: "אוי שכחתי, הבטחתי לדליה שאני אביא לה משהו, בּיי" ונעלמה. זאביק ניגש לאורלי ואמר מה שאמר. לא היו שם אנשים ממש קרובים כך שאיש לא שמע מה אמר והפעם, לשם שינוי, איש לא הרהיב עוז להמציא "דיווח מהשטח". את התגובה של אורלי לעומת זאת כולם ראו וזוכרים. לאט לאט היא אספה את עצמה וקמה. נראה היה שהיא תכף תנעץ בו את המבט המקפיא הזה שלה. אבל הוא כל כך גבוה לעומתה - איך זה יעבוד הפעם? חלקיק שניה של היסוס ואורלי כבר עומדת על הספסל. עכשיו (+ נעל הפלטפורמה) היא יותר גבוהה ממנו. "מה אמרת?" היא שואלת בקול רם שכולם שומעים. זאביק אומר משהו שוב. הפעם העמידה שלו קצת פחות בוטחת. היא נועצת בו את העיניים השחורות שלה ופתאום הוא בפירוש נראה יותר נמוך, ממש יותר נמוך, לרגע נדמה שאם היא תקפוץ ותרד מהספסל הוא עדין יהיה יותר נמוך. הפעם היחידה בתיכון שראיתי את זאביק ממש יותר נמוך ממישהו. "ניראה לך?" היא אומרת לו בקול רם, מסתובבת, קופצת מהספסל (נחיתה יציבה לשם שינוי) ומסתלקת משם. לוקח עוד רגע עד שהוא מפשיר וחוזר לחדר ההלבשה. למסיבה של ציקי, זאביק מופיע עם גלית גוברין. זאת מי"א שאחר כך עשתה קריירה בחו"ל בתור דוגמנית.

 כתה י"ב. פתאום אתה מבין שאוטוטו זה נגמר ואז אתה מתחיל סוף סוף להנות מזה ולפני שאתה מספיק למצות את הרגע וכבר חופש פסח בפתח. אחרי פסח כבר בעצם מפסיקים ללמוד. המערכת הרגילה מתפרקת ובמקומה כל מורה קובע לתלמידיו סידרה של שיעורי השלמה וחזרה בהתאם למועד הבחינה. אפילו השיעורים האלה הם כבר רשות, למרות שהרוב מגיעים אליהם. בחינה ועוד בחינה. מצד אחד מן כזה חופש, מצד שני דווקא תקופה של מתח ולחץ. ״חייבים לעשות איזה מסיבה, לפני שהחבר'ה יתפזרו לגמרי״ מחליט יום אחד רמי. מחליט ועושה ומכריז שביום ששי הקרוב תתקיים מסיבת הסיום של המחזור שלנו והפעם כולם מוזמנים תחת הסיסמה: ״מי שיוותר - כל חייו יצטער״. בית הספר מתנגד. ״נשארו עוד שתי בחינות. לחלק מהתלמידים אפילו שלוש״. חוץ מזה ״את מסיבת הסיום שלכם תעשו רק אחרי טקס הסיום שיתקיים בחמישה באוגוסט, אחרי הבחינה האחרונה״. רמי מנסה להתווכח, להפעיל את קסמיו, שוקל אפילו לערב את הוריו, אבל בסוף מוותר. "מה זה משנה", הוא אומר: "הרי יש לי את הזכות לעשות מסיבות בבית התלמיד כל יום ששי שני - אז קדימה מסיבה״. כיוון שזאת לא יכולה להיות מסיבת הסיום הרשמית, היא זוכה לשם ״מסיבת הסיום הלא רשמית של מחזור תש״מ (1980)״.

 בית התלמיד מקושט בדפים ממחברות קרועות. כמה חבר'ה שעובדים בערב באיזה מועדון ריקודים מארגנים ״כדור אורות״ כזה של דיסקוטק וההתרגשות רבה. ביום ששי בערב, בערך ב 21:00 אני נפגש עם הלוי ושי ודני חלפי בבית של הלוי ומשם אנחנו יוצאים באוטו של שי לבית הספר. המוזיקה כבר רועשת בפול ווליום, למרות שעדין רק מעט אנשים רוקדים. הרוב מסתובבים ואומרים שלום, או שפשוט רק הגיעו ועוד מבררים מי נמצא ואיפה. אני מאתר את ברנר עם החברה שלו הי״א-ניקית ואחר כך אומר שלום לעוד כמה חבר'ה.

 ואז אני קולט בזווית העין איזה יפיפייה אחת שמסתכלת אלי. אני מסתובב אליה ומחייך: ״רחלי, את נראית מקסים״ ״נכון?״ היא אומרת בביישנות ומוסיפה: ״דורית ממש התחננה שאני שוב אתן להן לאפר ולסדר אותי, אפילו הסכמתי שיקנו לי שמלה במיוחד״ והיא עושה סיבוב שאראה. ״תגידי להן שזה מקסים, אפשר להתחיל אתך?״ והיא צוחקת ואנחנו מדברים על כל מני דברים ובינתיים נכנסים עוד ועוד אנשים וכמות הרוקדים עולה. גם אנחנו מתחילים לרקוד, אלא שאז דורית קוראת לה והיא הולכת איתה. אני מוצא את דני חלפי ואנחנו חצי רוקדים, חצי מסתכלים על האנשים שמסביב. מאז שלברנר יש חברה, הפסקנו לשחק ברידג׳ במסיבות האלה.

 לקראת עשר רמי שם על המערכת את Sir Duke של סטיבי וונדר ובתיאום מושלם עם החצוצרות של השיר (האם תכננו את זה?) אורלי מופיעה, זוהרת בעוד אחת מהשמלות האדומות המהממות שלה. היא זורמת ישר למרכז הרחבה ורוקדת כאילו אין מחר, בהתחלה סתם ואחר כך עם כל מיני חבר'ה כמו דני זורקין ורמי ואפילו ציקי. עד שהיא הגיעה היה מרכז הזירה שמור לנירית, שעכשיו נדחקה קצת לצד, אבל אורלי מבחינה בה ולוקחת את ידה ורוקדת אתה. נירית עוזבת את זאביק שמנסה לחזר אחריה (שוב) ומצטרפת לריקוד. הפרצוף המקנא מעט שהיה לה עד לפני רגע נושר והיא שוב מחייכת וזוהרת כתמיד.

 בשלב הזה כבר כולם רוקדים ומשתוללים. גם אני רקדתי, בעיקר עם עצמי, קצת עם החבר'ה שלי, קצת גם עם כמה בנות מה״שוליים״. רציתי גם לרקוד שוב עם רחלי, אבל דורית והסוציולוגיות מקיפות אותה, וזה נראה כאילו כל הבנים של המגמה ההיא פתאום מגלים אותה ויש תור של ממתינים. אני - מה לעשות, הקטע הזה של הריקוד דועך אצלי מאד מהר. מה שבא כל כך טבעי לאנשים כמו אורלי, אני רק בצבא אלמד - ״לשים זין״ ולרקוד כאילו איש לא נמצא שם. בינתיים, עובר עוד קצת זמן ואני מרגיש כבר לגמרי לא מחובר.

 אני פורש ועולה למעלה למרפסת. הפעם אני מוצא את עצמי לבד שם, אבל זה לא מפריע לי. אני ניגש למעקה ומסתכל למטה, מתבונן בכל היפים והיפות האלה שרוקדים בכיף שם למטה, ובדרכי שלי, גם לי טוב ואני שליו. עוד כמה רגעים ושם למטה, רמי שם את מוזיקת הפּאנק המוזרה הזאת, שעד היום לא הצלחתי לאתר של מי היא. חלק מהרוקדים פורשים לנוח. האחרים ה Hard core כמו נכנסים לטראנס ומתחילים לרקוד יותר במרץ. אורלי במרכז, מתחילה להסתובב סביב עצמה, בהתחלה לאט לאט ובהדרגה יותר מהר ויותר מהר במה שאני יודע שתכף יהפוך לריקוד ה"דרוויש" הזה שלה. ידיה פרוסות לצדדים ושערה מתנפנף בכמעט מעגל מושלם סביב ראשה. ומתחת השמלה האדומה שמתרוממת במין שובל שכזה. יותר מהר ויותר מהר וכבר כמעט אי אפשר לראות פרטים מרוב שהיא מסתובבת מהר. אני מביט בה מרותק. היא מהממת הבחורה זאת. מדהימה. נכון, נירית וסימונה ואפילו קלרה מי״ב5 יפות ממנה, אבל אין עליה, היא הדבר האמיתי, ה...״

 נגיעה קלה בזרועי שוברת את הכישוף. אני מסתובב ורואה אותה, לידי, עוד יפיפייה, אבל אחת שמלווה אותי מכתה ג׳. אחת שאני מכיר היטב, גם מבפנים. ״היי״ אני אומר. היא עונה לי ב״היי״ ביישני. ״קצת נמאס לי לרקוד אז עליתי לכאן״. ״גם אני״ היא עונה ואז שנינו משתתקים. אפילו לשתוק עם רחלי זה כיף, אני חושב לעצמי. עוד רגע והמבטים של שנינו שוב ממוקדים ברחבה למטה. למעשה בדרוויש המסתובב שם במהירות מטורפת. אני יודע שאסור לדבר עם רחלי על אורלי, אבל המבט שלה גם כן ממוקד בה ואני לא יכול להתאפק ואומר: ״היא מהממת הבחורה הזאת, את כל העולם היא מסובבת על האצבע הקטנה שלה״. ״נכון?״ היא עונה לי וחיוך שליו על פניה. אחרי רגע היא מוסיפה: ״אבל יום אחד היא תתרסק על אמת וכשזה יקרה, רק אני אהיה שם בשבילה ואז היא תהיה שלי לנצח״.

 אני לא מצליח להבין את מה שהיא אומרת. למעשה אני כל כך לא מצליח להבין שאני אפילו לא מצליח להבין מה אני לא מבין. עדין תקוע בחוסר ההבנה שלי, אני מבחין בתנועה ערה בכניסה לאולם למטה. גם רחלי מזדקפת ונשענת על המעקה לראות יותר טוב. שלושה בחורים לא מוכרים. בברור לא מבית הספר שלנו. מתווכחים בכניסה עם אלי ושבתאי, שני החברים של רמי שהתנדבו להיות ה״שומרים״ של הערב (״אין לפתוח את המועדון ללא שני שומרים בכניסה שישגיחו שרק תלמידי בית הספר יכנסו״, מתוך ״תקנון בית התלמיד״). עוד רגע והשלושה הודפים את אלי ושבתאי ומתפרצים פנימה. אלי רודף אחריהם. שבתאי רץ להזעיק את זאביק ודני זורקין ועוד כמה ״בעלי גוף״ שיבואו לעזור. בינתיים השלושה שם למטה מסתובבים אנא ואנא, נראה שהם מחפשים משהו או מישהו. בסוף הם מגיעים לקצה של האולם ומתחילים לסרוק בשיטתיות לכיוון הצד השני. הם לא נראים נחמדים בכלל ואנשים מפנים להם מקום, אבל המוזיקה ממשיכה ואיפה שהם לא נמצאים אנשים ממשיכים לרקוד. מלמעלה, מאיפה שאנחנו נמצאים, אני רואה איך שהם בהדרגה מתקרבים למרכז האולם, איפה שאורלי הייתה קודם, אבל היא כבר לא שם. מבלי להפסיק לרגע את הסיבובים הדרווישיים המטורפים שלה היא איך שהוא מצליחה לשמור על מרחק קבוע מהם, עד שלבסוף הם כבר עברו את חצי האולם והיא כבר כמעט צמודה לקיר שמנגד. בינתיים מופיעים זאביק ודני ועוד כמה חבר'ה ומפלסים לעצמם דרך בעקבות הפולשים. ״הם כאן״ אלי עוד מספיק להגיד כשלפתע המוזיקה נפסקת והאור נכבה. מישהו הפיל את החשמל. מתוך החשיכה עולים קולות של צעקות וצרחות. רובן של פחד ובהלה, אבל יש גם קולות של קטטה ואחר כך גם זעקה של כאב. אני ורחלי נצמדים אחד לשני ליתר ביטחון ואני עוד מספיק לחשוב כמה נעים מרגיש מגע הגוף שלה, כשלמטה נשמעים קולות הסירנה והאמבולנס נכנס לחצר בית הספר באורות מהבהבים. שני אנשי מד״א קופצים ממנו החוצה בפנסים שלופים ונכנסים אל האולם. האורות שלהם יוצרים אלומות בתוך החשכה. ״לכאן״ מישהו צועק ועוד רגע והם פורסים אלונקה ושמים עליה מישהו. אחד הפנסים לרגע מאיר את פניו ואני מזהה את דני זורקין מהמגמה הכלכלית (דני שלנו מהיסודי). החולצה שלו מוכתמת בדם והוא נראה סובל, אבל חי. אני ורחלי רצים לצד השני של המרפסת ועוד מספיקים לראות את שני נושאי האלונקה מכניסים אותו לאמבולנס. אחד מהם קופץ קדימה והשני מאבטח את הדלת האחורית. רגע לפני שהוא סוגר אותה מתגנבת פנימה עוד דמות אחת שפופה וזעירה. אני מזהה את השמלה האדומה. דלת האמבולנס נסגרת ובסירנה מרעישה ואורות מהבהבים הוא יוצא מהחצר.

 זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אורלי. לשאר שיעורי ההשלמה כבר לא הגיעה, גם לא לבחינות האחרונות. היו שמועות שהיא סולקה מבית הספר, והיו שטענו שהיא מתחבאת מהבריונים האלה שפרצו לאולם. את רחלי, לא היה לי האומץ לשאול וכך מקור הרכילות המהימן היחיד שלי נותק. היה גם הלחץ של הבגרויות, והאימונים שהתחלנו לעשות לקראת הצבא. אולי גם רציתי להדחיק את כל מה שקרה.

 טקס הסיום של המחזור שלנו התקיים כמתוכנן בחמישי לאוגוסט. המנהל נאם וגם אחת התלמידות, נירית, אם אני זוכר נכון. כולם עלו לבמה לקבל את התעודות וההורים מחאו כפיים. אורלי כמובן לא הגיעה, אבל דני זורקין כן. הוא התקבל שם כמו גיבור מלחמה. אחרי הטקס הוא אפילו פשט את החולצה, הפעם לא בכדי להראות את גופו השרירי, אלא את התחבושות שעדין היה עטוף בהן. על חלק מהבנות זה עשה רושם עז. לי זה נראה סתם עניין של רושם ואפילו מוגזם. הרי ראינו אותו כבר קודם כשהוא בא לבחינות שעוד היו לנו אחרי המסיבה, אז מה כל ההתרגשות כאן.

 אחרי הטקס מתקיימת בבית התלמיד מסיבה, עוד אחת, הפעם ״מסיבת הסיום הרשמית של מחזור תש״מ״. אני שואל את רחלי אם היא מתכוונת להגיע והיא אומרת לי שלא, אין לה חשק. בכלל, מאז המסיבה ההיא, היא נהייתה מאד עצורה ומסוגרת ואני אפילו לא יודע אם זה בגלל הסוד שגילתה לי או בגלל היעלמותה של אורלי, שסוף סוף הבנתי שתפסה בחייה של רחלי מקום אפילו יותר מרכזי ממה שתפסה בחיי שלי. בינתיים ברנר מכריז בקול גדול שהוא גמר עם בית הספר ואין לו יותר כוח למסיבות שלו. הוא מצדו מתכוון לשחק ברדיג׳ אצלו בבית וכל מי שרוצה לבוא מוזמן. האמת היא שבדיוק כמה ימים קודם הי״א-ניקית שלו נפרדה ממנו והוא פשוט מבואס.  הלוי - שותפו הנצחי מיד מצטרף וגם שי. שי שבניתי על האוטו שלו בתור הטרמפ שלי הביתה. גם דני חלפי מהסס. אז אורלי לא תהייה שם וגם רחלי לא ואת שמוליק אינני מוצא. אז אני מחליט גם כן לוותר ולהצטרף לחברה של הברידג׳ ובכך תמו ימי בבית הספר.

 סיום בית הספר הוא ענין מוזר, מאד שונה מאיך שדמיינתי אותו לעצמי כשהייתי בכתה א׳. הנה המקום הזה והאוסף הזה של האנשים, שמאז שאתה זוכר את עצמך היו הדבר הכמעט הכי חשוב בחיים שלך, יום יום,  ופתאום הם פשוט נעלמים. מר הרמן, המורה חנה, זאביק, ורמי הכל יכול ונירית היפיפייה ודני זורקין ודורית והסוציולוגיות ואפילו אורלי ואפילו רחלי ופתאום הם לא שם. ימים ספורים אחרי הטקס התגייסתי (גיוס אוגוסט הידוע לשמצה) וכשסוף סוף יצאתי הביתה מהטירונות או מהגדוד הייתי עייף מכדי להתאמץ לשמור על קשר. מזל שדן חלפי היה מתקשר אלי מדי פעם וכך יצא שלפחות אִתו ועם חלק מהחבר'ה של הברידג' עוד נשמר הקשר, למרות שגם זה דעך עם הזמן וכשהגעתי לטכניון, כבר נשארתי בקשר רק עם חלפי והלוי (שבמקרה יצא שלמד אתי).

 כשהתחלתי ללמוד בטכניון, היה איזה פעם שפתאום תקף אותי הגעגוע והתקשרתי לבית של רחלי, אבל ענה לי אדם זר שבכלל לא ידע במה מדובר. כך יצא בדיעבד שטקס הסיום היה הפעם האחרונה שבה פגשתי אותה. המלים האחרונות שאמרנו זה לזו היו ״את מתכוונת להגיע למסיבה?״ והיא: ״לא, אין לי חשק״.

 2014 - פארק הירקון - ה Rolling Stones בישראל ואני שם! זאת אומרת אני והבת שלי והחבר שלה. אפילו הצלחתנו לתפוס מקום די טוב. קצת מוגבה שנראה את הכל ומספיק רחוק שהצפיפות לא ממש מעיקה. הופעת החימום כבר נגמרה ועכשיו אנחנו יושבים, מחכים ל"דבר האמיתי" שיתחיל בכל רגע. הכל סביבנו כבר מלא ורק נשאר מעבר צר אחד דרכו ממשיכים עוד ועוד אנשים לזרום קדימה לכיוון הבמה. "אני לא מאמינה, יש שם מישהי שהגיעה לפארק בנעלי פלטפורמה" אומרת בתי, אני מסתכל לכיוון שאליו היא מביטה ואכן יש שם מישהי עם נעלי פלטפורמה - ולא סתם, אלא מהסוג המוגזם, האלה של השמונה ס"מ באצבעות וכפול מזה בעקב. "איך בכלל אפשר ללכת בפארק עם דבר כזה?", היא תוהה. כשהתור הארוך של האנשים מתחיל להתקדם מתברר שזה אכן קשה, עובדה שבצעד הבא שהבחורה עם נעלי הפלטפורמה עושה היא כמעט מועדת וכך גם בצעד שלאחריו. ההילוך המתנדנד שלה מזכיר נשכחות ופתאום אני שם לב גם לגוף הרזה שמעל לנעלי הפלטפורמה ולתלתלים השחורים: לא יתכן! - זאת אורלי. ״יש מצב שהיא למדה אתי בבית הספר״ אני מסנן לבתי שמסבירה לחבר שלה: ״לאבא שלי יש חוש הומור מוזר, צריך להתרגל״. הבחורה בנעלי הפלטפורמה ממשיכה להתקדם בהילוך המתנדנד הזה שלה ונראה כאילו בכל רגע היא עומדת ליפול לאיזה צד. אבל היא לא נופלת כי מאחוריה הולכת עוד אשה אחת, שתופסת אותה בעדינות ומחזיקה בה בכל פעם שהיא מועדת. אני רואה אותה רק מאחור - היא נראית בערך בת גילי, לא מלאה, אבל כמעט, שיער מאפיר. ואני תוהה "רחלי?"

 האורות כבים וההופעה מתחילה ותשומת הלב מתמקדת בבמה ובמוזיקה ובאנרגיה הנפלאה שזורמת משם. הרבה השתנה מאז התיכון, אני מתחבר למוזיקה, אני קופץ ורוקד וצורח את מילות השירים, כל כולי בתוך המוזיקה. ובכל זאת איזשהו גרעין קטן ממני, עמוק בפנים, נשאר מקורקע, מחובר לאדמה, מתבונן בהכל מהצד, שומר. מדי פעם המתבונן הזה שבי גם מגניב מבט לכיוון בו ראיתי אותן לאחרונה, ואכן אני מבחין בהן, האחת משתוללת ורוקדת את ריקוד הדרוויש המופרע שלה. ידיה כמו זוג כנפיים ונראה שעוד רגע ותתנתק לגמרי מהקרקע ותרחף באוויר. השנייה, לידה, גם כן מחוברת למוזיקה, גם כן קופצת ורוקדת וצורחת את מילות השירים, כל כולה בתוך המוזיקה, ובכל זאת נדמה לי שאני מבחין גם באיזשהו גרעין קטן ממנה, עמוק בפנים, שנשאר מקורקע, מחובר לאדמה, מתבונן בכל מהצד, שומר. מדי פעם היא מושיטה יד בוטחת ועוצרת את חברתה מלהתרסק לקרקע או לתוך מישהו מהאנשים שמסביב.

 כשההופעה מסתיימת, אני מנסה לנווט אותנו לכיוון שלהן. חייב לראות מקרוב, לוודא שזו אכן אורלי ולבדוק האם האישה שאתה היא רחלי. קשה לנווט בתוך זרם האנשים שמנסים לצאת, אבל המזל לצדי והשערים ממוקמים כך שהזרם שלהן והזרם שלנו מתנקזים לאותו הכיוון, אנחנו מאיצים את צעדינו וכך יוצא שכמה מטרים אחרי היציאה אנחנו כבר די קרובים אליהן. "רחלי!" אני מהמר וקורא בקול גדול. האשה המבוגרת עוצרת ומסתובבת אלי, מהעצירה הפתאומית שלה, גם השנייה שהחזיקה בידה נעצרת ומעוצמת התנופה מתהפכת גם היא לכיוון שלי ואני רואה את שתיהן ושתיהן מביטות בי.

 כשאתה רואה מישהו בפעם הראשונה אחרי איזה שלושים שנה, זה תמיד שוֹק מסוים כי בבת אחת אתה שם לב עד כמה האדם שמולך השתנה/הזדקן (כן, גם אלו שאני אומר להם, ובצדק, שבכלל לא השתנו או שהם נראים נהדר). לוקח לי רגע לזהות ולהתכייל אבל שוב אין לי ספק. זאת רחלי והיא באמת נראית נהדר. זו שלידה, אין ספק שהיא אורלי וכמו אורלי -היא נראית מדהים, כמו שרק אורלי יכולה להיות, פרט לרגע אחד קצר שבו זווית האור משתנה ופתאום היא נראית לי - נו טוב, איך הסופר דֶמוֹן רָניון היה מנסח זאת: "כמו חוּרְבָה". אני מחייך לרחלי חיוך רחב ורחלי שגם היא אחרי רגע של התכיילות מזהה אותי, מחייכת אלי. היא נראית שמחה, כמו אחת שטוב לה. אורלי לעומת זאת - לא ניראה שזיהתה אותי. למעשה לא נראה שהיא במצב לזהות מישהו בכלל. אבל היא נראית עליזה והיא ממשיכה לרקוד בתנועות אטיות ומסוגננות (ומאד יפות) לצלילי מוזיקה שכעת מתנגנת בראשה בלבד.

 ״את נראית נהדר״ אני צועק לרחלי בקול. ״גם אתה״ אני קורא בשפתיה, קולה השקט לא מצליח להגיע עד אלי. אני מתקדם עוד צעד לעברן. גם רחלי מתחילה לעשות צעד לעברי, אלא שבדיוק באותו הרגע, אורלי, שרוקדת כל הזמן לידה, מועדת וכמעט נופלת. ברגע האחרון היא שלוחת את ידיה, נאחזת ברחלי ונתלית עליה. מעוצמת התנופה גם רחלי מתכופפת לרגע אבל נשארת יציבה והן לא מתרסקות. כשהיא מזדקפת חזרה, יוצא שאורלי, שכעת ממש צמודה אליה, מחבקת אותה. עולה בדעתי שזו הפעם הראשונה שאני רואה את אורלי מחבקת מישהו. רחלי מחייכת אליה, משתחררת בעדינות מהחיבוק שלה ומסתכלת לתוך עיניה. הבעת פניה הופכת נחושה בבת אחת וכשהיא מסתובבת חזרה לכיוון שלי, היא עושה לי "חיתוך".

 "תזמון מושלם", אני מציין לעצמי בתסכול: "האורלי הזאת הצליחה למעוד בדיוק ברגע הכי…" אני נזכר לפתע במילים של שמוליק מלפני הרבה שנים, כשסיפר לנו איך אורלי קרסה ארצה בדיוק כשהשיר הפאנקיסטי המוזר ההוא הסתיים, אז בסוף של המסיבה הראשונה ההיא ואיך שכולם רצו לעזור לה, ואיך שהוא חושב שזה היה מבוים כי: "התזמון פשוט היה מושלם מדי". לפחות עשר מחשבות סותרות מציפות אותי בו זמנית: על אורלי, על רחלי, עלי. ואולי, אולי כמו אז בבית הספר היסודי, אני שוב מבלבל בין זה שצוחק אתי וזה שצוחק עלי וזה שצוחק בלי שום קשר אלי.

 רחלי רואה את הבלבול והאכזבה שעל פני, והיא מתרככת מעט ועושה לי עוד שתי תנועות: האחת, פתיחה וסגירה של האצבע והאגודל, כמו פֵּה, כלומר "נדבר". השנייה, סיבוב של האצבע במעגל, כלומר "אחר כך" או "פעם אחרת".

 נאמן ל"חוזה" שבינינו, אני מעמיד פנים שאני לא מכיר אותן והן מסתובבות וממשיכות הלאה: אחת, שיער שחור וגוף רזה דוהרת בצעד מתנדנד ובהתלהבות קדימה לאן שמתחשק לה. השנייה, שיער מכסיף וגוף שכבר מתחיל להיות קצת מלא הולכת אחריה לאט יותר ובצעדים בטוחים ויציבים. מדי פעם מושיטה יד קדימה, שחברתה לא תיפול, או בכדי לכוון אותה קצת, כך שבכל זאת, בסוף, יגיעו לאן שצריך.