החור היה קטן, בערך בקוטר של הזרת שלי, אבל לא זה מה שמנע ממני לעבור דרכו ולהצטרף לכולם שם בצד השני. מה שעצר אותי הייתה ההתנגדות הנחרצת שלהם, התנגדות עזה ובלתי מתפשרת. הם אפילו לא היו צריכים להראות אותה בשום דרך פיזית. היא פשוט היתה שם, נוכחת. הרגשתי אותה מעבר לקיר וכשהצצתי דרך החור נדמה היה לי שאני ממש רואה אותה שם בצד השני אפורה וסמיכה באוויר. דבר אחד הוא להשחיל פיל דרך קוף של מחט. את זה אני יודע לעשות, מישהו פעם, באיזה פאב, לימוד אותי איך. דבר אחר לגמרי הוא לעשות את זה מול ההתנגדות האקטיבית של האנשים בצד השני. לכאורה מה ההבדל? הם הרי לא יעיזו לגעת בך כשתעבור, אבל רק לכאורה: כשיש התנגדות, קווי האנרגיה לא זורמים נכון. אקטופלזמה לא מתגבשת איפה שצריך ולפעמים אפילו יותר גרוע מתגבשת איפה שלא צריך. לא חברים, את הטריק הזה אני לא מנסה. בטח שלא כאן, בבית שלי כשכל משפחתי שם בצד השני של הקיר.
אני יכול כמובן להצטרף אליהם גם בדרך יותר קונבנציונלית - לצאת מחדר השינה דרך הדלת, משם להמשיך בפרוזדור ומשם למבואה ומשם לחדר המגורים הגדול שמשמש גם סלון וגם פינת אוכל. אבל יש גם את החור הזה - בערך בקוטר של הזרת שלי, שפעם, לפני שהיתה רשת אלחוטית בכל בית, שימש להעביר את החוט של האינטרנט מהסלון לחדר השינה. עכשיו, אחרי שנים ללא שימוש, סוף סוף החוט נתלש ונותר רק החור, קורץ ומפתה: "שבור את השגרה", "הראה לעצמך שעוד נותר בך שמץ מהלחלוחית וה"מגניבות" שפעם היו בך". "פשוט קצֵר את הדרך ועבור דרך החור".
פעם זה היה כל כך פשוט - לא היה אף אחד בצד השני ואם במקרה היה - לא היה אכפת לו ויכולתי פשוט לעבור. כמו חייל שיוצא לחופשה אחרי אימון מפרך או סטודנט שמשתתף בכנס בעיר זרה - הכל פתוח ואין שום מחויבות ולאיש לא אכפת. אתה יכול להשתכר אם בא לך, או להתנשק עם מישהי שפגשת רק עכשיו, או לשיר בפאב אפלולי מוקף בסטודנטים גרמנים לרפואה על ה"גברת מהגבעה הירוקה - שיכולה להשתין ממש כמו מזרקה" או ללכת לשפת הים בשלוש בלילה ולילל בקול גדול אל הירח. אתה אפילו יכול לתת לרוסי זקן אחד, שפגשת במקרה, ללמד אותך איך לעבור דרך חור שאפילו יותר קטן מהזרת שלך - אם רק תועיל בטובך ותקנה לו, בבקשה, בקבוק של וודקה, כי הוא ממש, אבל ממש, במקרה שכח את הארנק שלו בבית.
אבל אז, יום אחד, אתה פוגש מישהי ופתאום אתה מבין שאתה רוצה לבלות איתה את שארית חייך ודווקא בגלל שכל כך אכפת לך ממנה וְלָה אכפת ממך, אתה מתחיל להסתיר ממנה דברים. טוב לא ממש "לחיות בארון", בכל זאת סיפרת לה על חיבתי לסרטים יפניים וגם גליתי לה שאני נמשך לדמויות הנשים המעוותות בציורים של Lori Earley ואפילו סיפרתי לה על הדיסק Ophiliac של Emily Autom שאני מאזין לו כשאני מרגיש שהחיים הם יותר מדי. אבל לספר גם על הגברת מהגבעה הירוקה שיכולה להשתין ממש כמו מזרקה? זה כבר יותר מדי, שלא לדבר על לזלוג מצד אחד של הקיר לצידו השני דרך חור שהוא בערך בקוטר של הזרת שלי. אתה הרי רוצה שיהיו לכם חיים יפים ושלווים וטובים. חיים משוגעים - כבר היה לך מספיק.
אז אתה מתחיל ללכת בתלם ודי מהר מגיע אמיר - הבכור שלנו, ואפילו ללכת לסרט הופך להיות פרויקט ואחריו תמר ולה הכל הולך קשה, אז אתה צריך לרכז את כל הכוחות שלך שם ואחרי כמה שנים דורון ושי בהפרש של שנה ועכשיו אתה כבר ראש משפחה והמבוגר האחראי וכשאבא נפטר, אמא ממנה אותך גם ל"ראש המשפחה" שלה וכשהדוד ברנרד נפטר אתה בפועל כבר מתמנה ממש לראש השבט למרות שאף אחד לא אומר כלום במפורש. הם פשוט מצפים שאתה תארגן את כולם ותדאג שהמשפחה כולה תיפגש בחגים ובשמחות. מה שמתחיל כמשחק והעמדת פנים: בוא נדמיין שאנחנו גדולים - הופך להיות מי שאתה. כל כך הרבה תלוי בך - אתה הדוגמה והמופת שלהם ומי שמטפל ומפרנס ולא רק שאין לך זמן לעשות דברים משוגעים, כבר אפילו לא מתחשק לך. "את זה?" "איזה דוגמה אני נותן פה לילדים שלי?" ואתה בוחר בנכון ובראוי ובצפוי.
ובכל זאת נשאר איזה געגוע. געגוע שמנסה מדי פעם להתפרץ: לעשות משהו משוגע, לא צפוי, כמו להופיע כך סתם באמצע הסלון אחרי שעברת מחדר השינה דרך החור הקטן הזה שבקיר ששימש פעם לחוט של האינטרנט. אבל אני מרגיש את ההתנגדות שלהם: של אשתי, של אמיר ושל אשתו הטרייה רחל, של תמר, של דורון שקבל חופשה מהצבא ושל שי שאחרי הארוחה עוד מתכנן לארגן הערב פעולת-חג בתנועת הנוער. אני אפילו מרגיש התנגדות משאר קרובי המשפחה היותר רחוקים שהתאספו שם בסלון לכבוד החג. התנגדות שהם עצמם לא מודעים לה. אם היית שואל אותם: "בעצם לְמָה ולָמָה אתם מתנגדים?" הם בכלל לא היו מבינים על מה אתה מדבר. ויחד עם זאת ההתנגדות שלהם אמיתית ונחושה: אל תעבור דרך החור הזה בקיר!
"לָמָה בעצם הם מתנגדים?" אני שואל את עצמי והתשובה ברורה: הם תלויים בך, הם צריכים אותך צפוי ושפוי וסולידי ואחראי. "אבל הם לא באמת תלויים בי", אני מוחא: "ברוך השם - הילדים כבר גדלו וכל אחד מהם ומשְאר האנשים האלה שם בסלון יצא מוצלח, אדם שלם, שיכול להסתדר בכוחות עצמו. אם חלילה אמות פתאום - הם בוודאי יהיו עצובים מאד אבל ללא ספק יוכלו להמשיך הלאה בחייהם גם בלעדי". נכון, אבל זה בכלל לא העניין, הם כבר לא זקוקים לך פיזית, אבל הם עדיין זקוקים לך כסמל, כרעיון, כאי של יציבות בעולמנו הכיאוטי. זה שמספק את הרקע והביטחון והקהל להצגה שלהם - זה שבְּמה שהוא לא עושה נותן להם את האומץ להעיז ולעשות. עמוד התווך שעליו נשען הבניין, המנהיג. אפילו השם שלי - "משה" משתלב בכך - זה שנושא את משא העם ומגדל אותם אל עבר הארץ המובטחת - זאת שאליה לא יכנס בעצמו. אם אעבור עכשיו דרך החור הקטן זה ואופיע שם לפניהם כך פתאום, בסתירה לכל מה שהם רגילים ומאמינים בו - הרי אנפץ את כל זאת לרסיסים ובכלל לא בטוח שאחר כך אפשר יהיה לתקן. לכן הם כל כך מתנגדים. מתנגדים אפילו מבלי שידעו שהם מתנגדים. ואני אוהב אותם ומקבל עלי את התפקיד ברצון ואני כבר מוכן לוותר על כל העניין, למרות שכאן מול הפרצוף שלי קורץ לו החור הקטן הזה…
"משה, אתה בא? רוצים להתחיל לאכול", אני שומע קולות קוראים מהסלון. "רק רגע, בדיוק יצאתי מהשירותים", אני משיב ומוסיף: "תתחילו להתיישב סביב השולחן, אני כבר מגיע". הם מתחילים להתיישב: אישתי, ואמיר ורחל, ואני שומע את הדוד לני שואל את הדודה קלרה אם היא רוצה שישב מימינה או משמאלה ושי ודורון מתיישבים אחד ליד השני ומיד מתחילים בקרב מזלגות וכשתמר פולטת בציניות שהם מזכירים לה את התאומים twiddle dee ו twiddle dum מאליסה בארץ הפלאות אני מוכן להשבע שאני גם שומע אותה מגלגלת את עיניה. פתאום, בתוך ההמולה הזו אני מרגיש משהו או יותר נכון מפסיק להרגיש אותו - ההתנגדות שלהם - היא נעלמה. כמובן, תשומת הלב של כולם מרוכזת עכשיו בשולחן האוכל.
הדחף לעבור וההתנגדות מהצד השני - כמו שני מתגוששים שדוחפים בכל הכוח זה מול זה ופתאום האחד מרפה והשני עף קדימה. איך שהתנגדות נעלמת, בלי לחשוב פעמיים אני עובר דרך החור שבקיר.
הדחף לעבור וההתנגדות מהצד השני - כמו שני מתגוששים שדוחפים בכל הכוח זה מול זה ופתאום האחד מרפה והשני עף קדימה. איך שהתנגדות נעלמת, בלי לחשוב פעמיים אני עובר דרך החור שבקיר.
אני כבר כמעט מסיים להתממש בצד של הסלון כשאני מתחיל להרגיש שוב משהו מההתנגדות ההיא ואני מבין שבכל זאת הייתי פזיז מדי. בצד השני של השולחן, ממש מולי, הדוד לני בדיוק הרים את עיניו ועכשיו הן מסתכלות ישר לעברי. הוא עדיין לא ראה אותי אבל תוך כמה מיקרו שניות זה יקרה. לפני שייגרם נזק, אני מיד מְשַהַפֵּךְ את השדה שסביבי ומתחיל לזלוג חזרה דרך החור לחדר השינה. אם הספָּקתי, לא ישאר זכר מהמעשה. אבל בכל זאת ברגע האחרון, כשכמעט כולי כבר כאן ורק הכיס של מכנסי עדיין נמצא בסלון, אני מושיט לשם את ידי ומוציא מהכיס את מכשיר הפלאפון שלי ומניח אותו על השידה שנמצאת בדיוק מתחת לחור שבקיר בצד של הסלון. כשאני מסיים להתממש חזרה בצד של חדר השינה אני פוסע בצעד נמרץ לעבר הסלון, הפעם בדרך המקובלת - הדלת, המסדרון, המבואה.
בכניסה לסלון אני מתעכב לרגע ומפריח שאלה לחלל החדר: "תגידו, מישהו ראה את הפלאפון שלי?" "נו באמת, משה, הפלאפון - זה מה שחסר לך עכשיו?" אשתי נוזפת בי, אבל הדוד לני מרים שוב את מבטו לעבר החור שבקיר והוא מצביע על השידה שמתחת ואומר: "הנה, משה, זה שם". "תודה" אני עונה לו וההקלה שנשמעת בקולי אמיתית לגמרי. "עכשיו בוא כבר ותצטרף אלינו" הוא מוסיף ואני ממהר לעשות כדברו ותופס את מקומי בראש השולחן ומוזג את היין לכוסות ומרים את שלי לגובה העיניים, ומסתכל סביבי על משפחתי האהובה ומברך את כל הנוכחים ב"חג שמח".
