הפרדה מלבנה השחורה

ההופעה תתחיל רק עוד חצי שעה, אבל אני כבר יושב כאן בקפה נחום, בשולחן הכי קרוב לבמה וכוס בירה בידי. הפעם הקדמתי בכוונה - רציתי להבטיח שאתפוס מקום טוב, שאראה הכל, שלא אפסיד דבר, אפילו לא את החצי חיוך שאדריאנה - המתופפת, תפנה לעֶדֶן - הבסיסטית, בכל פעם שיצא לה מהפה משהו מרושע או מגעיל במיוחד. הפעם גם לא באתי לבד, סביב השולחן יושבים פה אתי חיליק ודני ובובי הדסון ולירן, בקיצור כל המכורים, אלה ששום כוח שבעולם לא היה מצליח לעצור אותם מלהגיע להופעה הזאת, למרות שכולנו יודעים שמי שהכי היתה צריכה להיות כאן היום - לא תגיע. בינתיים, אנחנו שותים בירה ומחליפים חוויות וקטעים מהופעות קודמות.
   - אתה זוכר את הופעה ההיא שאדריאנה קיללה אותה באמצע והן התחילו לריב על הבמה? זאת היתה ההופעה הכי מופרעת שראיתי בחיים שלי.
  - כן, בטח, והכי קטע שעֶדֶן פשוט ממשיכה לנגן את האקורדים שלה באדישות בזמן שהן צורחות אחת על השניה מאחוריה.
  - עובדה שזה עבד, עד שהגיעו לפיזמון הן שוב שרו ביחד.
  - נכון, זה היה פסיכי לגמרי, אבל לדעתי הכי פסיכית היתה ההופעה שהיא העלתה שולחן לבמה ובמשך רבע שעה פשוט אכלה המבורגר מול כל הקהל.
  - זה באמת היה קטע מטורף. איך כל הקהל משתולל וצורח ומעודד אותה כאילו זה איזה אליפות העולם באכילת המבורגרים או משהו, והיא ככה… לאט… לאט… לוקחת ביס ומורידה את ההמבורגר לצלחת ואז לוקחת לגימה מהכוס ואחרי רגע שוב מרימה את היד ולוקחת עוד ביס, כאילו היא לבד במטבח שלה או משהו, אדישה לגמרי.

חריקת כסא צורמנית מאחורי מסיחה את תשומת לבי ואני מסתובב לחפש מי הליצן הזה שגורר ככה את הכסא שלו. המקום כבר די התמלא וכולם נראים כאילו הם יושבים על הכיסאות שלהם כבר הרבה זמן, אוכלים ושותים או סתם מדברים עם החברים שלהם. באופן מפתיע, למרות שכמעט כל השולחנות תפוסים, ממש לידינו, בדיוק מאחורי, קרוב לבמה, שולחן אחד דווקא נשאר פנוי. כשהגענו, לירן גנב ממנו כסא אחד לשולחן שלנו. כנראה עוד אנשים גנבו משם כיסאות כי נשאר לידו רק כיסא אחד. אולי בגלל זה הוא נשאר ריק. עודי הוגה בכך ופטר, המלצר הזקן של קפה נחום, עוצר לידי ובדיוק מסתיר לי את השולחן. כשהוא הולך משם, אני שם לב שהוא שכח עליו צלחת עם המבורגר וכוס גבוהה מלאה של מים.

המראה הזה של השולחן הריק עם ההמבורגר והכוס המלאה זורק אותי שנה וחצי אחורה, לפעם הראשונה שביקרתי בקפה נחום. הגעתי לשם בעקבות מודעה שמישהו הדביק על הקיר של הבנין שבו עבדתי אז - תמונה של בחורה שנראית כמו רוח רפאים ומתחת באותיות גדולות "הפְּרֵדָה מלְבָנה השחורה" ובאותיות יותר קטנות - "מופע רוק, בקפה נחום ב 21 לדצמבר. פתיחת דלתות ב 21:00, תחילת מופע ב 22:00".

הלכתי לבד. כשאני רוצה ללכת למשהו ניסיוני, משהו שאינני יודע עליו כלום - אני מעדיף ללכת לבד. מצד אחד - אם זה ממש גרוע - אני יכול לחתוך מתי שבא לי ומצד שני, אם זה לא ממש גרוע, אני יכול לגבש לעצמי דעה, מבלי שכל ה"מומחים" וה"מבינים" שסביבי ישפיעו עלי. פחדתי שלא אמצא את המקום, או שאמצא אבל יהיה מלא ולא יהיה לי מקום לשבת וכך יצא שבתשע וחצי כבר הייתי שם. הגעתי מוקדם מדי. מוקדם מדי ואולי גם לבד מדי. המקום היה ריק. פשוט ככה, ריק. התישבתי ליד השולחן הכי קרוב לבמה והכי באמצע - אם כבר הקדמתי, לפחות ננצל את זה. בדיעבד, בדיוק אותו השולחן שאני יושב לידו כעת. על השולחן היה תפריט, אז חיכיתי שיבוא איזה מלצר או מישהו ואזמין לעצמי בירה, להעביר את הזמן. אף מלצר לא בא. ברבע לעשר כשכבר תהיתי אם אני בכלל במקום הנכון, הופיע מלצר זקן וערך את השולחן הפינתי. זה שקרוב לבמה אבל ממש בצד, מקום שלא רואים משם כלום. נפנפתי לו, אבל הוא התעלם ממני ויצא. אחרי רגע חזר והביא לשם צלחת עם המבורגר וכוס גבוהה ומלאה של מים. הוא התבונן במעשה ידיו ורק לאחר שישר את המפית והיה שבע רצון מהתוצאה, הסתובב לכיוון שלי, ניגש ושאל לרצוני.
  - חצי גולדסטר בבקשה… וגם בוטנים אם יש לכם.

כשהבירה הגיעה, הפניתי את מבטי שוב אל השולחן ההוא וכבר ישבה שם מישהי.

היה לה כובע אפור רחב שוליים שכיסה חצי מהראש שלה, שיער ג'ינג'י מתולתל ומשקפי שמש גדולים וכהים שכיסוי חצי מהפנים. היא היתה עטופה במעיל שחור ארוך שהסתיר את כל גופה. היא ישבה לבד, שפופה. מדי פעם היתה לופתת בידיה את ההמבורגר, מקרבת אותו באיטיות לפיה ונותנת בו נגיסה. אחר כך היה מניחה אותו בחזרה על הצלחת ותופסת בשתי ידיה את הכוס ולוקחת ממנה לגימה ואז מורידה את הכוס וכך שוב ושוב לאט לאט.

מה היא עושה שם? ואיך היא זכתה לכזה שירות טוב מהמלצר הזקן? ולמה אם היא באה לראות את ההופעה, היא בחרה דווקא מקום כזה בצד שבקושי רואים משם משהו? למרות ששפת הגוף שלה שידרה בברור שהיא לא מעונינת לדבר עם אף אחד, סקרנותי גברה עלי ובכל זאת ניגשתי.
  - סליחה, אפשר להצטרף אליךְ?
  - איך קוראים לךָ?
  - רמי, ...ואיך קוראים לךְ?
  - תראה רמי, אני ממש לא במצב רוח לדבר היום אז...

והיא עשתה לי עם היד תנועה כמו שמגרשים זבובים. חזרתי למקומי בבושת פנים.
  - הי רמי, אתה בסדר?
  - חבר תתאושש, לרגע היה נדמה לי שאנחנו מאבדים אותך.

חיליק מצד אחד ובובי מצד שני מנערים אותי. זה חלק מההסכם שבינינו: "מגילת המכורים" אנחנו קוראים לו. הסעיף השני בה מציין במפורש: "חבר לא יתן לחבר אחר ליפול" (אחרי הסעיף הראשון המתבקש: "אני X ואני מכור").

"תודה חברים, לרגע שקעתי שם", אני אומר להם ועובר להתמקד בבמה: מאחור, התופים, מוגבהים קצת, מערכת סטנדרטית, לא מהכי פשוטות אבל גם לא משהו מיוחד, חוץ מהגונג שתלוי בצד ושחביב על אדריאנה במיוחד. מעל לכיסא שלה בזווית נוחה מותקן מיקרופון. מצד ימין יחסית בקידמת הבמה, הגיטרה בס של עדן מונחת על כן מיוחד, כבר מחוברת להגברה ולכל מיני חוטים וכפתורים למטה. גם לידה יש מיקרופון, למרות שאיש מעולם לא שמע את קולה בהופעה. במרכז הבמה עוד שני מיקרופונים ומשמאל שתי עמדות עם גיטרות חשמליות רגילות ועמדה לכלי הקשה. "אתה זוכר איך קוראים להיא שמנגנת בכלי הקשה?" אני שואל. "אני לא חושב שאי פעם הציגו אותה בשמה" עונה לי דני והשאר מהנהנים בהסכמה. "זה כי אדריאנה שונאת אותה" מוסיף בובי.

קול עמוק של גונג נשמע והאורות כבים, ההופעה מתחילה. בחלקיק השניה שבין הגונג וכיבוי האורות, אני מספיק להבחין שהצלחת עם ההמבורגר עדיין נמצאת שם ליד השולחן הריק. הכוס כנ"ל. נדמה לי שהכוס לא מלאה עד למעלה, חסר קצת, כאילו מישהו לקח לגימה. למעשה, גם בהמבורגר חסר איזה ביס, בצד שרחוק ממני.

אבל אני מבחין בצלליותיהן של אדריאנה ועדן שעולות לבמה והקהל מריע בהתרגשות ואני מדחיק את תעתועי הדמיון האלה ממחשבתי ומסתכל קדימה. כשאורות הבמה נדלקים, אדריאנה כבר יושבת ליד התופים, שיערה הכהה והמתולתל פזור. היא לובשת ג׳ינס ואיזה חולצה עם שרוולי שלושת-רבעי מתרחבים בצבעים צעקניים עליזים של כחול ואדום וצהוב, שפתיה הצבועות באדום מחייכות. עדן מרימה את הבס ונעמדת במקומה הקבוע מימין. היום היא כחולה. שיערה החלק צבוע בכחול כהה והיא לבושה בז׳קט וחצאית ג׳ינס. אפילו נעליה בגוון כחול כהה. היא מגניבה מבט רציני לכיוון אדריאנה ואז מכת תוף, ושתים ושלוש והבס מצטרף. זה מתחיל כמו מקצב בום, טראח, בום, אקורד… אבל בהדרגה מסביב לקצב מתפתלת מנגינה, שמחה וסוחפת. עוד כמה שניות ואני, והחבר'ה שאתי ובעצם הקהל כולו, מתנועעים לצליליה.

קוראים לקטע הזה ״מכונת כביסה״ והוא תמיד פותח את ההופעה. גם אז בפעם הראשונה ששמעתי אותן הן פתחו איתו וגם אז מצאתי את עצמי מתנועע לצליליו. כבר אז הוא נשמע לי מוכר, כאילו שמעתי אותו קודם, אבל למרות שחיפשתי אותו הרבה מאז, חוץ מבהופעות שלהן ובאלבום, לא מצאתי אותו בשום מקום.

המנגינה מחזורית ומתחילה תמיד מהבס אבל מדי פעם התופים חוטפים אותה והבס הופך ל״קצב״ ואז שוב התופים מוותרים ונהיים הקצב והבס נותן את הטון. מדי פעם המתופפת משחקת עם הגונג - נותנת מכה חזקה ומיד תופסת אותו בידה השניה, מה שמוסיף לתערובת צליל סיני אקזוטי ועמום.

הקטע הסתיים במכת גונג חזקה שכיבתה גם את האורות ושהמשיכה להדהד בחושך. זרקור יחיד נדלק - מכוון ישר למתופפת שהתקרבה למיקרופון שלה והכריזה בקול חגיגי ועליז:
  - ערב טוב חברים וקהל נכבד.
  - התכנסנו כאן הערב כדי להפרד מלבנה השחורה!
  - אבל בשביל להפרד ממנה (חיוך) - אנחנו צריכים שהיא תהיה כאן.
  - אז חברים, (תיפוף סנאר מהיר) - קבלו ….את … לבנה (מכת מצילתיים)

הזרקור שכוון למתופפת כבה ובמקומו נדלק אחר שכוון לצד שמאל של הבמה, שם נכנסה בצעדים כושלים רוח הרפאים מהמודעה. הבחורה היתה רזה ומאד חיוורת, אבל ברמות שאף פעם לא ראיתי, ממש כאילו מישהו צבע אותה בלבן. מה שלא היה לבן - היה שחור - השיער שגלש עד קצת מתחת לכתפיה, הציפורניים, העיניים המאופרות בכבדות והשפתיים. גם הבגדים שלבשה, אם אפשר לקרוא למיני ההדוק והעליונית הקטנה שלבשה בגדים - היו בצבע שחור.

היא השתרכה-התקדמה עד למיקרופון שעמד במרכז הבמה ושם נעצרה, נשענת עליו כאילו בכל רגע תיפול. הבעת פניה היתה קפואה לגמרי.

שקט מוחלט השתרר בקהל ולפני שאני או מישהו מהצופים הספיק לעכל את התופעה, נשמע קולה של המתופפת:

"הפרידה הראשונה - מהחבר שעזב" - האופן שהיא אמרה את זה היה מלא בעליזות, כאילו אמרה משהו כמו "מתנת יום הולדת" ואכן מיד היא והבסיסטית נכנסו לעוד קטע רוק קצבי ושמח, שהפעם השתלבו לתוכו גם מילים שרוח הרפאים - הלא היא לבנה השחורה שרה:

אמרת שאתה אוהב.

אז איך אתה פתאום עוזב

אני תמיד אצלך בלב?

אז למה זה כל כואב

הוא לא רוצה להיות איתי

למרות שהוא אוהב אותי

אהוּב שלי חזור, זאת שטות
עדיף לי בלעדיך, זו לא טעות

עכשיו אני רוצָה למות

בניגוד מוחלט לאופן הרופס והחצי מת שבו היא נכנסה לבמה, מהרגע שהמנגינה החלה, לבנה היתה תוססת ומלאת חיים. היא קיפצה ורקדה במרץ ובעליזות על פני כל הבמה תוך כדי שהיא שרה - צעד לשמאל, חצי סיבוב ...אז איך אתה פתאום עוזב… שני צעדים לימין יד מונפת למעלה ...אצלך בלב… החלקה מהירה לכיוון הבסיסיות עד שהן כמעט מתנגשות ...כל כך כואב.. חצי סיבוב ולרגע הבסיסטית נשענת עליה גב אל גב ..אוהב אותי… חזרה למרכז, רגל למעלה, יד לכיוון השני ...זאת שטות… המתופפת מרביצה תיפוף מהיר ולוחשת למיקרופון שלה קול שני 'זאת שטות', 'זאת שטות' ולבנה מבחינה בה ורוקדת לקראתה, מחייכת חיוך גדול כשהיא שרה את המילים 'רוצה למות' והמתופפת עונה לה בקול סרקסטי: 'רוצה למות' 'רוצה למות'. "היא נורמלית?" שאלתי את עצמי ואפילו לא ידעתי להגיד אם אני מתכוון ללבנה שמחייכת ונראית מאושרת מכל עניין הפרדה הזאת או על המתופפת שמהטון של קולה והחיוך הציני שעל שפתיה נראה היה שהיא רק מחכה לרגע שללבנה יקרה משהו רע.

השיר הסתיים ב'למות' כשבדיוק הבס והתופים נפגשו. מכה אחת על המצילה חתמה את העניין. איך שהמוסיקה נפסקה, לבנה קפאה על מקומה, כמו פסל, חצי כפופה, יד אחת מונפת באוויר.

אם הייתי צריך לסמן את הרגע שבו הפכתי למכור, זה היה הרגע הזה. השמחה, הכאב, החיוּת המתפרצת, הקפיאה במקום.

לקח לי הרבה זמן אחרי ההופעה עד שיצאתי מהאולם וגם אז התעכבתי אולי שעה ליד הדוכן שהקימו שם, שבו קניתי את האלבום ואת הטי-שירט ואת כל מגוון המדבקות. הלכתי רק אחרי שהמוכר התעקש איתי בפעם העשירית שאין סיכוי שלבנה תצא אל הקהל.
  - לפעמים המתופפת יוצאת, אבל אפילו היא - לא נראה לי שהיום תצא.

לא יכולתי לחזור הביתה. הייתי טעון מדי באדרנלין וברגשות סותרים. עד ארבע לפנות בוקר הסתובבתי ברחובות תל אביב לכאן ולשם - מעביר בדמיוני שוב ושוב קטעים ממה שראיתי ושמעתי, אדיש לכל הסובב אותי, מנסה לפענח את הסוד של לבנה ותוהה מתי הן מופיעות שוב, כי אני חייב, פשוט חייב, להבין מה ראיתי הערב.

  - רמי, רמי, אתה בסדר? חבר'ה תעזרו לי, הוא שוב שוקע.

ניעור נמרץ מחזיר אותי לכאן ועכשיו. בדיוק לסיבוב האחרון של מכונת הכביסה. "תודה חברים" אני ממלמל.

מכת גונג חזקה, האורות כבים, מחיאות כפיים ושריקות, זרקור יחיד נדלק - אדריאנה רוכנת למיקרופון ומכריזה בקול חגיגי ועליז:
  - ערב טוב חברים וקהל נכבד.
  - התכנסנו כאן הערב כדי להפרד מלבנה שלנו - לבנה השחורה! (מחיאות כפיים, קריאות עידוד)
  - הפעם, אולי בפעם האחרונה (חצי חיוך)
  - יש לנו הערב תוכנית חגיגית במיוחד, עם הרבה אורחים ומשתתפים, אז אני חושבת שלבנה תסלח לנו אם נתחיל בלעדיה. (עוד חצי חיוך)
  - אז חברים, (תיפוף סנאר מהיר) - קבלו את שאר חברות הלהקה (מצילתיים).

שלוש בחורות נכנסות, שתיים תופסות גיטרות, השלישית מתיישבת ליד כלי ההקשה. הן מסמנות שהן מוכנות ואדריאנה קוראת בקול:

"הפרידה הראשונה - מהחבר שעזב - והערב בביצוע שימי ומושון"
  - איזה כבוד, איזה כבוד - ממלמל דני.
  - בהחלט - מחזיק אחריו לירן.
  - מי הם? - אני שואל בתמימות
  - אתה נורמלי? איפה אתה חי?
  - אלה בקלות ממלאים את היכל התרבות.
  - ה-כוכבים של ערוץ הים התיכון!
  - סליחה, אני לא חזק במזרחי. בכבוד!
  - תגיד, לא היה לאחד מהן איזה קטע עם לבנה?
  - לדעתי לשניהם, אבל זה לא פורסם.
  - מה לא פורסם? במו אוזניי שמעתי את מושון מתווכח עם רחלי-המרכלת-בחצות שאין מצב ש'החבר שעזב' נכתב עליו. הוא טען שהוא אפילו יודע על מי זה כן נכתב, אבל הוא בחיים לא יגלה.

הדיון מסתיים כשאדריאנה מכה בתוף והלהקה כולה מצטרפת ל'חבר שעזב'. המנגינה שמחה וקצבית כתמיד והלהקה מנגנת אותו בעליזות הרגילה, אבל בפיהם של שימי ומושון שמחלקים ביניהם את מילות השיר באופן שמתקבל דואט בין החבר העוזב והבחורה העוזבת, הטראגיות של המלים שוקעת עמוק ללב. אפילו הקול-שני הציני של אדריאנה: 'שטות, שטות, שטות'... 'רוצה למות', למות, למות' לא משחרר את הדיכאון אלא דווקא מעצים אותו.

"ביצוע מקסים", ממלמל לירן וכולנו מהנהנים להסכמה. חוץ מבובי הדסון שמבטו מקובע על עדן והוא נראה מהופנט. "בובי, הכל בסדר?" אני שואל והוא מהנהן שכן. מניסיוני, זה לא מה שהוא אומר אלא מהירות התגובה. הפעם הוא הגיב מיד ואני יודע שהוא באמת בסדר, למרות שאני רושם לעצמי שצריך לפקוח עליו עין.
  - תודה לשימי ומושון (שריקות, מחיאות כפיים וקריאות עידוד).
  - הפרידה השניה - מהחברה שבַּגְדה - והערב בביצוע סווטלנה דמארי.

מחיאות כפיים סוערות ובחורה שקצת מזכירה את לבנה - עור חיוור, רזה ולבושה בשחור ופרובוקטיבי עולה לבמה.
  - בחירה מעולה - אני אומר ולירן וחיליק מסכימים אתי.
  - אני אמור להכיר אותה? - שואל דני, עכשיו תורו להתפדח.
  - אם היה לך מושג באלטרנטיב-רוק חוץ מלבנה השחורה, אז כן - נוזף בו בובי.
  - אלמלא לבנה - סווטה כבר מזמן היתה מלכת הסצנה, וגם ככה יש לה את אוסף המכורים שלה - מוסיף חיליק.
  - וזה כולל אותך? - מתבדח דני, מנסה להשיב את כבודו.
  - הלוואי, הייתי נותן כל דבר להשתחרר מהכאב הזה של לבנה.

כולנו משתתקים.

שוב מוזיקה קצבית ועליזה ומילים ששוקלות טונה:

…

היא נותנת לי ליפול

היא שמחה כשאני לא יכולה לאכול

היא נהנית לראות אותי בוכה

למה אני אותךְ כל כך צריכה

צ ר י ח ה

הביצוע של סווטלנה דאמרי מעולה ומזכיר את הביצוע של לבנה - חי, עליז, רוקד, היא מתנועעת על הבמה, מניפה את ידיה, מחייכת בשורות הכי כואבות ואפילו צורחת בעוצמה וכנות שלא היו מביישות את לבנה. בכל זאת משהו חסר לי. בקטע של הסולו תופים בין הבית השני לשלישי, כשאני מביט באדריאנה מרביצה לתופים כאילו חייה תלויים בדבר ואחר כך בסווטלנה שמסתכלת עליה במבט שאני מנסה לפענח את משמעותו, אני קולט מה חסר לי. חסרה לי הכימיה החולנית שהיתה בין אדריאנה לבין לְבָנה. כל מבט ביניהן ישר התפרש לי בעוצמה וטוטליות - "היא שונאת אותה", "לא, היא אוהבת אותה, אולי זה אפילו אהבה אירוטית", "היא דוחה אותה", "היא זקוקה לה". במיוחד זה בלט בביצוע שלהן לשיר הזה. פתאום זה כל כך חסר לי עד שזה כואב ואני מסיט את מבטי מהבמה. חיליק צדק, גם אני הייתי נותן הכל להשתחרר מהכאב הזה.
  - שכה אני אחייה, חסרים שם עכשיו כמה ביסים בהמבורגר וגם הכוס - בברור כבר לא מלאה.

אני ממלמל כשמבטי המוסט נתקל בשולחן הריק שמאחורי. אבל איש לא שם לב.

גם אז איש לא שם לב לג'ינג'ית עם הכובע האפור ומשקפי השמש שישבה בפינה בקפה נחום. היא היתה שם גם בפעם השנייה שראיתי את ההופעה, באותו המקום, עטופה באותו המעיל ואוכלת אותו המבורגר בדיוק. גם בהופעה השלישית שהלכתי היא היתה שם. הפעם היא נראתה קצת פחות שפופה וחוץ מזה סקרנותי גברה מאד, לאחר שבפעם הקודמת הבחנתי שהיא נעלמה כמה רגעים לפני שההופעה התחילה. ניגשתי אליה.
  - סליחה, אפשר להצטרף אליךְ?
  - אהה?

היא עשתה בידה תנועה לעבר הכסא שהיה מולה. התיישבתי. היא תפסה את ההמבורגר שלה בשתי ידיה, הרימה אותו לאט לפיה לקחה נגיסה קטנה ושוב הורידה אותו לאט. אחר כך לקחה לגימה מהכוס שלידה. חשבתי איך להתחיל וכבר עמדתי להגיד משהו, כשהיא שוב נפנפה בידה. לרגע חשבתי שהיא שוב מגרשת אותי ומחיתי בליבי 'מה היא רוצה? עוד לא עשיתי כלום', כשהבחנתי במלצר הזקן ניגש אלינו (אליה) במרץ. היא פשוט קראה לו.
  - פטר, תעשה טובה ותביא לרמי פה, אותו דבר מה שהבאת לי, שלא יזיל לי ריר על האוכל.

המלצר קד קידה ונעלם. לפתע הרגשתי רעב, כאילו רק עכשיו הגיע ריח ההמבורגר שלה לאפי. עוד שני ביסים איטיים שלה בזמן שאני מנסה לאסוף את עצמי והמלצר חוזר ומניח לפני צלחת עם המבורגר וכוס גבוהה של מים. כבר הרגשתי ממש רעב וחוץ מזה עדין לא ידעתי מה להגיד, אז ישר נתתי כמה ביסים בהמבורגר שלי. אחר כך בידי השניה, הרמתי את הכוס ולקחתי ממנה לגימה ארוכה. ריח בית מרקחת ותחושת מרירות שורפת מילאה את כל הפה שלי.
  - טפפפוו, מה זה? את מנסה להרעיל אותי?
  - זה כּוּלה וודקה, מה אתה מתרגש? ...אם אתה חושד שאני מנסה לסמם אותך, אתה יכול להחליף את הכוסות מצידי. אני רק ארוויח מזה, כי בכוס שלך יש יותר. חוץ מזה אתה בחור גדול, קצת וודקה לא תזיק לך.

החלפתי את הכוסות, ליתר ביטחון. אני לא שתיין כזה גדול, אבל הרגשתי שגבריותי עומדת כאן למבחן. אז ישבתי איתה ואכלתי ושתיתי איתה - ביס מול ביס ולגימה מול לגימה. טוב, לפחות עד שלב מסוים, כי את ההופעה ההיא אני לא ממש זוכר.

אני כן זוכר אורות חזקים ואת פטר חובט בי בעדינות עם מטאטא ומפציר בי לקום מהרצפה כי ההופעה מזמן נגמרה והוא רוצה לטאטא ולסגור את המקום.

בהופעה הרביעית היא שוב הייתה שם, אבל הפעם שמרתי מרחק - מה אני צריך להכנס שוב לתחרות מטומטמת שרק אפסיד בה. מובן שהתביישתי במה שקרה בפעם הקודמת, אבל מה שבאמת הפריע לי לא היה שהתפדחתי מול הג'ינג'ית ההיא, או שפטר היה צריך לגרד אותי מהרצפה. מה שבאמת הפריע לי היה שבגלל זה פספסתי את כל ההופעה! תארו לעצמכם -  א ת   כ ל   ה ה ו פ ע ה !

להופעה החמישית כבר הגעתי יותר מאוחר. לא רציתי לפגוש את הג'ינג'ית ההיא וממילא לא היתה בעיה לתפוס מקום. אבל ככל שעבר הזמן והמופע הפך יותר פופולארי, שוב נאלצתי להקדים ולפגוש את הג'ינג'ית שברבע לעשר בדיוק, בדרכה לשולחן הפינתי שכבר היה ערוך לכבודה, היתה עוברת ליד השולחן שלי ומפטירה:
  - איזה כיף לראות אותך פה, רמי.

התעלמתי ממנה. לעומת זאת, עם פטר המלצר, שגם הוא שם לב שאני שם באופן קבוע, דווקא הצלחתי להתיידד.

התחלתי לבקר בקפה נחום גם בשבתות, בדרך כלל אחרי הצהריים, סתם להסתובב שם ולפעמים גם לדבר עם פטר. היו שמועות שעקב הביקוש, בקרוב ה'פרידה מלבנה השחורה' תתחיל לעלות גם במוצאי שבת ורציתי להיות מעודכן. שבת אחת מצאתי אותו יושב במטבח של הקפה וקורא עיתון.
  - שלום פטר, מה אתה קורא?
  - לא תאמין, עשו על לבנה השחורה כתבה למוסף.
  - אתה נשמע לי מדוכדך מזה, חשבתי שדווקא תשמח בשבילה, הרי אמרתי לי שאתה דואג לה ומחזיק לה אצבעות שתצליח.
  - כן, אני מאד רוצה בשבילה שתצליח, אבל הנה, תקרא בעצמך, אולי תבין יותר טוב ממני, אבל לא נראה לי שמי שכתב את זה רוצה שהיא תצליח.

לקחתי ממנו את העיתון וכבר לפי הכותרת, "הגיע הזמן להפרד מלבנה השחורה", היה לי ברור שצדק. השאר לא היה יותר טוב. היה ברור שהכתבת דווקא היתה נוכחת לפחות בהופעה אחת, כי היא תיארה קטעים ממנה באופן די מדויק, אבל במקום שבו אני התהפנטתי או הוקסמתי מהעוצמה שלבנה והלהקה הקרינו או נשארתי מבולבל (אבל במובן הטוב של המילה) מהרגשות הסותרים שהן הביעו, היא ראתה רק רוע ושנאה עצמית ואנטי-פמיניזם: "כל מהלך בהופעה הזו, כמו מיועד לעודד השפלה עצמית, אנורקסיה, קבלת מרות ושיעבוד. לא אתפלא אם כל מי שייראה את המופע הזה יותר מפעם אחת יתדרדר להתמכרות ודיכאון. בשם הפמיניזם וכבוד האדם בכלל - הגיע הזמן - להפרד מלבנה השחורה".
  - איך היא מעיזה? היא לא מבינה כלום! אפשר לחשוב ש…

התחלתי להתחמם, אבל כמו חרב בלב נזכרתי פתאום שרק הבוקר מצאתי את עצמי שר בקול עליז במקלחת "אני רוצָה למות, אני רוצָה למות"
  - יכול להיות שהיא צודקת?
  - מה פתאום, איזה מחשבה מטומטמת. הנה קח אותי לדוגמה: אני בדיכאון? או מכור? תגיד רמי, אתה בכלל מכיר את עצמך?
  - אז איך תסביר את ה'אני רוצָה למות' במקלחת?
  - נו באמת, ככה הולך השיר.
  - והוא בכלל לא שיר דיכאוני, נכון?
  - ודאי שהוא שיר דיכאוני, בגלל זה אני לא מקשיב לאלבום שלהן יותר, רק להופעות.
  - וזה נורמלי? כמה הופעות כבר ראיתי?
  - את כולן, מאז דצמבר, אז מה, זה הופעה מעולה.
  - נכון זה הופעה מעולה, אבל אתה מכור לה רמי.
  - תקשיב לי רמי, אני לא מכור. אני הולך להופעות שאני חושב שהן טובות.
  - כמו למשל?
  - טוב, אני לא מצליח כרגע להיזכר בעוד הופעה שראינו יותר מפעם אחת, אבל זה לא אומר שאני מכור
  - אז תדלג על ההופעה של יום שלישי.
  - למה?
  - פשוט, להוכיח לעצמך שאתה לא מכור.
  - די, תפסיק עם המכור הזה. בסדר, אתה יודע מה, יום שלישי אני לא הולך.

סגרנו. אבל ככל שהתקרב יום שלישי, הרגשתי יותר ויותר שאני חייב ללכת. לבסוף שכנעתי את עצמי שזה בגלל הכתבה במוסף ושאני חייב ללכת, פשוט כי אחרת זו תהיה בגידה בלהקה.
  - בגידה בלהקה או בלבנה?
  - טוב, בלבנה, אז מה, זה עדין בגידה. אני אלך השבוע ובשבוע הבא אדלג על ההופעה ואוכיח שאני לא מכור.

מהרגע הראשון היה ברור שההופעה הזו תהיה שונה. כבר כשבאתי לקפה, מוקדם מכרגיל, השתרך שם קהל לא קטן ליד הכניסה. מזל שפטר הגניב אותי פנימה לפני ה'פתיחת דלתות', גם ככה כבר היו כמה אנשים סביב השולחן 'שלי' שהצליחו להתפלח קודם. ברבע לעשר פטר לא ערך את השולחן הצדדי והג'ינג'ית לא הופיעה ואני תהיתי מה נשתנה? את התשובה קיבלתי אחרי "מכונת הכביסה" כשאדריאנה הכריזה: "קבלו ….את … לבנה" ובמקום רוח הרפאים החצי מתה, עלתה לבמה בחורה זועמת שנראתה כאילו בכל רגע תתפוצץ. הקהל הגיב בשריקות וקריאות עידוד:
  - לבנה, את המלכה!
  - אל תוותרי לפמנאצית
  - אוהבים אותך

השירים הראשונים, לכאורה בוצעו כרגיל, אבל רק לכאורה. המוזיקה היתה עליזה, אבל הקול של לבנה היה זועם: "אני רוצה למות" נשמע יותר כמו "אני רוצה לרצוח מישהו" ו"היא נהנית לראות אותי בוכה" נשמע כאילו הוסיפו לו "אבל אני תיכף אראה לה מה זה" ובמקום הפרצוף המלגלג הרגיל של אדריאנה, היה לה מבט של "כן! תראי להם לבנה".

אחרי עוד שני שירים, כשאדריאנה שוב הכריזה: "הפרידה הבאה..." לבנה יצאה מהקיפאון שלה לפני שהמוזיקה התחדשה, נעמדה במרכז הבמה ונפנפה בידָהּ, ניפנוף שנראה לי מוכר, לעבר אדריאנה שמיד השתתקה. היא הרימה את שתי ידיה החשופות (שאני חייב להודות שהיו די רזות וכמובן לבנות לגמרי) למעלה ופנתה לקהל בטון מתגרה:
  - אז מה דעתכם? הפמיניסטית של המוסף השבועי כתבה עלי בטור שלה.
  - את המלכה! אוהבים אותך!
  - היא אמרה שאני אנורקסית ומנסה לדרדר את כולכם להתמכרות ולדיכאון (חיוך גדול)
  - בוז
  - לא!
  - אוהבים אותך
  - אז בואו נראה לה שהיא טועה (שריקות וקריאות עידוד).
  - פטר, אפשר בבקשה, לקבל איזה המבורגר עסיסי ומשהו לשתות…

המלצר הזקן, שכנראה היה בסוד העניין, העלה לבמה שולחן וערך אותו, תוך קריאות עידוד ומחיאות כפיים רמות מהקהל. אחר כך הניח עליו צלחת עם המבורגר וכוס גבוהה של מים (שכנראה גם הפעם הכילה וודקה). לבסוף הוא הביא גם כסא והניח אותו כך שיפנה לקהל. הוא יישר את המפית והסכו"ם ולאחר שהיה שבע רצון שהכל במקום, קד קידה וירד מהבמה לקול מחיאות כפיים סוערות של הקהל.

לבנה התיישבה ליד השולחן, לפתה את ההמבורגר בשתי ידיה, הרימה אותו לאט לאט לפיה ונגסה בו ביס. התרועה של הקהל כמעט מוטטה את התיקרה. אחר כך היא לאט לאט הורידה אותו, לקחה את הכוס בשתי ידיה, קרבה אותה לפיה ולקחה לגימה. הקהל השתולל והריע כאילו הוא בתחרות אכילת המבורגרים ועוד רגע ישבר פה השיא הארצי. אני לעומת זאת ניסיתי להבין מאיפה התנועות האלה שלה ואיך שהיא אוכלת, כל כך מוכרים לי? לבנה מצידה, מרגע שהתחילה לאכול, כאילו שכחה שהקהל קיים ונראתה מרוכזת במנה שלפניה. כשהגנבתי מבט לכיוון אדריאנה, היא נראתה משועממת. היא הוציאה מאיפה שהוא משייף ציפרניים והתחילה להתעסק עם ציפורניה. הבעת פניה של הבסיסטית נשארה קפואה כרגיל, למרות שהיה לי הרושם שהיא מתאפקת בכל כוחה שלא להתפוצץ מצחוק.

אחרי איזה רבע שעה, כשהיא סיימה לאכול, לבנה קמה, סימנה לפטר שיפנה וניגשה למיקרופון:
  - טוב, עכשיו שסגרנו את העניין הזה, אפשר לגלות שגם חיברתי לכבוד זה שיר.

"הפרדה הבאה" הכריזה אדריאנה בקול גדול וחגיגי: "מהפמיניסטית ששונאת נשים"

גם השיר הזה שילב מנגינה עליזה ומקפיצה עם מלים כבדות ולמרות שהוא התחיל מלא בזעם:

"את הפמיניסטית ששונאת נשים,

אבל לא תעצרי אותי, את חלומי אני אגשים.

אדרוך עליך אם צריך

ואז אוכל חצי כריך…"

הוא הסתיים במשהו שנשמע די קרוב לתחינה:

"...אבל גם יש לי בקשה

זִכרי שגם אני אישה

כשאני בדיכאון והכדורים לא עובדים

   את אומרת שאני בעד השפלה ושיעבוד

כשאני נאחזת במוזיקה שלי, מנסה להתאושש

    את מציעה לשים אותי בבידוד

למה את כל כך שונאת אותי?

    אני באמת כזה מקרה אבוד?

ופתאום קלטתי: שכה אני אחייה - הג'ינג'ית המוזרה ההיא - זאת לבנה!

  - רמי, רמי, אתה חייב לעזור לי, כולם פה מתחרפנים
  - מְמְמָה?
לירן מושך אותי בכוח, אני חוזר למציאות ורואה שהוא צודק. בובי מהופנט לגמרי לכיוון של עדן, לא נראה שהאישונים שלו זזים בכלל ולחיליק גם יש מבט קפוא שמכוון ישר לאדריאנה, אני מנסה לנער אותם וללא הועיל.

  - עזוב אותם עכשיו, זה דני, הוא הבעיה האמיתית.
אני מסתכל סביב, מחפש אותו.
  - איפה הוא בכלל?
  - לא יודע, הוא הלך לשירותים, כבר לפני איזה חצי שיר.
  - מה נעשה עם שני אלה?
  - תלכו אני בסדר,

ממלמל בובי בקול שלא לגמרי נשמע בסדר ואחרי שניה מוסיף:
  - תיכף עדן נותנת את הסולו בס שלה.
  - יאללה רמי, זה אתה ואני
  - אני איתך.

שנינו ממהרים לכיוון השירותים.
  - רק שדני יהיה בסדר,
  - רק שלא נפסיד את הסולו של עדן.

קפה נחום לא מאמין בשירותים מגדריים. יש לו רק חדר שירותים אחד עם שלושה כיורים ומראה ארוכה שמאחוריהם ששה תאי שירותים. תמיד משתרך שם תור גדול, אפילו תוך כדי ההופעה. גם הפעם המצב לא שונה. קבוצה של איזה חמש בנות מתגודדת על יד התאים מצד שמאל (שבדרך כלל שמורים לבנות). בחור חסון עם מבט מאיים שומר על אחד התאים שבאמצע, כנראה החברה שלו בפנים. ליד התא הכי ימני עומדים שני חבר'ה ודופקים על דלת התא במרץ. "נו, יאללה, צא משם כבר". מבפנים נשמע קול עגום: "לא יוצא, תעזבו אותי". "דני!" אני קורא בקול ונדחף בין כל האנשים.
  - הֵיי, חכה לתור שלך.
  - איזה חוצפה!
אני כבר על יד הדלת ואני דופק עליה גם:
  - דני, זה רמי, תפתח, אני פה בשבילך.

עוד רגע וגם לירן על ידי
  - דני, תפתח, רק תקשיב מה שיש לנו להגיד.

שני החבר'ה שהיו שם קודם מנסים להדחף ושוב דופקים על הדלת
  - יאללה, שיצא כבר, תראה איזה תור יש פה.
  - חבר'ה, תאמינו לי, בכוח הוא לא יצא, תנו לנו רגע לדבר איתו ונוציא אותו.
  - מה אתה נדחף, אני הייתי פה קודם.
  - אל תדאג, הוא רק יוצא ואתה תיכנס ראשון, מילה שלי. דני, מה קורה?
  - לא יוצא.
  - נו, אז תן לפחות להכנס.
  - לא רוצה.
  - נו, מה העניין?
  - זה הכל בגללי.
  - מה הכל בגללך?
  - הכל, מה שקרה... זה שלְבנה לא פה...למרות שאני מרגיש... שהיא כן פה, איפה שהוא באולם, ... מסתכלת עלי ... במבט מאשים כזה.
  - על מה אתה מדבר?
  - הייתי צריך להגיד לה כן.
  - דני, תזכור את מגילת המכורים. נשבענו, 'חבר לא יתן לחבר אחר ליפול' - תן לנו לעזור לך.

המנעול של התא מסתובב וחריץ נפתח בדלת. אחד משני החבר'ה שעמדו לידינו מסתער קדימה. דני רואה אותו ומיד סוגר והאצבע של ההוא נתפסת בדלת. הצרחה שהוא מרביץ לא הייתה מביישת את רגעי השיא של המופע של לבנה. לרגע כולם קופאים במקום וההמולה שהיתה מסביב הופכת לשקט מוחלט. גם דני נבהל ושומט את אחיזתו מהידית. הבחור המסכן מושך את ידו מהדלת ואינסטינקטיבית דוחף אותה לפה. לירן מבחין בהזדמנות שנוצרה ומסתער פנימה, תופס לדני את היד ומושך אותו החוצה. ברגע שדני בחוץ אני תופס אותו ביד השניה ואנחנו גוררים אותו משם במהירות, לפני שההוא עם האצבע או החבר שלו יתאוששו ותתחיל מהומה.

בזמן שאנחנו מושכים את דני לכיוון השולחן שלנו, הוא לא מפסיק להתנגד ולמלמל שזה הכל אשמתו ושהוא היה צריך להסכים ושהכל קרה רק בגלל שהוא היסס ולא ישר חיבק אותה ואמר כן. רק כשאנחנו סוף סוף מצליחים להושיב אותו חזרה במקום ושנינו מחזיקים בו שלא ינסה להמלט שוב, אני מוצא את הכוח לשאול:
  - על מה לעזאזל אתה מדבר?
  - על לבנה
  - מה על לְבנה?
  - הכל קרה בגללי.
  - בגללך? אתה נורמלי, מה אתה בכלל קשור לעניין?
  - כי היא שאלה אותי ובמקום להגיד כן, אני היססתי, ועכשיו אני מרגיש שהיא פה, בסביבה, והיא כל הזמן מסתכלת עלי ומאשימה אותי שזה הכל בגללי.
  - תרגע ותחזור אחרי: "אני דני ואני מכור"
  - לא, אני דני. אתה רמי ואתה באמת מכור.
  - נכון, אבל גם אתה, עכשיו תגיד את זה.
  - טוב, אני דני ואני מכור, אבל זה עדיין הכל קרה בגללי
  - עכשיו תגיד - כשאני בצרה, החברים שלי יעזרו לי לצאת ממנה.
  - כשאני בצרה החברים שלי יעזרו לי לצאת ממנה.
  - יופי, עכשיו מה לְבנה שאלה אותך?
  - אם אני מוכן להתחתן איתה.
  - מה????
  - כן
  - מתי? איפה? איך לא הזכרת את זה? אז כשכתבנו את מגילת המכורים וגילינו אחד לשני את כל הסודות שלנו.
  - לא רציתי שתקנאו, פחדתי שתעזבו אותי, אבל היתה הופעה אחת, לפני ההיא שהן רבו על הבמה, כשהגיטריסטית החדשה ברחה, שהרגשתי שלבנה ממש מתחרפנת מהמתח שנוצר עם אדריאנה, אז ב"פְּרידה מהאחות שאף פעם לא היתה לי", כשראיתי שהשומר הלך לקחת לעצמו עוד כוס בירה, התגנבתי מהר אל מאחורי הקלעים. יש שם איזה ספה ענתיקה כזאת ואני הסתתרתי מאחוריה. אחרי זה כשהיא גמרה את "הפְּרדה מהקהל" היא נגררה לשם מהבמה ופשוט התרסקה על הספה. היא נראתה גמורה לגמרי.
  - תמיד היא נראית גמורה לגמרי, זה הפרדה מלבנה השחורה, לא?
  - לא, הפעם זה היה יותר גרוע, ממש גמורה גמורה, כמו אחת שכל רגע הולכת למות. כל כך ריחמתי עליה. היא נראתה כל כך שברירית שפשוט יצאתי מאחורי הספה ואמרתי לה שאני אוהב אותה ושאעשה הכל בשבילה. ברגע הראשון היא קצת נבהלה, אבל כשהיא ראתה כמה אני רציני, היא התחילה לצחקק ושאלה אם אני מוכן להתחתן איתה. היא היתה כל כך בודדה ומסכנה, אבל בגלל שהיא צִחקקה, אני, כמו אידיוט, במקום ישר להגיד כן, היססתי ופתאום לא הייתי בטוח. עכשיו אני יודע. אם רק הייתי אומר לה כן ומחבק אותה, הכל היה נראה אחרת...

על הבמה, עדן מושיטה את ידָהּ כחולת הציפורניים ומסיטה את שיערה הכחול לאחור, שלא יסתיר את עיניה, עוד מעט והיא נכנסת לסולו שלה. בובי מבחין בזה, קם ממקומו, מחטיף לדני סטירה מצלצלת וצועק עליו:
  - תתאפס, יה אידיוט. עד עכשיו אתה לא קולט שהיא צחקה איתך?
  - אאאוץ'! מאיפה אתה יודע? אתה לא היית שם. אתה לא ראית את הייאוש בעיניים שלה.
  - נכון, היא היתה נואשת, אז מה? תקלוט כבר שהיא צחקה איתך.
  - ומאיפה אתה כל כך בטוח?
  - אתה בעצמך אמרת שהיא צִחקקה… וְ ...חוץ מזה גם לי היא הציעה להתחתן איתה. זה היה כזה משפט פתיחה אצלה: "שלום, אני בובי", "נהדר! אפשר להתחתן איתך?" במיוחד כשהיא היתה מסטולה כמו שהיא בדרך כלל היתה בזמן ההופעות שלה.
  - מה? גם לך היא הציעה נישואין?
  - כן, ועכשיו כולם לסתום, כי הסולו של עדן מתחיל.

הזמרת מסיימת את הפזמון וצלילי הבס ממלאים את האולם. גם כשלבנה היתה מופיעה, הסולו הזה היה רגע שבו כל הקהל היה מתמגנט לעדן.
  - הפייה על הבס… היא מושלמת.

ממלמל בובי כשהסולו מסתיים והזמרת ושאר הלהקה מצטרפות חזרה. אני לגמרי מסכים איתו. גם לבנה וגם אדריאנה הרבה יותר חתיכות וסקסיות ממנה. הן גם מקרינות יותר עוצמה ממנה. אבל כשהיא נותנת את הסולו הזה, כולה מרוכזת במוזיקה, גופה מתנועע עם הצלילים, מתקמר קדימה ואחר כך מוטה לאחור, שיערה מתנפנף בכל פעם לכיוון השני, היא הדבר הכי יפה שראית בחייךָ ואז עיניה נעצמות והצלילים הנמוכים שהיא מוציאה מהבס נכנסים לך ישר ללב ועד סוף הקטע - אין שום דבר אחר בעולם.

כשהשיר מסתיים אני שואל את בובי ישירות:
  - תגיד, אתה דלוק על עדן, נכון?
  - לא, אני דלוק על לְבנה, כמו כולכם, אבל זה כל כך כואב, שאני צריך משהו שיקרקע אותי וישאיר אותי מחובר למציאות וזאת עדן. היא תמיד שם - עמוד התווך של הלהקה הפסיכית הזאת. זאת שהכל בעצם נשען עליה. גם הצליל שלהם וגם החיים שלהם, ככה זה עכשיו וככה זה היה מההתחלה, רק שאז הייתי מסונוור מלבנה ולא ראיתי את זה. כשאני מתרכז בעדן מנגנת, אני מצליח לא להתחרפן.

מה שהסולו של עדן מוציא מאנשים. אפילו מבובי אני לא רגיל לכנות כזאת. אני מרגיש נבוך וחייב להסיט את עיני ממנו. כשאני מסתכל הצידה, אני שם לב שעל השולחן הריק נשארו עכשיו קצת פחות מחצי מהמבורגר וקצת פחות מחצי מהנוזל השקוף שבכוס. דני צדק. רוחה של לבנה באמת נמצאת כאן הערב. פתאום אני ממש מרגיש את זה וחוטף צמרמורת. "רמי, שלוט בעצמך", אני מזהיר את עצמי, "זה בטח עוד תעלול של לבנה, כמו הצעות הנישואין והכוס המלאה בוודקה שהיא נתנה לך לשתות".

אז לבנה שאלה את דני אם הוא יתחתן איתה, וגם את בובי. פתאום אני מרגיש את עצמי כזה פאתטי כשאני נזכר כמה שאז חשבתי את עצמי מיוחד, כשנגמרה ההופעה עם ההמבורגר והבנתי שזכיתי לדבר עם לבנה!
  - איך הם שמרו דבר כזה בסוד?
  - למה הם לא אמרו על זה כלום?
  - אז, כשחתמנו על מגילת המכורים והבטחנו אחד לשני שלא יהיו בינינו שום סודות?
  - כמו שאתה לא סיפרת להם על הג'ינג'ית.

אז, באמת הרגשתי את עצמי מיוחד: "הג'ינג'ית היא לבנה!" "דיברתי עם לבנה!" הייתי חייב לבוא להופעה הבאה. חייב להגיד לג'ינג'ית ההיא שאני יודע שהיא לבנה. ברבע לעשר כשהיא התיישבה שם והתחילה לאכול, ניגשתי אליה ובלי הקדמות מיותרות אמרתי:
  - אני יודע שאת לבנה.
  - מה? באמת? הייתי בטוחה שהפאה הג׳ינג׳ית תבלבל אותך לגמרי.
  - היא באמת בלבלה אותי, אבל אחרי שראיתי אותך אוכלת על הבמה, הבנתי.

היא צחקה. היה לה חיוך יפה כשהיא צחקה ואז בבת אחת הרצינה ואמרה:
  - תקשיב לי טוב, רמי, אני לא לבנה. אני שרית ואין לי שום קשר ללבנה. הבנת את זה?
עשיתי עם הראש תנועה של כן, למרות שלא היה לי מושג על מה היא מדברת.
  - יופי, אני שמחה שהבנת, כי אם אני אשמע אפילו חצי שמועה על זה שאני קשורה ללבנה, השיר הבא שיתווסף למופע יהיה 'הפרדה מהאוהד הבוגד' ברור?
עשיתי עם הראש עוד תנועה של כן. את החלק הזה לפחות, הבנתי.
  - ילד טוב. אגב, אם אתה רוצה, אתה יכול לבקר מאחורי הקלעים אחרי ההופעה, תגיד ששרית הזמינה אותך ויתנו לך להכנס.

הייתי מחושמל. כל ההופעה היתה לי הרגשה שיש איזה מתח באוויר, אבל פרט לזה שהשיר החדש "הפרידה מהפמניסטית ששונאת נשים" התברג איפה שהוא באמצע המופע, לא נראה היה שיש שום שינוי שיכולתי לשים עליו את האצבע. הנחתי שהמתח הזה שאני מרגיש, הוא פשוט המתח הפנימי שלי מההזמנה אל מאחורי הקלעים. ה'פְּרידה מהאחות שאף פעם לא היתה לי' התחיל עליז וקצבי כרגיל וכרגיל הסתיים באופן מלנכולי במילים ״ולכן אני תמיד לבד״ שלבנה שרה ללא ליווי. סָפַרתי לאט עד חמש וכצפוי אדריאנה הכריזה בקול מלא שמחה: "הפרידה האחרונה - הפרידה מהקהל". כמו תמיד לבנה החזירה לה חיוך גדול, כי זה השיר הכי עצוב בהופעה והתחילה לשיר ללא ליווי כשרק מדי פעם מכת תוף או מְצילה או אקורד בודד מהבס, מנסים לרכך את הקול הנואש. כשהשיר הסתיים, במלים: ״אני רק רוצה להעלם״ האור נכבה וכמו תמיד כשנדלק, לבנה כבר לא היתה שם. הקהל פרץ בשריקות ומחיאות כפיים שהפכו קצובות כשגם מי שראה את המופע בפעם הראשונה הבין שזה היה השיר האחרון. לבנה מעולם לא יצאה לתת הדרן וכשמחיאות הכפיים התחילו להחלש, אדריאנה התכופפה למיקרופון וקראה
  - מה את אומרת עדן? לא נתן להם לצאת ככה, אהה?

עדן הנהנה לה כן בראש ו..אחת… ושתים… והן פרצו בעוד קטע אינסטרומנטלי קצבי ועליז שנקרא ״טיפות של זהב״. עד שהקטע הסתיים כבר כל הקהל התנוענע לפי הקצב ויצא מהמופע עם חיוך על הפרצוף.

ברנש גדול ושרירי חסם את דרכי אל מאחורי הקלעים. הסתכלתי לו ישר בעיניים: ״שרית הזמינה אותי״.

מבטו סרק אותי מלמטה עד למעלה ושוב למטה, כאילו לוודא שאני בגודל המתאים למשימה ולבסוף זז הצידה. בקצה המסדרון היה אור ואני הלכתי לקראתו. את הצרחות שמעתי עוד לפני שהספקתי להתקרב:
  - מה ביקשתי, יה חתיכת אגואיסיטית - רק שתציגי את הלהקה שלך לפני הקהל.
  - מתי בדיוק?
  - בסוף ההופעה, מטומטמת, כמו שכל סולן נורמלי עושה.
  - זאת לבנה, היא לא נורמלית.
  - עדן, תפסיקי להגן עליה, זה גם האינטרס שלך שיציגו אותנו.
  - אדריאנה, את ממש סתומה. אני לא יכולה לצאת חזרה לקהל אחרי שנפרדתי ממנו.
  - למה? הרגליים הרזות שלך לא סוחבות אותך?
  - לא, מפגרת, אני לא יכולה לצאת, כי זה לא הופעה, אלא מופע רוק, ובסוף המופע אני מתה.
  - ואז... ההצגה נגמרת ואת יוצאת החוצה ואומרת תודה לקהל שלך ומציגה אותנו.
  - למה את לא קולטת: אני מתה! אנשים מתים לא חוזרים לחיים רק בשביל להציג את המתופפת האגואיסטת שלהם. זה ישבור את כל האמינות של המופע. אני לא יכולה לצאת מהדמות.
  - אבל כשבילית חצי הופעה בלאכול את ההמבורגר הטיפשי שלך - זה היה בסדר, נכון?
  - זה היה מקרה מיוחד.
  - בטח, כי זה היה קשור לאגו שלך…
  - לא. כי זה היה להוכיח לכולם שאני לא אנוקרטית.
  - אז קודם כל זה לא הוכיח כלום, כי כל מי שמסתכל עליך, ישר רואה שאת אנורקטית וחוץ מזה כדאי שתדעי לך שגם אני יכולה להוכיח משהו ואני עכשיו נשבעת לך, שאם בהופעה הבאה את לא חוזרת ומציגה אותנו - אני אומרת לכל הקהל שלבנה הפוסטמה לא מוכנה להציג אותנו ואני יעשה את זה במקומך.
  - חתיכת מפגרת, תעשי מה שאת רוצה, אחרי הפרידה מהקהל - אני מתה ואני לא חוזרת לבמה.
  - הלוואי שבאמת היית מתה.

צרחת כאב נשמעה מבפנים. כשהצצתי פנימה לבנה ואדריאנה כבר היו מוטלות על הרצפה אחת ידיה בגרונה של השניה והשניה מושכת בשיערה של הראשונה בכל הכוח. אדריאנה היתה רק חצי לבושה ולבנה בבגדי המינימום של ההופעה.
  - ילדות, אם אתן לא מפסיקות אני קוראת לגננת.

אמרה עדן בקול נוזף, חצי חיוך משועשע על פניה.

הסתלקתי משם.

בהופעה הבאה, אדריאנה הוכיחה שהיא נאמנה לדבריה ובסוף ההופעה, אחרי הדלקת האורות, היא חיכתה כמה דקות ארוכות של מחיאות כפיים קצובות וכשהיה ברור שלבנה לא תחזור, רכנה למיקרופון והכריזה:
  - טוב, אז כיוון שלבנה הפוסטמה לא מתכוונת להציג אותנו, אני אצטרך לעשות זאת במקומה:
  - על התופים... קבלו אותי, ...אדריאנה לסקין (מחיאות כפיים סוערות)
  - ושם, הפייה על הבס - עדן ירקוני (עוד מחיאות כפיים סוערות ושריקות עידוד)

עוד רגע של המתנה ואז:
  - מה את אומרת עדן?  לא ניתן להם לצאת ככה, נכון?"

ועדן עושה כן עם הראש והן מנגנות את "טיפות של זהב".

מאז והלאה - כך הסתיימו כל ההופעות שלהן, ב"לבנה הפוסטמה".

התגובה של לבנה לא איחרה לבוא ובכל אחת מההופעות הבאות הצטרפה ללהקה גם נגנית רביעית חדשה. אבל אצל כולן, משהו היה דפוק בחוש הקצב, כי הן כל הזמן התבלבלו ופספסו את הכניסות שלהן וראו שלבנה מתחרפנת מזה. הגיטריסטית הראשונה פשוט ברחה אל מאחורי הקלעים באמצע ההופעה. נגנית כלי ההקשה החדשה החזיקה מעמד כמעט עד הסוף, למרות שבמקרה שלה זה היה צורם במיוחד. הגיטריסטית השניה היתה קשוחה יותר ולמרות שהיא כל הזמן היתה מחוץ לקצב, היא שרדה עד הסוף ונעלמה רק כשהאורות כבו ולבנה ירדה מהבמה.

באופן מפתיע, למרות שכל שלוש ההופעות היו די גרועות מבחינה מוזיקלית, הקהל המשיך לנהור והבאאז סביב הלהקה רק התגבר. עד כדי כך שהן עברו להופיע גם במוצאי שבת. אולי אנשים הריחו דם ובאו בגלל ה״אקשן״.

בהופעה שאחרי זה כשלבנה עלתה לבמה, עלו איתה כל שלוש הנגניות החדשות.
  - הפרידה הראשונה - מהחבר שעזב

השיר התחיל להתנגן, אבל היה נורא במיוחד. התופים והבס היו בקצב אחד והשלוש האחרות בקצב אחר.
  - למה לְבָנה בוחרת כאלה נגניות דפוקות? - שאל בחור שישב לידי.
  - הן בסדר גמור, זה אדריאנה שמשנה כל הזמן את הקצב. - ענה לו החבר שלו.

ללבנה כנראה נמאס מזה. בתנועת ריקוד חיננית היא הגיעה לעמדת כלי ההקשה והתחילה לפרק את המצילה הגדולה. לפני שמישהו שם לב מה היא עושה, המצילה כבר היתה חופשית בידיה ובתנועה מיומנת היא העיפה אותה כמו פריסבי לכיוון אדריאנה. הקהל עצר את נשימתו, מצפה לראות את ראשה של אדריאנה ניתז מגופה, אבל ברגע האחרון היא התכופפה. המצילה חלפה מעליה ופגעה בגונג בקול רעש גדול שהשתיק את שאר הלהקה. איך שאדריאנה התרוממה חזרה, פגעה בה תיבה סינית מעץ ישר באמצע החזה והיא התקפלה שוב.

לקח לה כמה שניות עד שהיא הזדקפה בחזרה. למרות שראו שכואב לה, היה מרוך לה על הפרצוף חיוך גדול והיא הכריזה בקול עליז:
  - הפרידה השניה - מהחברה שבגדה!

ההופעה המשיכה כרגיל. מאז לא היה עוד מקרה שמישהו מחברי הלהקה פיספס את הקצב ושלושת החדשות הפכו לחלק בלתי נפרד מ'לבנה השחורה'. בדיעבד הצליל של הלהקה נהייה יותר מלא ועשיר.

בהופעה הבאה לבנה ואדריאנה רבו על הבמה. זה קרה לקראת הסוף, בשיר ״הפרידה מהבחור שאהב אותי אבל לא אהבתי אותו״. בפעם השניה שלבנה שרה את הפזמון החוזר:
  - הוא כל כך אהב אותי, אבל אני לא אהבתי אותו.

אדריאנה התכופפה למיקרופון, חייכה את החצי חיוך המרושע שלה וצעקה בקול סרקסטי
  - אל תשלי את עצמך לבנה, אף אחד לא יכול לאהוב אותך
  - הלוואי שתמותי אדריאנה, אני שונאת אותך
  - אני שונאת אותך בחזרה

קולה של אדריאנה היה שלוו וסרקסטי, אלא שאז נדלק ניצוץ בעיניה של לבנה
  - אוי אדריאנה, בדיוק נזכרתי בפעם האחרונה שמישהו אהב אותך. אולי כדי לשתף בזה את הקהל?
  - ש ל א   ת ע י ז י

הצרחה של אדריאנה הביאה את ההגברה לרוויה.
  - ד ו ו ק א   כ ן ! - לבנה צרחה בחזרה.

אדריאנה זינקה מעמדת התופים לכיוון לבנה. שלושת הנגניות החדשות נטשו את הכלים שלהן והסתתרו מאחורי העמדה של כלי ההקשה, מוכנות לנוס בכל רגע אל מאחורי הקלעים. לבנה הסתובבה אל אדריאנה והן התנפלו אחת על השניה בצרחות ומכות. בתוך כל המהומה הזאת, עדן המשיכה לנגן, שומרת על הקצב והאקורדים המלווים.

כשהגיעו שוב לפזמון החוזר כבר יצא להן רוב האוויר והן הירפו אחת מהשניה, לבנה תפסה את המיקרופון ואדריאנה רכנה לעברה והן שרו לאותו המיקרופון ביחד:
  - אבל אני לא אהבתי אותו, לא אהבתי אותו

אלא שזה נשמע יותר כמו "לא אהבתי אותָה".

כשנגמר הפזמון, אדריאנה חייכה והפטירה בקול שקט, אבל מספיק קרוב למיקרופון שכולם שמעו: "הלוואי שתמותי" ולבנה ענתה לה בחיוך שלם משלה: "הכל עובר עליך וקקה בידיך", אבל זה כבר היה ברמה של ההתגרויות הרגילות שלהן.

המשך המופע עבר ללא אירועים חריגים.

לא היה לי ספק שבהופעה הבאה נזכה להצגה אפילו יותר מרתקת ועל כן הקפדתי להגיע מוקדם במיוחד. בכל זאת, כשהתקרבתי לקפה נחום, ראיתי שכבר מתגודדים שם לא מעט אנשים. רציתי לפנות ישר לדלת האחורית של המטבח, משם היה פטר מכניס אותי לפני הזמן (לאחר שהיה מוודא שקניתי כרטיס  - "לא לקפח את לבנה"). משהו בכל זאת תפס את עיני - שלט גדול שעמד על כלונסאות בפתח. "סוף סוף עשו להן גם פוסטר" חשבתי. אבל זה היה פוסטר לאיזה מופע ישן מלפני עשר שנים שעליו מישהו הדביק באלכסון פתק גדול: "עקב מחלת אחד השחקנים, ההצגה הערב לא תתקיים".

בפעם הראשונה מזה יותר משנה שביום שלישי בערב היה לי זמן פנוי. פאניקה תקפה אותי, כשהבנתי שאני לא יודע מה לעשות עם הזמן הזה. הדבר היחידי שעלה בדעתי היה ללכת הביתה ולשמוע את האלבום שלהן בִּמְקום. ידעתי שזה רק יכניס אותי לדיכאון יותר עמוק אז בכוח גררתי את עצמי להסתובב ברחובות. קיוויתי שההליכה תעייף אותי והעייפות תוציא ממני את הדיכאון ואי השקט שהייתי שרוי בם. כשהגעתי לפרישמן ראיתי את נירית שהיתה פעם חברה שלי הולכת מולי. לא רציתי לדבר איתה וניסיתי להתחמק, אבל היא קלטה אותי וקראה אלי בשמחה:
  - הי רמי, איזה הפתעה. מה שלומך?
  - בסדר
  - בוא תכיר את שלומי, החבר החדש שלי.
  - הי שלומי, מה נשמע?

הם היו בדרך לאיזה שהוא מקום ולכן מיהרו להסתלק. כשהלכו פתאום עלה בדעתי שמאז דצמבר שעבר לא יצאתי עם אף בחורה. במחשבה שניה, כבר לפחות חודש שהבן אדם היחידי שדיברתי איתו יותר משנים שלושה משפטים של כלום, היה פטר, המלצר הזקן של קפה נחום, וגם איתו השיחות סבבו בעיקר סביב נושא אחד - לבנה.
  - רמי, יש לנו בעיה. אני חושב שאתה מכור.
  - אתה צודק. אי אפשר לחיות ככה.
  - במיוחד שעכשיו הם העלו את המחיר של מנה, סליחה, של מופע מחמישים שקל למאה שקל.
  - איזה חוצפה.
  - אתה מכור, אתה קולט!

בַּמָקום החלטתי שאני צריך להפסיק ללכת להופעות האלה ובאופן כללי להתחיל להתאפס על החיים שלי.

אפילו עמדתי בכבוד בהחלטה הזאת - זאת אומרת עד יום שבת שבו שוב התייצבתי בזמן ובמקום הקבוע שלי, בשולחן הקדמי באמצע בקפה נחום.

משהו השתנה בלבנה השחורה. ה"מחלה של אחד השחקנים" כנראה נוצלה ליישור ההדורים, כי עכשיו המופע זרם באופן חלק ומקצועי. הדרמה והשטויות שמסביב נעלמו ונשארה רק המוזיקה הנפלאה והמילים הכבדות של השירים והדמות השברירית של לבנה על הבמה, ומדי פעם ההערות הסרקסטיות של אדריאנה שזרו מלח על הפצעים והדגישו את אופיה הנואש של הדמות הראשית.

אצלי בינתיים, הדברים הידרדרו. מצבי הכספי, שגם קודם היה רעוע, קרס לגמרי ומצבי הנפשי צנח לרצפה. בכל רגע נתון מצאתי את עצמי שבוי או באקסטזה שלפני מופע או באקסטזה של אחרי מופע. לא נשאר לי זמן ואנרגיה לעסוק בשום דבר אחר. אחרי חודשיים כאלה הגעתי לשפל המדרגה - לוויתי מהבוס שלי בעבודה (הבוס שלי!) מאה שקל בשביל לקנות כרטיס למופע. כשישבתי שם בשולחן הקדמי, אדיש לאנשים האחרים שישבו סביבי, שוב עלתה בי ההכרה עד כמה שאני מכור ושוב נשבעתי לעצמי שזו ההופעה האחרונה שאני הולך אליה.

כשההופעה הסתיימה, קמתי ממקומי נחוש בדעתי ללכת ישר הביתה. הפעם לא אשוטט ברחובות העיר עד ארבע לפנות בוקר. אלא שבדיוק אז ניגש אלי פטר ומסר לי חתיכת נייר מקומטת. היה כתוב בה:
  - תפגוש אותי ליד הדלת האחורית של המטבח, שרית.

כשהגעתי לשם מצאתי אותה לבושה כרגיל במעיל השחור והכובע רחב השוליים ומשקפי השמש (למרות שהיה כבר קרוב לחצות). כשראתה אותי חייכה ואמרה:
  - יופי רמי, ידעתי שאפשר לסמוך עליך. תקשיב טוב מה אנחנו הולכים לעשות: אני הולכת להשתכר ואתה הולך לעזור לי. בסדר?

לא היה לי מושג על מה היא מדברת אבל עשיתי כן בראש.
  - קדימה

והיא התחילה ללכת מהר ואני בעקבותיה. אחרי כמה רחובות וסמטאות איבדתי את הדרך. לא הכרתי את החלק הזה של העיר ולא היה לי מושג לאן אנחנו הולכים, אבל הייתי עם לבנה/שרית וזה הספיק לי. בשלב כלשהו היא נכנסה לאחת החצרות והחלה למשש את האדמה שליד הקיר. "מצאתי" והיא שלפה מפתח מאיפה שהוא. בעזרת המפתח נכנסנו לאחת הדירות שבבנין. להפתעתי היה בפנים אור וקולות בקעו מהמטבח.
  - הַי לִיאָתוּש, זה אני, לבנה. אני יכולה להתרסק כאן ללילה?

אישה כבת ארבעים, לבושה בבגדי עבודה וקצת מוזנחת, הציצה מהמטבח ונעצה בנו מבט.
  - מה קרה? עוד פעם שכחת לשלם שכר דירה?
  - לא, אני צריכה להתחבא מאדריאנה לכמה זמן, היא משגעת אותי.
  - בסדר, הספה בסלון פנויה. תעשו מה שאתם רוצים, אבל אל תשאירי לי בלגן אחר כך כמו שעשית בפעם שעברה.
  - כן, המפקד!

שרית נגשה לספה והורידה מעליה את הכובע ומשקפי השמש. לרגע היא נראתה כמו ג'ינג'ית זוהרת ואז ירדו גם הפאה והמעיל ולפני עמדה לבנה השחורה - בכבודה ובעצמה, חשופה במיני ההדוק והעליונית הקטנה.
  - קדימה, להשתכר!
  - לא יהיה לךְ קר ככה בלי המעיל?
  - לא נורא, זה שורף קלוריות. חוץ מזה אתה תחבק אותי, אז לא יהיה לי קר.

הטלפון שלה בדיוק התחיל לצלצל. על הצג היתה תמונה של אדריאנה מחופשת לשטן.
  - אין לי סבלנות בשבילךְ

היא השתיקה את הטלפון ודחפה אותו לתוך המעיל. אחר כך לקחה את ידי ומשכה אותי החוצה.

היה קריר בחוץ ואחרי כמה צעדים היא נצמדה אלי ואני חיבקתי אותה, ידַי מרגישות את זרועותיה החשופות והקרות וליבי הולם במהירות מטורפת. הלכנו ככה כמה רחובות עד שהגענו לאיזה פאב מוזנח. היא משכה אותי פנימה. הבַּאר-מֶן כנראה הכיר אותה, כי כשהיא הצביעה על אחד מבקבוקי הוודקה החצי מלאים שהיו לו מאחורי הדלפק, הוא פשוט שלף אותו והביא לנו לשולחן.
  - תקשיב טוב רמי. אני כבר מכירה אותך, אז אתה לא נוגע בוודקה. ברור?
  - כן (איזה מזל)
  - התפקיד שלך זה להביא אותי בשלום חזרה ללִיאָתוּש. ברגע שאתה רואה שהוודקה הגיעה עד לכאן, אתה לוקח ממני את הבקבוק ומחזיר לבחור שמה ולוקח אותי חזרה.
  - בינתיים אתה יכול להזמין לעצמך איזה בירה או משהו.

היא מזגה לעצמה חצי כוס והורידה אותה בלגימה אחת. עד שהבאתי לעצמי את הבירה, היא כבר הורידה את השניה. "בקצב הזה לא נשאֵר פה הרבה" חשבתי, אבל אז היא קצת האטה ולקח לה יותר זמן בין כוס לכוס. כמה פעמים ניסיתי להתחיל לדבר איתה, אבל בכל פעם היא נפנפה את היד שלה מולי כאילו הייתי איזה זבוב טורדני. עוד שתי כוסות וכבר ראיתי שהיא די שיכורה. פתאום היא הסתכלה לי ישר לעיניים ושאלה:
  - תגיד רמי, מה אתה חושב? למה אני תמיד כל כך לבד?
  - לא יודע. אולי זה יעזור אם תספרי לי מה קרה עם אדריאנה? למה את רוצה לברוח ממנה?
  - בחייאת רמי, עזוב את זה. אתה אוהד שלי, עדיף שלא תדע. פשוט תמשיך להעריץ אותי ותשתוק.

נעלבתי. מאד. רציתי לקום וללכת. אבל אז שמתי לב שהוודקה בבקבוק כבר ירדה מתחת לקו שסימנה לי קודם ובמקום להסתלק אמרתי
  - לבנה, הגיעה הזמן לחזור.

התכוננתי לזה שהיא תקים מהומה, אבל היא דווקא הייתה צייתנית ופרט לזה שהייתי צריך לשחרר את האצבעות שלה מהבקבוק אחת אחת, היא לא גילתה התנגדות ואפילו ניסתה לקום בכוחות עצמה. סחבתי אותה נשענת עלי לכיוון הדלת, כשבחור גדול ולא במיוחד נחמד חסם לנו את הפתח.
  - צריך לשלם.

הכנסתי את ידי לכיס ושלפתי את הארנק, אבל נזכרתי שכל מה שיש לי זה כמה מטבעות עלובות.
  - כמה?
  - שש כוסות וודקה ועוד חצי בירה - מאה עשרים וחמישה שקל.

לבנה הוציאה מאיפה שהוא שטר של מאתיים, נתנה לו ומלמלה משהו כמו
  - תַיָכוֹלִשמורתַעודף

הוצאתי אותה משם והמשכתי להוליך אותה בחזרה לדירה. למזלי לא הספקתי אפילו לגמור את הבירה, כך שחוש הניווט שלי היה די טוב ופרט לטעות אחת, בסך הכל הגענו ישר לדירה. היה חשוך בפנים כשפתחתי את הדלת. בשקט הובלתי אותה אל הספה והשכבתי אותה שם. אחר כך חלצתי את נעליה וכיסיתי אותה בכיסוי המיטה שהיה מונח ליד. כשהיתה עטופה היטב, היא פתאום התרוממה, הוציאה את ידיה ומשכה אותי אליה.
  - אתה כזה חמוד.

לרגע עלה בדעתי שזו הזדמנות חד פעמית בשבילי לבלות את הלילה עם לבנה השחורה! אבל אז, לא יודע אם זה היה האלכוהול או המצפון - פתאום נתקפתי בחילה. שחררתי את עצמי מיָדֵיה והסתלקתי משם. כשהגעתי לדירתי, פשוט נשכבתי על המיטה ובכיתי.

ביום שבת שוב התייצבתי כרגיל בתשע בערב בקפה נחום. נכון, נשבעתי לעצמי שההופעה של יום שלישי תהיה האחרונה, אבל אחרי המאורעות של המשך אותו הלילה, היה ברור שאני פשוט חייב לראות אותה עוד פעם. כן, כמו הרבה אחרים שנפגעו ממנה, גם אני סלחתי לה. כי היא היתה שיכורה כשהיא פגעה בי. כמעט כולם בסוף סלחו לה. אבל הגשר הגדול של מחלף ראשון לא היה כזה סלחן.

כשהגעתי לקפה, שוב היתה שם התגודדות גדולה של אנשים ושוב היה שם השלט הגדול עם הפוסטר הישן ועליו מודבק באלכסון: "עקב מחלת אחד השחקנים, ההצגה הערב לא תתקיים". מתחת לשלט היתה מודבקת כתבה מהעיתון של יום ששי:

...מסיבה לא ברורה, בשלוש לפנות בוקר, הרכב, שנסע לכיוון דרום, סטה מהנתיב שלו והתנגש בגשר. הנהגת, בחורה בשנות העשרים לחייה, נהרגה במקום. קרוב משפחה שביקש להישאר בעילום שם, ציין שהיא היתה סולנית של להקת אינדי ושהיא בדיוק היתה בדרך להתפייס עם חברה שלה שהיתה המתופפת של הלהקה…

הזמן עמד מלכת.

פשוט נעצר, ואני איתו.

תקוע לנצח ליד השלט הזה.

מסביב אנשים באו והלכו ודיברו והתווכחו ואחרי כמה זמן הסתלקו, ואחרים באו וגם אנשים שלא תכננו לראות את ההופעה הגיעו לקרוא את השלט ואחר כך גם הם הלכו.

באחת עשרה בלילה כבר היה כמעט ריק. חוץ ממני, רק עוד ארבעה אנשים נשארו שם. התחלתי להסתכל עליהם ולמרות שהיו זרים גמורים, פתאום הם נראו לי מוכרים.
  - שלום, אני לירן, נדמה לי שראיתי אותך פה בכמה הופעות של לבנה השחורה
  - כן, אני רמי, אני חושב שהייתי כמעט בכולן
  - אני דני, גם אני ראיתי את כל ההופעות. לפחות מאז אפריל
  - אני בובי הדסון, אני פה לפחות מדצמבר
  - שלום, אני חיליק ואני מכור. מכור ללבנה השחורה
  - אוהבים אותך חיליק

באותו רגע יצא אלינו פטר, עיניו אדומות מדמעות והתחיל לצעוק עלינו:
  - די! לכו מפה. אתם לא קולטים? אין היום הופעה, היא מתה.

ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. בהתחלה חלש, בעדינות ואחר כך, כשהוא התחיל להתייפח על כתפי, חזק יותר.

כשהצליח לאסוף את עצמו ולהתנתק ממני, פניתי אליו:
  - פטר, בבקשה, זה יום קשה לכולנו. תן לנו להכנס פנימה ולשתות איזה כוס בירה. לנסות איכשהו להתאושש.

הוא פתח את הדלתות ונכנסנו. באופן טבעי ניגשנו ישר לשולחן הקדמי באמצע. לירן משך כסא מהשולחן הסמוך וכולנו התישבנו.
  - פתאום קלטתי שאני כבר ישבתי איתכם פה סביב השולחן הזה מלא פעמים.
  - וואללה נכון.
  - איזה דפוק אני. רק עכשיו שמתי לב.
  - גם אני רק עכשיו שמתי לב.
  - היא פשוט סינוורה אותנו הלבנה הזאת
  - מה זה סינוורה, אני ממש מכור, לא יודע מה יהיה עכשיו.
  - עכשיו זה cold turkey

אמר בובי הדסון במבטא האמריקאי שלו. הסתבר שיש לו קצת ניסיון עם התמכרויות. היה לו איזה קטע עם סמים כשהיה בתיכון.
  - אנחנו צריכים לעשות כזה, כמו באלכוהוליסטים אנונימיים
  - מכורים ללבנה אנונימיים
  - אולי גם נכתוב הסכם כזה, כמו שיש להם?
  - רעיון טוב, אני לא צוחק

ביקשתי מפטר דף ובאותו הלילה ניסחנו את "מגילת המכורים" שלנו:

1. אני X ואני מכור (ללבנה השחורה)
2. חבר לא יתן לחבר אחר ליפול
3. ...

אחרי שסיכמנו את 12 הסעיפים של המגילה שלנו, פתחנו את הלב וגילינו אחד לשני את כל הסודות (טוב, כמעט את כולם) ואחר כך חתמנו כולנו על המגילה. בובי חתם ראשון. אחריו לירן וחיליק ואני ודני. כשדני סיים לחתום, לירן קפץ לבמה ,שעדיין היו עליה שיירי ציוד מההופעה, וחתם סופית את האירוע במכה חזקה בגונג.

הצליל החזק של הגונג מחזיר אותי בחזרה להווה. אני ממצמץ ומסתכל סביב בארבעת החברים שלי שיושבים יחד איתי כאן ליד אותו השולחן. אנחנו עדיין ממשיכים להפגש באופן קבוע - כל יום שלישי, ואיכשהו, ביחד, מתחילים לדחוף את החיים שלנו בחזרה למסלול.
  - תודה לאיריס קאן שנפרדה מהחבר שאהב אותי אבל לא אהבתי אותו בחזרה. (מחיאות כפיים)

אני מסתכל הצידה ומבחין שבצלחת שעל השולחן הריק שלידי נשארה כבר רק חתיכה קטנה של המבורגר. מקסימום כמה ביסים, גם הכוס כבר כמעט ריקה. אני מסיט את מבטי חזרה לבמה.
  - הפרידה הבאה - מהאחות שאף פעם לא היתה לי - והערב בביצוע גדי ושמרית בן טובים.
  - דווקא את הבן-טובים בחרו לשיר הזה? אני יכול לחשוב על כמה וכמה מבצעים יותר מוצלחים.
  - תפסיק, הם לא כאלה גרועים, אולי לא כמו איריס, או שימי או מושון אבל בכל זאת...
  - חוץ מזה, הם אח ואחות, אני מתערב איתך שבחרו אותם כי הם אח ואחות.
  - כן, זה דווקא מסתדר לי.

גם גדי ושמרית בוחרים לבצע את השיר בצורה של דואט:
  - לו רק הייתה לי אחות - לא הייתי לבד.
  - הייתי קוראת לה מרים, הייתי נותנת לה יד.
  - ...

מכל השירים של לבנה השחורה, השיר הזה תמיד היה בעיני השיר הכי מדכא. אולי דווקא בגלל שכמעט כל המלים שלו כאלה אידיליות ויפות ושלוות. כבר מההתחלה אנחנו יודעים שאין לה סיכוי, ובכל זאת היא שרה לנו על האחות הקטנה שלה. מתארת לנו איך הן גדלות ביחד. משחקות בצעצועים ומציירות ביחד בצבעים ואיך היא מעבירה את אחותה הקטנה את הכביש כשזו מתחילה את כתה א' ואחר כך איך הן מתבגרות ביחד ועוזרות אחת לשניה לעבור משברים של אהבה ראשונה ואיך היא מלמדת אותה לנגן והן מופיעות ושרות ביחד לפני החברות של אחותה. ואז המוזיקה שהייתה קצבית ושמחה נוטשת בפתאומיות ורק הקול הבודד של לבנה היה שר את המילים האחרונות
  - אבל אין לי אחות שתיתן לי יד
  - ולכן אני תמיד, תמיד לבד.

מבלי משים, כששמרית וגדי שרים את השורות האלה, אני נזכר בשאלתה של לבנה באותו יום שלישי כשהייתה שתויה.
  - תודה לשמרית וגדי בן טובים (מחיאות כפיים ושריקות)
  - ועכשיו...הפרידה האחרונה שלנו להערב … הפרידה מכם ... מהקהל שלנו (מחיאות כפיים)

השמחה שאדריאנה מכניסה לתוך ההכרזה הזו נראית לי ממש לא במקום. מאיפה היא מצליחה להביא את הטון העליז-מלגלג הזה שלה? נראה לי שלחיליק זה גם כן מפריע, כי הוא ממש מתכווץ בכיסאו.
  - קבלו את מרים לוי שתבצע לנו את הפרידה מהקהל.

בחורה לא מוכרת, לבושה במכנסים שחורים וחולצה מחויטת שחורה עולה לבמה. בניגוד לאמנים האחרים, שעלו מלאי מרץ וביטחון עצמי, היא נראית מהוססת, קצת לא שייכת כזאת.
  - מי זאת? אתה מכיר אותה?
  - לא, אף פעם לא שמעתי עליה.
  - מה איתך בובי? אתה חזק בתוך האלטרנטיב-רוק
  - לא, לא שמעתי עליה, אבל זה לא אומר, אולי היא לא תל אביבית.

מרים לוי ניגשת למיקרופון, מרימה אותו קצת ואז מנמיכה, כשהיא מתכופפת, שיערה השחור והארוך מסתיר את פניה. זה מפריע לה והיא מורידה מפרק ידה גומית שיער ואוספת את השיער לקוקו מאחורה ואז היא שוב מגביהה קצת את המיקרופון ומתחילה לשיר בקול שקט ועצוב:
  - אתם הקהל שלי, החיים שלי, האור
  - כשאני לא אתכם, העולם שלי שחור
  - רק איתכם אני יודעת לשיר ולרקוד
  - רק בזכותכם יש לכוח לעמוד
  - רק אתם נותנים לי כוח ותקווה
  - אבל לעולם לא תוכלו, לתת לי - אהבה
  - ועוד רגע המופע שלי יסתיים
  - וכל מה שאני ארצה - זה רק להעלם.

טוב שהאור כבה ב"להעלם" ויכולתי לנגב את הדמעות מעיני מבלי שאף אחד ירגיש. בעצם, ממה אני מתבייש?  אני מכיר את החברים שלי - גם הם הזילו כאן דמעה. לפי המבטים שסביבי ומחיאות הכפיים והשריקות - אולי גם כל הקהל. כשהאור נדלק בחזרה, מרים לוי עדין עומדת ליד המיקרופון וגם לה יש דמעות בעיניים.
  - תודה למרים לוי על הפרדה מהקהל. (שוב מחיאות כפיים)

מרים מסתובבת לצאת ואז אדריאנה שואלת אותה משהו מחוץ למיקרופון שאנחנו לא יכולים לשמוע ומרים עונה לה משהו שנשמע כמו "לא, זה בסדר, אני אגיד את זה". היא מסתובבת חזרה למיקרופון ומסתכלת ישר קדימה לאיזה נקודה דמיונית שנמצאת קצת מעל לקהל ואומרת:
  - אני האחות שאף פעם לא הייתה ללבנה. 
  - אחרי הצבא, כשעברתי לירושלים ללמוד רפואת שיניים במקום להמשיך איתה בלהקה, היא החליטה שאני לא קיימת.
  - מאז לא נתנה לי להיפגש או לדבר איתה.

עכשיו הדמעות כבר ממש מציפות את עיניה והיא מסתובבת ובורחת מהבמה. משתרר שקט מוחלט שנמשך רגע או שניים ואז מישהו בקהל מתחיל למחוא כפיים וכולם מצטרפים. כשמחיאות הכפיים מתחילות להיחלש, אדריאנה מתכופפת למיקרופון שלה כשעל פניה החצי חיוך המרושע שלה ומכריזה בקול עליז:
  - טוב, אז כיוון שלבנה הפוסטמה גם הפעם לא תציג אותנו, אני אעשה זאת במקומה...

לפני שמישהו מאיתנו מספיק להגיב, חיליק תופס את הסכין סטייקים שהייתה על השולחן שלנו ומסתער לכיוון הבמה:
  - רוצחת! רוצחת מנוולת ומרושעת! את הרגת אותה! את תכננת את זה בדם קר ואת עשית את זה!

בובי ודני שישבו על יד חיליק, מסתערים קדימה לעצור אותו. לירן אני בעקבותיהם.
  - הוא באמת היה שקט מדי כל החלק השני של ההופעה.
  - והמבט שלו, כל הזמן על אדריאנה.

בובי מזנק ומצליח לתפוס את הרגליים שלו וחיליק נופל על הבמה - פנים קדימה. מזל שדני היה שם, אחרת הפרצוף שלו היה מתרסק. אבל חיליק מתנגד ומשתולל ועכשיו גם אני ולירן תופסים אותו. שני אנשי ביטחון מגיחים מאי שם ואנחנו ממהרים להוריד אותו מהבמה לפני שיחטוף מכות ברצינות.
  - רוצחת! רוצחת! רוצחת!

הוא ממשיך לצרוח עד שבובי נותן לו סטירה ולירן סותם לו את הפה. כשאנשי הביטחון מגיעים אנחנו כבר הצלחנו לרסן אותו לגמרי. הם מתעקשים שהוא יעוף מהאולם מיד. האיום עושה את שלו והוא נרגע ואנחנו מבטיחים להם שוב ושוב שזה היה חד פעמי ושזה לא יקרה יותר. על הבמה, הצבע מתחיל לחזור לפניה של אדריאנה שהחווירה כמו סיד כשחיליק הסתער עליה. עוד רגע והיא מתאוששת לגמרי ונוזפת באנשי הביטחון שמתווכחים איתנו בטון המשועשע-לגלגני האופיני לה:
  - אפשר להמשיך?

הם נלחצים ממנה ומכיוון שברור שלא נסכים שחיליק יפונה מרצון, הם בסוף מוותרים, אבל נשארים לעמוד לידינו ליתר ביטחון. אדריאנה מחייכת שוב את החצי חיוך המרושע שלה ומכריזה באותו קול עליז כמיקודם:
  - טוב, אז כיוון שלבנה הפוסטמה גם הפעם לא תציג אותנו, אז אני אעשה זאת במקומה:
  - קבלו את שימי ומושון (מחיאות כפיים סוערות)
  - קבלו את סווטלנה דמארי...

אחד אחד עולים כל האמנים שביצעו את השירים וזוכים למחיאות כפיים סוערות.

כשמרים לוי עולה לבמה, העיניים שלה עדין אדומות והיא מחזיקה ביד חבילה של טישו, אבל היא מצליחה להגיע לקדמת הבמה ולהשתחוות לקהל שמקבל אותה במחיאות כפיים סוערות במיוחד, אחר כך היא מצטרפת לשורת המבצעים.
  - על הגיטרה החשמלית...

לקול מחיאות כפיים סוערות, שריקות וקריאות עידוד, אדריאנה מציגה את שתי הגיטריסטיות, ובפעם הראשונה שאני זוכר, גם את הנגנית של כלי ההקשה.
  - על התופים - קבלו - אותי! אדריאנה לסקין (מחיאות כפיים סוערות)
  - והפייה על הבס - עדן ירקוני (עוד מחיאות כפיים סוערות ושריקות עידוד)

אחרי רגע, אדריאנה רוכנת שוב אל המיקרופון ומוסיפה:
  - ואגב, למי שעוד לא קלט - החברה שבגדה - זאת אני.

איך שהיא אומרת את זה, כל העליזות והתחכום נשאבים מפניה, היא מתקפלת וידיה מתרוממות ומסתירות את עיניה, שלא נראה שהיא בוכה. אבל גם כשעיניה מוסתרות, זה די ברור והיא ממשיכה לבכות על הבמה רגעים ארוכים. כשנראה שהיא טיפה נרגעת, עדן ניגשת למיקרופון שלה:
  - אז מה את אומרת אדריאנה? לא נתן להם לצאת ככה, מבואסים, נכון?

אדריאנה מזדקפת ומורידה את ידיה מעיניה ותופסת את מקלות התיפוף ו..אחת… ושתים… והן מתחילות את ״טיפות של זהב״. שלושת הנגניות האחרות מצטרפות. עוד רגע וגם שאר האומנים שעל הבמה מצטרפים בריקוד וזמזום והקשה על דברים שונים. עד שהקטע מסתיים, כבר כל הקהל מתנועע לפי הקצב וגם הפעם יוצא מהמופע עם חיוך על הפרצוף.

אנחנו יוצאים בין האחרונים. כשאנחנו קמים מהשולחן שלנו, אני שם לב שעל השולחן שלידנו, חוץ מהצלחת והכוס שעכשיו ריקות לגמרי, מונחים גם זוג משקפי שמש וכובע אפור רחב שוליים. על משענת הכסא מולבש מעיל שחור גדול. אני רוצה להגיד משהו, אבל שותק.
  - האם יתכן שאף אחד חוץ ממני לא רואה את זה?
  - אולי הם כן רואים, אבל כמוני פשוט מפחדים להגיד משהו?
  - מצד שני אם רק אני רואה את זה...

כשאנחנו כבר בחוץ, בדרך לדירה של בובי, אני עוצר לרגע ואומר להם
  - חכו רגע, נדמה לי ששכחתי משהו בפנים, אני כבר חוזר.
  - מקווים מאד שאתה כבר חוזר.
  - חבר לא יתן לחבר אחר ליפול, תזכור רמי, חמש דקות ואנחנו בפנים בעקבותיך.

אני חוזר פנימה, לאולם הריק וניגש אל השולחן שעל יד השולחן שלנו. אני יודע בדיוק מה אני מחפש. כבר בדרך החוצה ראיתי את זה. בכיס של המעיל השחור, קצת בולט החוצה, מגולגל דף נייר. אני שולף אותו. יש עליו

תמונה של בחורה שנראית כמו רוח רפאים ומתחת באותיות גדולות: "הפרֵדה מלְבָנה השחורה" ובאותיות יותר קטנות - "מופע רוק, בקפה נחום …

בזהירות אני דוחף אותו לכיס של מכנסי.
  - שלום לך לבנה השחורה.

אני יוצא אל החברים שלי שמחכים לי בחוץ.