על המדרגה העליונה בקומה השלישית רובצת לטאה, לטאה קטנה וחמודה, אם תפחיד אותה תגלה שהיא מאד זריזה. לכן גם קוראים לה "לטאה זריזה". אני לא צוחק - חיפשתי אותה במגדיר הלטאות וכך קוראים לה. כרגע היא משתזפת בשמש הקיצית. לאנשים זה בהחלט יום חם מדי, אבל ללטאה הזריזה - זה בדיוק מזג האוויר המתאים והיא כרגע רובצת שם בשלווה, נהנית מחייה. תהני לטאה, תהני מהשלווה שלך, כי תיכף את הולכת לחטוף את השוק של חייך, עוד רגע ויבהילו אותך כך שתרוצי כל עוד נפשך בך, תמלטי על חייך וכולם יבינו למה קוראים לך לטאה זריזה.
איך אני יודע? פשוט מאד - זה אני שהולך להבהיל אותה ככה. מי אני? שמי יוסף ואני גר כאן בבניין - בקומה הרביעית, דירה ארבע. אני מתאר לעצמי שעכשיו אתם כבר בטח חושבים בליבכם: "איזה בן אדם רע היוסף הזה - הולך להפחיד לטאה קטנה וחמודה שלא עשתה לו כלום". אבל אין דבר יותר רחוק מהאמת. אני לא בן אדם רע. למעשה הרבה אנשים אפילו אומרים שאני בן אדם טוב. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להפחיד את הלטאה הזאת, אבל הנה אני עומד כאן בקצה המדרגות בקומה הרביעית, מחזיק בידי את השקית של הזבל ולמרות שגם הפעם אנסה ככל יכולתי שלא להפחיד אותה כשארד למטה לפחי האשפה - אני כבר יודע בוודאות שלא אצליח ובסוף היא תבחין בי, תחטוף את השוק של חייה, תנוס כל עוד נפשה בה, תנסה למצוא מפלט ולא תצליח, תתנגש בקיר ותזנק ממדרגה למדרגה עד שייאפסו כוחותיה.
בכל אשם הקבלן שבנה את הבניין הזה או אולי הארכיטקט שתכנן אותו - בית מדורג של חמש קומות אבל בלי חדר מדרגות בפנים - רק מעלית. כיוון שבלי מדרגות אי אפשר - הוא הוסיף בצד של הבניין - בחוץ - גרם ארוך של מדרגות מהרחוב עד לקומה הרביעית, כמו מסדרון אחד ארוך ותלול, כמעט ללא מוצא - מצד זה קיר, מצד זה חומה ורק מדי פעם פתח - לגינה של אותה הקומה. מעטים הדיירים בבנין - דירה לכל קומה ועוד יותר מעטים הדיירים המשתמשים במדרגות - שהרי יש מעלית יפה ומרווחת בתוך הבניין והמדרגות, כאמור, בחוץ חשופות לשמש. כך יוצא שהגינות והשמש ומיעוט האנשים - ממש מזמינים לטאות זריזות לבוא ולרבוץ שם, להנות מהחמימות של המדרגות.
אלא שאני צריך לעבור שם בכדי לזרוק את הזבל. טוב לא ממש צריך, יכולתי להשתמש במעלית, אבל פעם כשהורדתי את הזבל במעלית נקרעה לי השקית - בדיוק כשהייתי בפנים. אל תשאלו איזה סיפור היה לנקות את זה, לקח לי יותר מחצי שעה. מאז כשאני מוריד את הזבל אני תמיד משתמש במדרגות. אם יקרע - לפחות קל לנקות - לוקחים צינור מים ומשפריצים.
אז הנה אני יורד במדרגות, ושקית הזבל בידי ואני מנסה ככל יכולתי שלא להפחיד את הלטאה הזריזה. אבל כל כמה שלא אנסה - תמיד בסוף היא נבהלת. בהתחלה הלכתי סתם לתומי אפילו לא הבחנתי שיש שם לטאה - עד שהיא נבהלה. אחר כך ניסיתי ללכת בשקט ובצד. זה לא עזר, הלטאה שהיתה שם כנראה חשבה שאני מנסה לערוב לה ולצוד אותה כי בפעם ההיא היא נבהלה עוד יותר. פעם אחרת ניסיתי ללכת בכוונה במרכז המדרגות וברעש גדול - לתת ללטאה התראה מוקדמת כדי שתתכונן ותסתר, אבל היא פשוט קפאה על מקומה עד שהייתי ממש ממש קרוב ואז נסה על נפשה בכל המהירות, מבוהלת כל כמה שלטאה יכולה להיות. הפעם אני הולך לאט ובנחת, אולי תבין שאני לא מאיים עליה. לרגע נדמה שזה עובד כי היא ממשיכה להשתזף לה שם בשמש, עד שאני מתקרב צעד אחד נוסף ומיד היא מזנקת ונסה כל עוד נפשה בה. מצד שמאל יש לא רחוק ממנה פתח אל הגינה של הקומה השלישית, אבל היא מרוב בהלה מזנקת דווקא ימינה וקופצת מדרגה ורצה בכל המהירות. הנה היא נתקלה בקיר, ידעתי שזה יקרה. עכשיו היא קופצת עוד מדרגה ושוב אין היא יכולה לחזור לגינה של הקומה השלישית, ולי אין ברירה אלא להמשיך לרדת בעקבותיה ולהמשיך להבהיל אותה. "לא, לא", אני מנסה בקול רך, "אל תבהלי, לא אעשה לך כלום, אפילו לא אגע בך, רק תני לי לעבור על פניך". אבל הלטאה לא מבינה שפת בני אדם ובניגוד לחתול או לכלב - אפילו לא את הטון של קולו והיא ממשיכה לרוץ ואני בלית ברירה ממשיך לרדת ושוב אני מבהיל אותה ושוב היא מזנקת עוד מדרגה - אבל אין מנוס - כך זה ימשך, לפחות עד הקומה השניה ואולי כבר כל הדרך למטה.
איזה מזל, בקומה השניה היא קפצה שמאלה ונסה לגינה ששם. רווח לי, אבל ליבי עדיין כבד ומצפוני לא שקט. הלוואי שהיתה לי דרך שלא להבהיל אותה…
...ארבעים שנה חלפו…
ושוב על המדרגה העליונה בקומה השלישית רובצת לטאה, קטנה וחמודה, קוראים לה "לטאה זריזה", בדקתי את זה באינטרנט, בחיי. כרגע היא משתזפת שם בשלווה בשמש הקיצית. תהני לטאה, תהני מהשלווה שלך, כי תיכף את הולכת לחטוף את השוק של חייך, עוד רגע ויבהילו אותך כך שתרוצי כל עוד נפשך בך, תמלטי על חייך וכולם יבינו למה קוראים לך לטאה זריזה.
איך אני יודע? פשוט מאד - זה אני שהולך להבהיל אותה ככה. מי אני? שמי עומר ואני גר כאן בבניין - בקומה הרביעית, דירה ארבע. כבר כמה שנים שאני גר כאן, מאז שחזרתי לגור בעיר הזאת.
בטח אתם חושבים לכם שאני איזה רשע או אחד שנהנה להתאכזר לחיות - בכוונה הולך להפחיד לטאה קטנה וחמודה שלא עשתה לו כלום. אבל דעו לכם שאין דבר יותר רחוק מהאמת. אני לא רשע ולא אכזר והדבר האחרון שאני רוצה זה להפחיד את הלטאה הזאת. אני פשוט יודע בוודאות שזה מה שיקרה: אני אתחיל לרדת במדרגות מחזיק בידי את שקית הזבל, ולמרות שגם הפעם אנסה ככל יכולתי שלא להפחיד אותה - בסוף היא תחטוף את השוק של חייה, תנוס כל עוד נפשה בה, תנסה למצוא מפלט ולא תצליח, תתנגש בקיר ותזנק ממדרגה למדרגה עד שייאפסו כוחותיה.
מה לא ניסיתי, תאמינו לי, הלכתי סתם לתומי, אפילו לא הבחנתי שיש שם לטאה - עד שהיא נבהלה. אחר כך ניסיתי ללכת בשקט ובצד, שלא תרגיש, אבל היא נבהלה עוד יותר. פעם אחרת בכוונה עשיתי רעש שיהיה לה זמן להתכונן ולהסתתר, אבל היא פשוט קפאה על מקומה עד שהייתי ממש ממש קרוב ואז נסה על נפשה מבוהלת עד כמה שלטאה יכולה להיות.
אפילו ניסיתי לוותר על כל העניין ולהשתמש במעלית כשאני מוריד את הזבל, אבל בדיוק אז השקית נקרעה לי והיה כזה סיפור לנקות את זה - שאין ברירה - את הזבל, אני מוריד במדרגות. אבל מה לעשות עם הלטאה? הפעם אני מנסה ללכת לאט ובנחת, אולי תבין שאני לא מאיים עליה. לרגע נדמה לי שזה עובד, אבל עוד צעד אחד קרוב מדי ומיד היא מזנקת ונסה כל עוד נפשה בה. מרוב בהלה היא מזנקת דווקא לצד ימין ומפספסת את הכניסה לגינה מצד שמאל ואז היא קופצת מדרגה וממשיכה לרוץ בכל המהירות. הנה היא נתקלת בקיר, ידעתי שזה יקרה. עכשיו היא קופצת עוד מדרגה ועוד אחת. "לא, לא" אני מנסה בקול רך: "אל תבהלי, לא אעשה לך כלום, רק תני לי לעבור ותראי שאת נפטרת ממני". אבל הלטאה ממשיכה לרוץ ואני בלי ברירה ממשיך לרדת בעקבותיה ולהבהיל אותה שוב ושוב. Shit, היא פספסה גם את היציאה בקומה השניה… איזה מזל שבקומה הראשונה היא סוף סוף מוצאת את הפתח. רווח לי, אבל ליבי עדיין כבד ומצפוני לא שקט. מחשבותי נודדות אל סבא יוסף שלי שגר כאן בדיוק בדירה שעכשיו שלי ושהיה בן אדם כל כך עדין וטוב. בטח היה לו איזה פטנט איך לא להפחיד אותן, את הלטאות האלה. אם רק הייתי מבקש בוודאי היה גם בשמחה מגלה לי את הסוד. אבל כשהיה בחיים הייתי רק ילד קטן, והדבר האחרון שילד קטן חושב לשאול את סבא שלו זה: "סבא, גלה לי איך אתה מצליח להוריד את הזבל מבלי להפחיד את הלטאה הזריזה שרובצת שם בדרך בקומה השלישית?"
