ליום הולדתי השבעים ושתיים בא חברי הטוב שאול לבקרני והביא לי מתנה
מיוחדת, ספר "כמו פעם". מאז שעברתי לגור בנהריה, לא רבים הם המכרים
שבאים לבקר, אבל שאול איננו ככל המכרים, הוא חבר ילדות, למדנו יחד באותו בית ספר
ולאורך השנים שמרנו על קשר וגם כעת ביום הולדתי השבעים ושתים הוא בא לבקרני. "איך
היתה הנסיעה?" שאלתי כשאספתי אותו מתחנת הרכבת, "אל תשאל, איום
ונורא" הוא פצח וחיוך גדול על פניו. "כבר בבאר שבע התישבה לידי איזה
גברת, שלא הפסיקה לדבר בטלפון שלה בקולי קולות, וכשהיא השתתקה סוף סוף אז מישהו
אחר התחיל ואחריו עוד אחד ועוד אחד. את מי מעניין כל הצרות שלהם? אבל אין לך לאן לברוח.
בסוף בחיפה כבר לא יכולתי לסבול את זה יותר ועברתי לקרון ה'שקט', אתה יודע, זה של
המקומות השמורים". "נו, וסוף סוף היה לך קצת שקט?" שאלתי.
"כן, היה לי שקט, אבל זה היה יותר גרוע! פעם היו מעמידים שם פקח, שהקפיד
שאנשים לא ידברו בטלפון, אבל עכשיו הם פשוט התיאשו, אז ממסכים את כל הקרון – אין
שם קליטה, אין שם WiFi, אין כלום – תאר לעצמך
חצי שעה להיות לגמרי מנותק מהעולם! חשבתי שאני הולך להשתגע, בקיצור, ממש חזרה לימי
הביניים".
עוד לפני שעלה בידי להגיב, המשיך שאול את שטף דיבורו: "ואם כבר
מדברים על ימי הביניים, חכה תראה מה הבאתי לך ליום ההולדת: הבאתי לך ספר, ספר 'כמו
פעם'!". "אתה מתכוון ספר אמיתי, כזה עם כריכה ונייר והכל?" שאלתי
נרגש. "כמובן ספר ניר וכריכה והכל, מה חשבת? ששאול יביא לך מתנה איזה
קינדל-שמינדל אלקטרוני? אבל לא לזה אני מתכוון. אני מתכוון לתוכן של הספר, ספר
שכתוב כמו פעם, משפטים ארוכים, תאורי נוף, עלילה שמתקדמת לאט ולא מפחדת לסטות
הצידה. בטח שמת לב שהכתיבה היום – קופצנית כמו החיים המודרניים עצמם".
"כן" הסכמתי איתו: "אתה צודק. אני אוהב את הכתיבה היום, אבל חייבים
להודות שהיא קצרה, תמציתית, תזזיתית, פרק של חמישה עמודים נחשב ארוך, הכל דיאלוג
שנון וישר ל'אקשן'. אני לעתים מתגעגע לכתיבה ההיא של פעם, עם המשפטים המפותלים והפרקים
הארוכים...". "אגב, אני לא הצלחתי לסיים אותו", הזהיר אותי שאול ואחרי
רגע הוסיף: " אבל יש לי הרגשה, שאתה דווקא תהנה ממנו הנאה רבה".
שאול הוציא מתיקו חבילה מרובעת וביד רועדת מהתרגשות פתחתי את העטיפה:
כן, ספר 'אמיתי' עם ניר וכריכה והכל. אלא שאז נחשף חלקו הקדמי של הספר ולרגע נפלו
פני: "המתכונים שלי לסלט חצילים" בישרה הכותרת. "קנית לי ספר בישול?!"
זעקתי נעלב, מרגיש כמו אז בכתה י' כשהחבר'ה הצליחו למתוח אותי בענין הטיול השנתי.
"לא, לא", מיהר שאול להרגיע, "אל תתן לכותרת להרתיע אותך, זה ספר
על אמת, עם דמויות ועלילה והכל. כן, יש שם גם כמה מתכונים, אבל זה חלק מהכיף –
הסופר לא מתבייש לעצור רגע בשטף העלילה ולספק לך מכון טוב לסלט חצילים, אגב את
המתכון הראשון בספר ניסיתי והוא ממש מוצלח".
מאוחר בלילה, אחרי שהעלאתי את שאול לרכבת האחרונה לבאר שבע, וחזרתי
לביתי, הכנתי לעצמי כוס תה טוב והתישבתי על הכורסה הנוחה לעיין בספר 'כמו פעם'
החדש שלי: ההתחלה נראתה מבטיחה: "אם תסע מגוש שגב מזרחה, תגיע לעיירה הערבית
סחנין. אם תמשיך משם עוד מזרחה, בכביש הישן לכיוון הכנרת תגיע לאיזור ההרים הסגולים,
תוכל להבין את מקור השם הזה אם תקפיד להגיע לשם בשעות בין הערביים, כשקרני השמש
האחרונות באות מאחרי גבך ומאירות את ההרים
שלפניך. שם בין ההרים הסגולים, מתחבא המקום שהבדוויים מכנים "הגבעות
הקסומות..." המלים הילכו עלי את קסמן, אבל היה חם ונעים בחדר והשעה המאוחרת והעייפות
עשו את שלהן...
למחרת בבוקר התעוררתי על הכורסה והספר בחיקי. לא נורא, יום חדש. היום
אקרא "כמו פעם". אבל גם לפנסיונר יש את העיסוקים וסדר היום שלו ובין
הפילטיס והברידג', הסידורים והקניות, כבר היה אחרי ארבע אחרי הצהרים כשסוף סוף
מצאתי את הזמן לשבת על הכורסה (והתה לידי). לפני שאשקע בספר "כמו פעם"
שלי, אולי כדאי להציץ בפייסבוק, רק לוודא שלא פספסתי משהו חשוב. בשבע הרגשתי רעב
ועלה בדעתי שאולי עדיף שאניח סוף סוף לפייסבוק הזה. המשך הערב, לא היה יותר מוצלח.
בין הודעות הוואטס-אפ והדואר האלקטרוני שלא קראתי מאז יום ששי, שוב היה קרוב לחצות
ועדין לא התחלתי לקרוא. להרדם יומים רצוף על הכורסה לא רציתי (בעיות בגב).
ביום שאחרי, הבטחתי לעצמי שהיום "שום אלקטרוניקה", אבל
כשסוף סוף סימתי את חובותי וניגשתי לספר, לא הספקתי לקרוא שלושה עמודים כשצלצל
הטלפון: "סבא, ציירתי היום ציור של גמל" בישר לי קולו של נועם נכדי. אם
הייתי צריך לתאר את הכיף שבחיי במלה אחת הייתי אומר "הנכדים". אז מובן
שניהלנו שיחה ארוכה על גמלים ונועם שלח לי בוואטס-אפ את הגמל שצייר, ואני לא נשארתי
חייב ושרבטתי לו גמל בחזרה. מפה לשם, כבר דברתי גם עם אחותו בת השנתיים, ועם הבן
שלי ואשתו... ואז נזכרתי בדודה צילה שהבטחתי לה שאתקשר עוד בשבוע השעבר... בקיצור
חלף עוד יום.
למחרת פשוט התיישבתי לקרוא, אפילו התקדמתי לא מעט כשאני רווה נחת מכל
עמוד ועמוד וכל פיתול של משפט ותיאור נוף. עד שהגעתי למתכון הראשון של סלט
החצילים: "שילוב מעניין, צריך לנסות" וכבר הייתי בדרכי למטבח כשנזכרתי
בהבטחה שנתתי לעצמי: "לקרוא!" חזרתי לכורסה, את המתכון ננסה מחר. אבל
ליתר ביטחון, עדיף לצלם אותו. שלא אצטרך לחפש את העמוד הנכון. לקחתי את הסלולרי
לצלם את המתכון. "יש לך שלוש הודעות וואטס-אפ חדשות, חמישה אנשים עשו לייק
לפוסט שלך ושנים גם הגיבו" הייתי מוכרח לבדוק...
למחרת החלטתי לקחת את הספר איתי ובכל רגע פנוי שיש לי – לקרוא. קראתי בתור
בקופת החולים, בתור בסופר. בהפסקה בקולנוע, בשירותים ובאוטובוס בחזרה מהקניון. אבל
הספר היה ספר "כמו פעם" והמשפטים הניפתלים ותיאורי הנוף לא הלכו טוב עם
הבזקי הקריאה הקצרים והמקוטעים שלי. בשלב כלשהו כשמתי לב שאינני זוכר אם שולמית
היא בתו של הגיבור או דווקא אחותו, הרמתי ידים והפסקתי. בלילה, לפני שנרדמתי,
הרהרתי בעצב באורח חיי המודרני והקופצני שלא מאפשר לי להינות ולקרוא ספר "כמו
פעם". נזכרתי גם בשאול ובדבריו על כך שלא הצליח לגמור אותו.
למחרת, קמתי בבוקר מוקדם ועליתי על הרכבת לבאר שבע. "לציבור
הנוסעים, אנחנו מתנצלים, עקב שיפורים בקווי המסילה, יתכנו עיכובים והרכבת צפוייה
להגיע לבאר שבע באיחור של חצי שעה". קולות של רטינה וכעס נשמעו מכל עבר, אבל
אני, ספון בקרון ה"שקט" של המקומות השמורים, חייכתי מאוזן לאוזן: שלוש
וחצי שעות של קריאה "כמו פעם" לפָנַי, אולי אפילו שבע אם נביא בחשבון גם
את הדרך חזרה. הוצאתי את תרמוס התה שלי, התרווחתי במושב, פתחתי את הספר 'כמו פעם' והתחלתי
לקרוא: "אם תסע מגוש שגב מזרחה, תגיע לעיירה הערבית..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה