נאמנות של חתול

כשהתחילה להתפשט השמועה שצריך לעשות פיומיגציה לספינה, מרבית המלחים נטו לצידו של הקפטן והתנגדו. לא שהיה להם מושג במה מדובר, המילה "פיומיגציה" היתה זרה להם, אלא שניסיונם כמלחים לימד אותם שכל שינוי בסדר היום הרגיל, יתורגם בסופו של דבר לעוד עבודה עבורם. גם לאחר שנודע ברבים שפיומיגציה היא תהליך בו מרססים את הספינה נגד עכברים ועכברושים בעזרת גז רעיל המרדים אותם, עדין היו הדעות חלוקות. היו שצידדו ברופא הספינה, וטענו שמכת העכברושים כבר בלתי נסבלת ושהגיע הזמן לעשות סופסוף משהו בעניין. אחרים, שעדין חששו שפיומיגציה זו פרושה עוד עבודה עבורם, טענו כנגדם שבכל ספינה יש עכברים ואין בכך משום חידוש או סיבה לפעילות מיוחדת ושכל הנושא לא היה עולה בכלל אלמלא נתפס רופא הספינה בקלקלתו כשניסה להתגנב באישון לילה למטבח ובטעות דרך על עכבר וצרח מרוב בהלה. לנימוק אחרון זה השיבו המצדדים שאם הגענו למצב שאדם אינו יכול ללכת בלילה על הסיפון מבלי לדרוך על עכבר, זו לבדה סיבה מספקת לפיומיגציה ושכל התנגדותו של הקפטן נובעת מכך ש"מר דמפסי" מונע ממנו לראות עד כמה חמורה הבעיה.

מר דמפסי היה חתולו של הקפטן, חתול ג'ינג'י גדול ושמן שבילה את מרבית עיתותיו בתאו של הקפטן, ישן על מיטתו. מדי פעם, היה יוצא אל המטבח לקבל משהו לאכול, או שהיה עושה טובה לישוב ומסתובב קצת על הסיפון, בדרך כלל קרוב לרגליו של הקפטן שהיה מתכופף ומלטף אותו בין האוזניים. מי שלא מכיר חתולים, היה עשוי לטעות ולחשוב שלפניו גוש שומן חתולי ג'ינג'י שלא יצלח לכלום, אולם די היה ברשרוש קל של עכבר וגוש השומן היה הופך למכונת ציד יעילה וזריזה כל כך, שאפילו הקפטן שהכיר היטב את מר דמפסי שלו, התפלא כל פעם מחדש.

אין ספק, הקפטן לא היה צריך לחשוש מפני עכברים בתאו. יחד עם זאת, ובניגוד למה שחשבו חלק מן המלחים, הוא היה מודע היטב למכת העכברים והעכברושים בספינה שגם בכמותם וגם בחוצפתם כבר עברו את גבולות הסביר. אז מדוע בכל זאת הוא התנגד לפיומיגציה? מאוחר בערב, כשישב לבדו בתאו, על יד שולחן העבודה הצר, הוא ניסה לברר לעצמו את העניין. הוא הסתכל על מר דמפסי השרוע על המטה, מנמנם כהרגלו. - אתה יכול להבין את זה, מר דמפסי? הוא שאל, אני פשוט מרגיש שהפיומיגציה הזאת היא דבר רע. נכון, אין לי הסבר הגיוני, אבל בכל זאת... יש לי ... תקרא לזה תחושת בטן שאומרת לי שעלי להתנגד לזה, הוא קם מכיסאו ופסע צעד או שניים לכאן ולכאן.

- אלוהים, האם יתכן שאני פשוט שמרן, כאחד המלחים הפשוטים, שאוטומטית מתנגד לכל שינוי בשגרה? הוא ניסה להיזכר, כמה זמן עבר? עשרים, לא, עשרים וחמש שנים כבר חלפו מאז הוא עצמו קרצף את הסיפון – מלח פשוט במשחתת הישנה ההיא. האם יתכן שההרגלים מאז, פשוט התקבעו בו לתמיד? לא, זה לא זה... חייבת להיות פה סיבה הגיונית... כן, זהו, הספינה כבר עוגנת יותר מדי זמן בנמל, פשוט הוא רוצה לצאת כבר לים, צריך גם להתחיל את אימוני החורף בהקדם. וכל עניין הפיומיגציה הזאת, פשוט מעכב את הכול: צריך לפנות את הספינה מכל האנשים ולאטום אותה לאיזה 24 שעות. זה ידחה את היציאה לים ואת תחילת האימונים לפחות בכמה ימים.

הקפטן ידע יפה שזה תירוץ קלוש. עוד קודם כשדיבר על העניין עם רופא הספינה, הם הסכימו שניתן ולמעשה עדיף לבצע את הפיומיגציה ביום ששי. כך אפשר לשלוח את המלחים הביתה לחופשה, ותיפתר הבעיה היכן להלין אותם כשהספינה תהיה אטומה. אבל כך גם יוצא שבעצם "מפסידים" רק את שבת ולכל היותר כמה שעות ביום ראשון וכיוון שממילא הוא לא תכננן לצאת לים בשבת הרי שהוא נשאר ללא כל נימוק הגיוני. מר דמפסי שבחוש חתולי הבחין במצוקתו של אדוניו, פקח את עיניו, התמתח ופסע ענוגות לכיוון הקפטן שמהר להושיט יד וללטף אותו.

- נו, מילא, כנראה אין הסבר הגיוני, הוא נאנח ספק לעצמו ספק לחתול. כנראה שזה איזה – איך אומרים - איזה שהוא עניין  פסיכולוגי, משהו תת-מודע, אולי המחשבה שהספינה שלו (כמעט אמר האהובה שלו) , תהיה נטושה כך, ריקה מאדם ואטומה, היא הגורמת לתחושה הרעה הזאת.  המחשבה החדשה הזו לרגע גרמה לו לתהות אם אין זה מחובתו כקפטן להתחזק ולהתגבר עליה, כך שיוכל להחליט דברים בצורה אובייקטיבית. לספינה לא יקרה כלום ביום וחצי האלה, היא תישאר קשורה היטב לרציף. מצד שני הוא תהה האם זכותו ואולי אפילו חובתו כקפטן איננה לנהוג בספינה כפי שמורות לו תחושותיו?

כמובן שכאשר נודע למלחים שהפיומיגציה מחייבת את ירידת כל הצוות לחוף ל 24 שעות ושבשל כך הם יזכו לחופשה לא מתוכננת של סוף שבוע, פסקו חילוקי הדעות כמעט לגמרי, ורוב מוחלט תמך בה. אבל ההחלטה שהפיומיגציה אכן תתבצע ודווקא ביום ששי הקרוב, לא התקבלה, כמובן, בדרך דמוקרטית ע"י המלחים, היא גם לא התקבלה בדרך אוטוקרטית ע"י הקפטן שעדין היו לו ספקות בעניין, אלא דווקא ע"י רופא הספינה, שבדק ומצא שתקנות הצי מסמיכות אותו להיות הפוסק האחרון במקרה של מכת עכברים.

ביום ששי, לאחר בוקר של עבודה מאומצת וארוחת צהרים חפוזה, ירדו כולם אל החוף ועמדו למסדר. המלחים שריח החופשה כבר נישא באפם, עמדו זקופים ומצוחצחים, מצפים בקוצר רוח לרגע השחרור. אנשי החברה האזרחית שנקראה לבצע את הפיומיגציה כבר עמדו מוכנים בצד עם המסכות והציוד שלהם. הקפטן הסתובב בין השורות בודק את הופעת המלחים, בעוד הקצין הראשון מקריא בקול את רשימת המטלות שהיה צריך לבצע לקראת הפיומיגציה. אחרי הקראת מטלה, היה המלח או הנגד האחראי לה מאשר שהמשימה בוצעה ואחראי המשמרת היה רושם את התגובה ביומן הספינה. "... סידור מחסן התחמושת ונעילתו", הקריא הקצין. "בוצע המפקד!" ענה שלומ'קה, הנשק השמן והג'ינג'י. "בראוו דמפסי!"  נשמעה קריאה חצופה מהשורות האחרונות ופניו של הקפטן החווירו. בחוצפה של המלח ההוא הוא יטפל אחר כך, אבל מה אם מר דמפסי? בכל שלל המטלות והפעילויות הוא נשכח לגמרי. המסדר המשיך כסדרו, בעוד הקפטן עזב את השורות וטיפס במהירות חזרה לספינה. בצעד מהיר הוא הגיע לתאו, פתח אותו, מצפה למצוא את מר דמפסי מתנמנם כהרגלו על המיטה, אבל גילה שהמיטה ריקה, עוד רגע של חיפוש ווידא שהתא כולו ריק. בצעדים שהפכו כמעט לריצה הוא פנה למטבח, למחסן המזון ולסיפון העליון. הספינה הייתה שקטה ושוממה ולא נראה שום זכר לחתול הג'ינג'י. חיוור עוד יותר, רץ הקפטן לעבר מעקה הסיפון.

"עצור!" הוא שאג לעבר הקצין שכבר סיים את המסדר ועוד שנייה היה פוקד את ה"חופשי!" שהיה משלח את המלחים לכל רוח. "כן המפקד!" עד שהספיקו המבטים לפנות לעבר הספינה כבר הספיק הקפטן להתעשת, להזדקף ולהחזיר לעצמו את יציבת המנהיגות הבוטחת האופיינית לו. "מסדר הקשב!" הוא קרא, "עכשיו, כל מלח משאיר את התיקים והדברים שלו בדיוק במקום שהוא נמצא וכולם עולים חזרה לספינה. המשימה, לחפש את מר דמפסי!" ולאחר הפסקה לקחת אוויר הוסיף: "מי שימצא אותו יקבל פרס לחזור שעתיים יותר מאוחר, ושיהיה ברור - כמה שתמצאו אותו יותר מהר כך החופש שלכם יתחיל יותר מהר".

המלחים, רובם משועשעים ומיעוטם מקללים בסתר את העיכוב הלא צפוי, צייתו כאיש אחד. תוך רגע ושניים והספינה התמלאה באנשים הרצים לפה ולשם, חלקם מתגנבים בשקט ממחבוא-חתול אפשרי אחד למשנהו וחלקם צועקים בקולי קולות: "דמפסי, דמפסי" או "קיצי-קיצי-קיצי". אבל הספינה, ספינה גדולה וחתול שלא רוצה להימצא, גם אלף מלחים לא ימצאו אותו. כך חלפו להן שעה או יותר ועדין אין זכר לחתול. ההתלהבות הראשונית של המלחים כבר הצטננה לגמרי ומדי פעם התחילו להישמע קולות התמרמרות. אנשי החברה האזרחית גם הם החלו מאבדים את סבלנותם, על הרציף התקבץ אוסף של "נשארי שבת" מצוות הנמל מצחקקים על המחזה המשעשע, אבל הקפטן בשלו. איש לא יוצא עד שדמפסי ימצא.

ככל שהזמן התמשך, מצא עצמו הקפטן במצב פחות ופחות נוח. מצד אחד, הוא הקפטן ומשנתן את הפקודה, חייבים המלחים לבצע ואכן כך הם עשו. מצד שני, הוא ידע שמנהיגות אמיתית נשענת פחות על סמכות שרירותית ויותר על הכבוד והאמון שהצוות רוחש לך. פעילות מהסוג של חיפוש סרק אחר חתול ביום ששי אחרי הצהרים, היא בדיוק סוג הפעילויות שנוטות לכרסם בכבוד והאמון הללו. לאחר עוד כחצי כשעה חסרת תוחלת שבה לא נראה אף לא קצה זנבו של חתול, הופיע מישהו מצוות החוף וטען שחתול ג'ינג'י גדול נראה מסתובב ליד האפסנאות הראשית של הנמל. השעה המאוחרת והבשורה החדשה חברו יחד והקפטן נשבר, "אולי באמת בכל המהומה מר דמפסי נבהל וברח לחוף?"  "קדימה, כולם לחוף" הוא שאג ותוך כמה דקות שוב כולם היו על החוף למסדר יציאה סמלי שהפעם כלל רק הכרזה על השעה שבה עליהם להיות על הרציף ליד הספינה ביום א'.

כולם התפזרו, המלחים לחופשה שלהם, נשארי-השבת מהנמל איש לחדרו או משמרתו ואנשי החברה האזרחית עלו לספינה והחלו לאטום ולרסס, לא לפני שקבלו הנחייה ברורה מהקפטן שעליהם לעצור כל פעילות אם אפילו רק נדמה להם שהם הבחינו במשהו שיכול להיות חתול ג'ינג'י. רק דמות אחת נותרה בודדת על החוף, הקפטן, מהלך אנא ואנא על הרציף, בין הספינות והאפסנאות הראשית והמטבח של הנמל, מחפש את החתול שאבד.

שבת חסר מאורעות בא וחלף, שבת שבמהלכה ירד הקפטן מספר פעמים לנמל ושוטט על הרציף ובין המתקנים, אך לשווא. עם כל סיור שכזה היה ליבו כבד עליו יותר ויותר. ביום ראשון, כשחזרו המלחים, שמחים ועליזים, ומחליפים חוויות מחופשתם, הרגיש הקפטן ביתר שאת את בדידותו, כ"אבל בין חוגגים". כשנציג החברה האזרחית ביחד עם הרופא, אישרו לפתוח את הספינה, פרץ הקפטן פנימה, ראשון, בקוצר רוח, כבש העלייה, המדרגות לסיפון, שמאלה מתחת לגשר והוא פתח את דלת תאו, לרגע נדלק בו ניצוץ של תקווה. על המיטה ממש במרכזה נראה מר דמפסי שלו, שוכב מכורבל. "דמפסי" הוא קרא בלחישה ואינסטינקטיבית הושיט את ידו ללטף את  חתול, אבל גופו של החתול כבר היה קשה וקר.