גל ענקי מתרומם, גבוה ממני, מאיים להטביע אותי. כשנכנסתי לים, ידעתי שהוא סוער, אבל לא שיערתי שעד כדי כך. לזנק או לברוח? יש רק שתי אפשרויות: לזנק - הישר אל עבר הגל, לשחות בכל המהירות לתוכו בתקווה שאספיק לעלות עליו לפני שישבר. או לברוח - כלומר לשחות בכל המהירות בכיוון ההפוך, אל החוף, בתקווה שעד שישיג אותי, כבר יאבד משהו מכוחו האימתני. אני בוחר לזנק לתוכו ובחתירות נמרצות מתקדם אל עבר הלוע הנפער. זה החלק הכי מפחיד, אבל שנים של אימון נותנות את אותותיהן. התזמון שלי מושלם ועכשיו הגל נושא אותי למעלה. רגלי מטר וחצי מעל הקרקע ולרגע אני מרגיש כמו מלך העולם, סוקר את הנוף שסביבי מגבוה. ואז, הגל מתחיל לרדת ואני מבחין בהזדמנות שלי, לתפוס אותו, את הגל האדיר הזה. אני חותר במרץ, יד קדימה ואחורה והשניה וככככןןןןןןןן… הגל נושא אותי במהירות מטורפת, אני חולף על פני המתרחצים שצוללים או נסים לכל עבר מעוצמתו של הגל הזה - עוצמה שכעת משרתת אותי. החוף הולך ומתקרב, מתקרב והולך, בשביל השניות האלה שווה לחיות.
בהדרגה הגל מאבד מכוחו, מהירותו מואטת. נדמה לי שאני מבחין בתנועה לא רחוק ממני מימיני. אבל אין זמן, אני מרוכז במנח הגוף, לסחוט מהגל הנפלא הזה עוד כמה מטרים, עד שלבסוף אני שוקע במים הרדודים. כשאני קם, אני מבחין בה, עדיין נישאת על שארית התנופה של הגל שלי, חולפת על פני, דמות על גלשן גלים. מהשיער הארוך ומבנה הגוף - בחורה. מהאופן שהיא מאזנת את עצמה על הגלשן - מקצוענית אמיתית. אין הרבה כאלה, במיוחד לא בחוף הים של חיפה. למעשה בכל השנים שאני תופס כאן גלים הכרתי רק אחת וגם זה היה לפני המון שנים. צבע עורה השזוף והגוון החום של שיערה מעוררים זיכרון ישן. האם יתכן? זאת היא? הגל נחלש עוד, כמעט שאי אפשר להבחין בו. רק אז ההיא על הגלשן נעצרת. לא נופלת, אלא יורדת באלגנטיות מן הגלשן, כמו מתעמלת שהחליטה שמספיק, התרגיל נגמר. ואז היא עושה מן תנועה סיבובית כזאת עם כל הגוף שמעיפה את שערה הארוך לאחור ושוב אין לי ספק - זאת היא! אבל איך יתכן? מעל שלושים שנה חלפו מאז.
הבחורה עם הגלשן מסתובבת, ופונה בחזרה לים. היא מתקדמת עד שהמים נהיים מעט יותר עמוקים ואז נשכבת על הגלשן ומתחילה לחתור פנימה, אל עבר הגל הבא. תנועותיה מזכירות לי שגם אני בעצם נמצא פה, בים, בכדי לתפוס גלים וגם אני שם פעמי פנימה, אל עבר הגל הבא. בכל זאת, בין ניתור לצלילה ושחיה וזינוק, מחשבותי נודדות לעָבר. אל לפני יותר משלושים שנה, אל היום בו פגשתי בה, זו שברגע קריטי בחיי נתנה לי מתנה - אחר צהרים אחד וערב אחד וחלום אחד...
הייתי בחור צעיר, סטודנט בטכניון. עושה את צעדי הראשונים בעולם של המבוגרים. כבר חשבתי שהנה, אני תופס את הפרינציפ, מבין איך זה עובד, כשפתאום מצאתי את עצמי לגמרי לבד. הסמסטר האחרון נגמר, ורוב חברי עזבו את חיפה ונדדו למקומות אחרים. אפילו חברי הטוב ביותר, דני חלפי, שנרשם יחד אתי לתואר השני, נעלם, נסע לחו"ל עם החברה שלו. אני לעומת זאת - בדיוק נפרדתי מהחברה שלי, או שאולי זאת היא שנפרדה ממני. לא ממש ברור, גם לא ממש חשוב. כבר זמן מה ידענו שנינו שהעסק לא עובד. הפרידה הייתה רק ענין של זמן ועיתוי. בכל זאת, כשזה קרה, מצאתי את עצמי צולל לתהומות של בדידות ודיכאון. אם לא די בכך, משפחתי, שתמיד הייתה המשענת שלי בעִיתות מצוקה, הלכה והתפזרה לה לכל עבר: אחותי, שותפת הסוד שלי, עברה לתל אביב, להתחיל שם חיים חדשים והורי בחרו בדיוק באותו הקיץ לטוס לאמריקה לשנה שלמה. ביום אחרי שטסו, כשהתעוררתי, הבנתי שזהו זה, אני לגמרי לבד. מה עושים? טוב לפחות שהשאירו לי את האוטו המשפחתי - אז נסעתי לים, לתפוס גלים. כזה אני, כשאני מרגיש שאין לי עוד כוח להתמודד, אני יורד לים.
הים היה סוער, כמו היום, אולי אפילו יותר. אני זוכר שהסתערתי פנימה בחדווה. לא פחדתי. הייתי צעיר וחסון ואני תופס גלים מאז שהייתי ילד. ידעתי מה אני עושה. למעשה אפילו שמחתי שהים סוער כל כך. כי אצלי, ככל שמצב הרוח מזופת יותר, כך אני מעדיף את הים סוער יותר.
זינוק, צלילה, קפיצה, שחייה מהירה, אני טס לחוף ושוב פנימה. גל ועוד גל, הים לא איכזב. עם כל גל שתפסתי הרגשתי איך עוד חתיכה של בדידות או דיכאון נעקרת ממני ומושלכת הצידה. ממש כך, מושלכת לים. לאחר שעה ארוכה, התחלתי להתעייף. להפתעתי, הים, כאילו התאים עצמו לעייפותי ושוב לא היה סוער כל כך. בין גל לגל נוצר כְּעֵין רווח, איזו הפוגת נשימה, רגע להוציא את הראש מהמים להסתכל סביב. כך הבחנתי בה. מעט דרומה ממני, דמות שחותרת לתוך גל שעוד רגע נשבר שם. אבל איך היא מתקדמת כל כך מהר? הגל התרומם והדמות החותרת זינקה לתוכו. התעלומה נפתרה: גלשן - מישהו עם גלשן! הגל נשבר והגלשן חתך אותו ובשיא הגובה, בתנועה אחת זריזה, היא נעמדה על הגלשן - זו בחורה! על גלשן! הגל עלה וירד וקפץ והיא שומרת על שיווי המשקל וטסה במהירות לכיוון החוף - הרחק הרחק לכיוון החוף. מבטי ליווה את הפלא.
בעת ההיא, גלשנים לא היו נפוצים בארץ כמו היום. למעשה רק כשהייתי בכתה ז' או ח' ראיתי גלשן לראשונה, וגם אז רק בטלוויזיה כשהקרינו את סדרת המתח ההיא - הוואי חמש אפס. אפילו בתקופת לימודי בטכניון, כשאני וחברי היינו יורדים לים לתפוס גלים, תמיד עשינו זאת ככה - בגופנו. ופתאום גלשן. ולא סתם, אלא בחורה על גלשן. ולא סתם בחורה אלא מקצוענית אמיתית. היא מגיעה למים הרדודים ואני ממש מרגיש בגופי את המקום שבו הייתי שוקע, ננטש על ידי הגל שעכשיו כבר נחלש. אבל היא ממשיכה עוד הלאה. רגע לפני שהגלשן ייעצר, היא קופצת ממנו באלגנטיות ואז היא עושה תנועה סיבובית כזאת עם כל הגוף שמעיפה את שערה הארוך לאחור, וקדימה חזרה לעומק.
עוד כמה גלים, והים שוב נעתר לי ובדיוק כשאני קרוב אליה, נרגע קצת.
"איזה ים נפלא", אני קורא לעברה.
"ים נהדר", היא מסכימה.
"מזמן לא היו כאלה גלים, עד עכשיו היה ים יחסית שקט הקיץ".
"דווקא כל השבוע שאני פה היה ים נהדר", היא אומרת.
"השבוע עוד לא הייתי בים" אני מודה.
הייתי עסוק ביותר מדי פרידות, אני מוסיף בליבי.
"הפסדת", היא עונה.
העברית שלה טובה, אבל משהו במבטא שלה מצלצל לי זר, אמריקאי אולי.
"את לא מפה, מחיפה, נכון?" אני מרהיב עוז לשאול.
"לא, מלוס אנג'לס", היא עונה.
"זה מסביר את הגלשן" אני אומר.
"מה?" היא שואלת.
גל גדול מתרומם מאחורינו והרעש שהוא מקים מקשה לשמוע מהמרחק שבינינו.
"זה מסביר…" אני מנסה, אבל תשומת הלב של שנינו כבר נתונה לגל, היא נמצאת מעט דרומית אלי ושם הגל חזק יותר והיא תופסת אותו.
כמה דקות חולפות ואנחנו שוב ביחד בעומק. הפעם אני מנסה להיות הדרומי יותר משנינו, אבל איכשהו היא מתמרנת כך שאני נשאר מצפון לה. בחורה חכמה, יודעת איפה הים טוב יותר, אני מציין לעצמי. שוב אנחנו מדברים. שמה רחל, כלומר, רייצ'ל, כפי שהיא מבטאת את זה והיא בארץ רק לחופשה קצרה. "חופשת התאוששות" היא קוראת לזה. אני מתפעל מהגלשן שלה והיא מספרת לי שלמדה לגלוש עליו שם בלוס אנג'לס. היא גם מנסה להסביר לי עליו כל מדי דברים אבל אינני מבין. אולי כי לא הכרתי את המלים המתאימות ואולי פשוט כי אני לא מבין בגלשנים כלום.
אני מתוודה בפניה שמעולם לא תפסתי גל עם גלשן והיא מציעה לי לנסות. אני רוצה, אבל חושש, אז אני מתרברב שגם לתפוס גלים ככה, עם הגוף, זה כיף (מה שנכון) ושכל מה שאפשר לעשות עם גלשן, אפשר לעשות גם בלי (מה שבבירור לא נכון). היא צוחקת ואומרת לי שאפילו רק להגיע רחוק לחוף כמו שהיא מגיעה עם הגלשן, לא אצליח. אני מתערב אתה שדווקא כן.
אנחנו מתערבים, על גלידה, מי יגיע רחוק יותר בגל הבא ששנינו נתפוס ביחד. אז מה אם רוב הסיכויים שאפסיד, בכל מקרה נלך לאכול גלידה ביחד. גל או שניים חולפים מבלי שננסה לתפוס אותם ואז מגיע אחד מהגלים המופלאים האלה שחוף הים של חיפה מנפק מדי פעם בימים של ים סוער. הכבוד על כף המאזניים. כולי ריכוז. אני מזנק בדיוק ברגע המתאים וטס קדימה, נהנה מכל רגע ובאותו הזמן מודע לתנועה שמימיני. הרחק בחוף כשהגל מתעייף ושומט אותי למים הרדודים, אני מבחין בה חולפת על פני לעוד איזה עשרים מטר לפני שהיא שוב קופצת מהגלשן ועושה את התנועה הסיבובית המוכרת שמעיפה את שערה לאחור. "ניצחת" אני מודה, היא צוחקת, ושנינו חוזרים לעומק.
היה כיף, הרגשתי שאני יכול להישאר שם לתמיד. אבל לפתע נפלו עלי איזו עייפות ורעב ואני שם לב שהשמש כבר קרובה לשקוע.
"אני רעבה, אני חושבת שאצא לאכול משהו", היא בדיוק אומרת.
"גלידה?" אני מציע.
"רעיון נפלא", היא מסכימה ושנינו יוצאים ביחד מהמים.
"הדברים שלי שם" אני מצביע צפונה לכיוון סוכת המציל.
"גם שלי".
כשאנחנו מגיעים לסוכת המציל מסתבר שסל הקש שלה מונח ממש על יד השקית עם הדברים שלי. שנינו מתכופפים. היא להוציא מגבת ואני להוציא את המשקפיים.
מה לעשות, אני משקפופר. 6- בעין אחת ו 6.5- בשנייה (לא כולל צילינדר). בלי משקפיים אני לא רואה כלום. זאת אומרת, אני רואה בקושי מספיק כדי לזהות שיש לידי איזה דמות ושהיא כנראה בחורה (שיער ארוך, ביקיני).
כשאני מרכיב את המשקפיים מסתבר לי שזו לא סתם בחורה, אלא יפיפייה מהממת, חטובה, שזופה, פרופיל מושלם. אילו ידעתי, בטח לא הייתי מעז לדבר איתה, או שהיו יוצאות לי שטויות מהפה.
היא מסתובבת לעברי ואני מבחין בצלקת גדולה ומכוערת על לחיה הימנית. האם בגלל זה הקפידה, בהתחלה, להיות תמיד מדרום לי? שאראה אותה רק משמאל?
רייצ'ל, שלא מודעת לעובדה שאני רואה אותה עכשיו לראשונה, ממשיכה לדבר אתי כאילו כלום לא קרה ושואלת איפה לדעתי כדאי ללכת לאכול גלידה. החלק במוח שלי שעסוק בראיה כנראה התנתק מהחלק שאחראי על השמיעה והדיבור כי אני עונה לה בטבעיות ובטון רגיל לגמרי - שגלידה אפשר למצוא בכל קיוסק על החוף, אבל אם היא רוצה גלידה טובה באמת, נצטרך לנסוע למרכז הכרמל. "זה חתיכת סיפור לנסוע מהים למרכז הכרמל" היא עונה לי ומוסיפה: "בכלל, איזה אוטובוס צריך לקחת לשם?" אני, כמובן, חייב עכשיו להשוויץ שיש לי אוטו וכך אנחנו ממשיכים לדבר בזמן שאנחנו נשטפים במקלחות הפתוחות והיא מטפלת בגלשן שלה ויופייה לא משתק אותי והצלקת שלה לא מרתיעה אותי.
אכלנו גלידה במרכז והיה לנו כיף ביחד. לא רציתי שזה יגמר, חוץ מזה עדין הייתי רעב.
"ארוחת ערב?" הצעתי. כבר ראיתי את החיוך וההסכמה, כשלפתע:
"אוי, לא, מה השעה? שכחתי לגמרי, הלילה אני טסה חזרה לאמריקה, אני צריכה עוד לארגן את הדברים שלי ואפילו לא בררתי כמה זמן ייקח לי להגיע לשדה התעופה באוטובוס".
כמו סכין בלב, נזכרתי שוב שאני בעצם - לגמרי לבד. ואז, זה נחת עלי שיש גם יתרונות ב'לגמרי לבד' הזה, במיוחד שיש לי גם אוטו.
"יש לי רעיון", אמרתי, "בואי נאכל ארוחת ערב ביחד ואחר כך אסיע אותך לשדה התעופה".
היא התקרבה אלי קרוב קרוב והסתכלה ישר לתוך העיניים שלי ולרגע כל העולם נעלם, חוץ מזוג עיניה החומות שהסתכלו ישר לתוכי. "אני רוצה להיות אִתך כמה שאפשר", שמעתי את עצמי אומר לה.
נסענו למלון שלה ואחרי שארזה את חפציה: מזוודה אחת לא גדולה, תיק אחד לא גדול, סל מקש וגלשן ענקי, המשכנו למסעדה. הצעתי שנלך לאיזה מקום עדכני ואופנתי אבל היא העדיפה מקום שקט ונסתר, "אותנטי" כפי שהיא קראה לזה. נסענו לעיר התחתית, לאבו יוסוף. בשעת ערב היינו שם כמעט הסועדים היחידים, אבל לא היה לנו אכפת. האוכל היה טוב והרגשתי כמו בתוך חלום. גם היא הרגישה כך. אני יודע, כי כשרציתי להגיד לה ש"אני מרגיש כמו בחלום" היא הקדימה אותי ואמרה בדיוק את אותו הדבר.
לכל חלום יש את היקיצה שלו. לפני שהספקנו למצות את הרגע הוא חלף וכבר היינו בדרך לשדה התעופה. לילה, התנועה דלילה ואני, כדרכי, דוהר על הכביש הפנוי.
"בבקשה ממך, סע יותר לאט".
היה משהו דחוף בקולה, כמעט מתחנן.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה.
"אני מפחדת".
"ממה?"
"מתאונה".
"הכביש ישר וריק, לא תהיה שום תאונה".
"כבר היתה",
היא ענתה לי וידה השמאלית עברה על פני הצלקת שעל לחייה הימנית.
"סליחה" אמרתי.
כשהאטתי נרגעה מעט, אבל לא לגמרי. עדין הייתה מאד שקטה וכשהסטתי לרגע את עיני מהדרך והגנבתי אליה מבט ראיתי עד כמה היא מכווצת ונסערת. התחלתי לספר לה על לימודי בטכניון, על הורי שנסעו לחו"ל ועל ביתם שעל הכרמל בו אני גר כעת לבד וגם על החברה שהייתה לי ושממנה נפרדתי רק לאחרונה. גם היא סיפרה לי קצת על עצמה, על הוריה והבית המרווח שיש להם לא רחוק מחוף הים. על המכללה בה היא לומדת ועל הטיילת של חוף Venice והטיפוסים המעניינים והמוזרים שאפשר לפגוש שם. את התאונה שוב לא הזכירה.
הגענו לשדה התעופה. זהו, עכשיו צריך להיפרד, אבל לא רציתי.
"אעזור לך לסחוב את הגלשן לבית הנתיבות".
הגענו לדלפק ה checkin. זהו, עכשיו באמת צריך להיפרד, אבל נעשה לי נס והודיעו בכריזה שהטיסה שלה מתעכבת ושוב יכולנו להישאר עוד קצת ביחד.
"הייתי רוצה שנשמור על קשר", הצעתי כששתינו קפה גרוע בבית הקפה הצפוף והיקר של שדה התעופה. בהתחלה התנגדה, אמרה שזה לא מעשי. לא היה אז אינטרנט ואפילו דואר אלקטרוני היה רק למעטים. אפילו שיחת טלפון מעבר לאוקיינוס הייתה אירוע נדיר ויקר (האחרונה שזכרתי הייתה כשדוד לואי נפטר). היה רק הדואר הרגיל - אתה שולח מכתב ואם יש מזל אחרי שבועיים הוא מגיע ואז השני שולח… חוץ מזה מה הסיכוי שנזכה להיפגש שוב כשהיא שם בלוס אנג'לס ואני כאן בחיפה. בסוף הסכימה בתנאי שאחכה חודש לפני שאשלח לה את המכתב הראשון, כך ששנינו נהייה בטוחים שהרצון הזה, לשמור על קשר, אמיתי. הסכמתי, רשמנו כל אחד את כתובתו על מפית והחלפנו בינינו את המפיות. את שלי שמתי בכיס החולצה.
בערך בשתיים בלילה הזמינו סוף סוף את הנוסעים לעלות על המטוס ואנחנו נפרדנו בחיבוק ונשיקה. מבטי ליווה אותה במדרגות הנעות העולות לאולם הטיסות היוצאות. האדרנלין של החיבוק והנשיקה והמוזיקה הרועשת של לד-זפלין ברדיו-טייפ של האוטו, הצליחו איכשהו ביחד להחזיק אותי ער עד הבית. קצת לפני הזריחה צנחתי, מת מעייפות, למיטתי.
...קצת לפני הצהרים היא באה לבקר אותי. היה אור מסביב והיא חייכה והדבר הראשון ששמתי לב אליו היו פניה היפות והסימטריות. "צדקת, בסוף לא הייתה שום תאונה", אמרה לי וידה השמאלית נשלחה ללחייה הימנית שהייתה עכשיו חלקה ומושלמת ממש כמו זו השמאלית. "אתה רואה, הכל בסדר" אמרה וחייכה שוב, ושוב שמתי לב עד כמה זוהר שערה החום ועד כמה יפות פניה. אחרי רגע הוסיפה: "אל תדאג, אני אִתךָ, גם כשאתה לא רואה אותי, ואני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר". היא הייתה רגועה ושלווה ובוטחת וכשדִברה נרגעתי גם אני ונהייתי שלֵו ובוטח בעצמי וידעתי בוודאות שלמרות שכרגע אני לגמרי לבד - היא אתי והכל יהיה בסדר...
כשהתעוררתי, המשכתי להרגיש רגוע ושלֵו ובטוח שהכל יהיה בסדר. תחושה שנשארה אפילו אחרי ששתיתי את הקפה שלי וסוף סוף קלטתי שיתכן שכל זה (או אולי רק חלק מזה?) היה חלום. איכשהו זה לא שִנָה דבר לשלווה ולביטחון שהרגשתי, למרות שזה בפירוש עורר בי סקרנות מסוימת שגרמה לי ביד רועדת להוציא מסל הכביסה את החולצה של ליל אמש ובזהירות לשלוף מהכיס את המפית המקופלת, ה"הוכחה". נאמן להבטחתי לרייצ'ל שמתי את המפית ביומן שלי, בדיוק חודש מהיום. התחושה הנפלאה הזו של רוגע ושלווה וביטחון שהכל יהיה בסדר המשיכה ללוות אותי גם בימים הבאים ואפילו בשבועות הבאים. אם מדי פעם הייתה דועכת, כל מה שהייתי צריך לעשות היה לפתוח את היומן ולהתבונן במפית, ב"קמע" שלי והיא הייתה חוזרת.
כשעבר חודש, פתחתי את היומן והוצאתי את המפית המקופלת. בזהירות פתחתי את קפליה וגיליתי שכְתובָה עליה הכתובת שלי, בכתב ידי. האם בטעות החלפנו מפיות? האם רייצ'ל בכוונה החליפה אותן? האם רייצ'ל הייתה רק חלום שחלמתי כשהייתי שיכור באיזה פאב או בית קפה ושרבטתי את הכתובת של עצמי על מפית? שוב אינני יודע. מה שאני כן יודע הוא שההבטחה שהבטיחה התקיימה ובאמת הכל היה בסדר. חברי חזר מחו"ל ושוב לא הייתי לבד. התואר השני היה מעניין ושאב אותי לתוכו וזמן קצר אחר כך פגשתי במסיבה בחורה נחמדה שמאוחר יותר תהפוך לאשתי ולאם ילדי.
בזמן שאני שקוע בזיכרונות עבר, גל ערמומי מתגנב אלי, מזדקף מול פרצופי ונותן לי סטירת לחי מצלצלת של מים. עודי מתאמץ שלא לבלוע את מי המלח, והוא מניף אותי אל על ואני מוצא עצמי עם הפנים בתוך המים, רגלי מעל לראשי. תחושת בלבול, אני מושיט את ידי קדימה להגן על הראש והן נתקעות בקרקע. הגל שוב מניף אותי אל על, אבל הפעם אני לפחות יודע איפה "למטה" ומצליח לזנק בכיוון ההפוך.
עלבון וכעס מציפים אותי והם מזכירים לי את הריב עם אשתי. הריב הקָשֶה שבגללו הגעתי לכאן היום. היא עשתה מה שעשתה ואני אמרתי את מה שאמרתי והיא ענתה ואני עניתי, הפעם בכדי לפגוע והיא נפגעה וענתה גם היא בכדי לפגוע. שלושים שנים של שיתוף ואהבה נשכחות ברגע ועַוולות ישנים צצים ועולים על פני השטח, דורשים מָזוֹר מִיַדִי: מה אתה בכלל עושה עם האשה המעצבנת הזאת שרק פוגעת בך ומנצלת אותך כל הזמן. עוד רגע ואני, או היא, עושים מעשה או אומרים דבר שיהיה קשה מאד לחזור ממנו. כבר הייתי שם. הספיק לי. אז לפני שזה יקרה - אני חותך, נוסע לים, לתפוס גלים.
גם הפעם הים לא מאכזב ובהדרגה אני מרגיש איך כל גל נוסף שאני תופס, משיל ממני עוד מהכעס והעלבון והרוגז שהבאתי אתי, עוד מעט ואהיה נקי מהם. אלא שאז אני מבחין בבחורה עם הגלשן שמחזירה אותי לעבר. "מה היא עושה פה?" אני מסרב להאמין שזו סתם בחורה שבמקרה באה היום לתפוס גלים. חייב להיות איזה קשר או מסר, אבל מה? סימן שצריך להתפייס? הזדמנות להתחיל מחדש? כמה מוזר, ברור לי שזאת רייצ'ל, ובאותו הזמן אני ממשיך להתייחס אליה כאל נערה, כאילו לא עברו יותר משלושים שנה מאז פגשתי בה (או אולי רק חלמתי אותה). משהו כאן לא מסתדר, לא לגמרי מציאותי. אני חייב לברר ואני נותן לעצמי להיסחף דרומה, להתקרב למקום בו היא נמצאת. עוד מעט ואהיה מספיק קרוב שאוכל לקרוא לעברה: "איזה ים נפלא" והיא תוכל לענות לי: "ים נהדר"... אולי אחר כך אפילו נלך לאכול גלידה ביחד.
גל גדול מתרומם מאחורי ואני רואה אותה חותרת במרץ לתוכו. גם אני מתחיל לחתור. הגל לוקח אותי הרחק לחוף. כשאני קם מהמים הרדודים אני מבחין בה חולפת על פני עוד הלאה לכיוון החוף. שוב היא לא נופלת אלא יורדת במלכותיות מן הגלשן ושוב תנועת הגוף האופיינית שמעיפה את שיערה הארוך לאחור ושוב אני בטוח שזו רייצ'ל, ושוב באותה העת אין לי ספק שלפני בחורה צעירה.
אני נזכר במשקפיים. אולי אם הייתי באמת רואה אותה, הדברים היו יותר ברורים. אני יוצא מהמים לקחת אותם. עד שאני חוזר היא כבר בעומק. אני מתחיל להתקדם לעברה אבל גל קטן הודף אותי לאחור וכמעט שמעיף את משקפי מאפי. אני נעצר, חוזר לרדודים ומחכה: בגל הבא, וודאי תגיע שוב. הפעם אני רואה אותה בברור, אבל דווקא רייצ'ל, זו השמורה בזיכרוני, מתעקשת להישאר מטושטשת וכאן שום משקפיים לא יעזרו. לרגע אני משוכנע שזו היא, אבל ברגע הבא שוב אינני בטוח. מה שאני כן בטוח בו, והפעם ממש ללא ספק, הוא שלבחורה שלפני אין שום צלקת על פניה והיא לכל היותר בשנות העשרים המוקדמות של חייה. ממש כמו שהופיעה אז בחלומי.
גם הפעם רייצ'ל, סליחה, הבחורה על הגלשן, מסיימת בעצירה אלגנטית והנפת שיער, אבל הפעם במקום לחזור לים היא דווקא מתקדמת לכיוון החוף, הולכת בעקבות בחור חסון אחד שכמוה נושא אִתו גלשן. האם הם ביחד? אני תוהה לרגע, אבל שם על החוף הוא פוגש בגולש אחר ונעצר לדבר אתו ואילו היא חולפת על פניהם ללא אומר וממשיכה לכיוון סוכת המציל. אני הולך במרץ בעקבותיה.
כשאני מדביק אותה, היא כבר נמצאת במקלחות הפתוחות, עסוקה בשטיפה של עצמה ושל הגלשן שלה ממי המלח. "סליחה, את נראית לי מוכרת מאיפה שהוא", אני פונה אליה. כמה בנאלי, כמו אחד שרוצה להתחיל איתה. האם אני רוצה להתחיל איתה? היא מסתובבת אלי ונדמה לי שהיא מחייכת, דווקא מרוצה, אבל עיניה מסתכלות דרכי, מעבר אלי, לכיוון הבחור החסון ההוא שעדין מדבר שם עם החבר שלו. עוד רגע ומבטה מתמקד בי. החיוך שעל פניה מתחלף במבט קר ומתנשא, מבט של בחורה יפה שמורגלת להדוף מעל פניה מחזרים לא רצויים.
אני רואה את עצמי בעיניה: אדם מבוגר, בערך בגיל של אבא שלה, לא מאד מרשים, שמנסה להת ...
לא! אני לא האדם הזה. לא רוצה להיות האדם הזה. לא רוצה שמישהו יחשוב, אפילו בטעות, שאני האדם הזה. אני רוצה בחזרה את החיים שלי. רוצה להתפייס עם אשתי, לחזור לאהבה האחת והמוכרת שלי. אבל אם אפשר, אני קודם רוצה לפתור את החידה שלפני.
מהר מהר, לפני שתנפנף אותי מעליה, אני מפציר: "סליחה, יש כאן אי הבנה, באמת, אבל את כל כך מזכירה לי מישהי שפגשתי פעם, לפני המון שנים, כאן, בחוף הים, גולשת גלים מקצוענית, מלוס אנג'לס, קראו לה רייצ'ל". ההתנשאות והתיעוב שעל פניה מתחלפים בפליאה שהופכת לפה פעור ממש כשהיא שומעת את השם המפורש: "רייצ'ל".
בסוף יצא לי לאכול אִתה גלידה ביחד, שם על החוף, באחד הספק קיוסקים ספק בתי קפה שפזורים שם. בין גביע גלידה לכוס קפה סיפרתי לה את הסיפור שלי. היא בתמורה, סיפרה לי על לימודיה במכללה, על הבית המרווח של הוריה בלוס אנג'לס לא רחוק מחוף הים ועל אִמָהּ ששכנעה אותה לבלות את חופשת הקיץ שלה, דווקא כאן בישראל, בחיפה. במקור תכננה לנסוע למקום אחר בכלל, אבל אִמָהּ סיפרה לה שוב, את הסיפור הישן על התאונה:
היא הייתה בחורה צעירה, יפה ומוכשרת, גולשת גלים מיומנת, כל החיים פרושים לפניה. עד שלילה אחד, כשחזרה עם חברים ממסיבה, קרתה התאונה. אחד נהרג, כמה נפצעו. כשהחלימה, נשארה עם צלקת מכוערת על לחיה הימנית. החלום על קריירה של שחקנית נגוז. אפילו לפגוש את חבריה לא העזה. התביישה במראה שלה. פחדה לראות אותם. ימים שלמים נשארה מסוגרת בחדרה. אפילו לרדת לים, לגלוש, לא רצתה. בייאושם, ההורים שלה שכנעו אותה שתיסע לישראל, ל"חופשת התאוששות". אולי שם, במולדת הישנה, כפי שקראו לה, יקרה הנס שיחזיר את חייה לאיזה שהוא מסלול. "...והם צדקו ההורים שלה, הסבים שלי, כי כאן בישראל, מקום שאיש לא הכיר אותה, חזרה לגלוש, וכשחזרה לגלוש, הים החל לרפא אותה". היא עוצרת לרגע ומיד ממשיכה. "אבל מה שבאמת שכנע אותי לבקר פה היה ההמשך, אותו אמא לא סיפרה לי מקודם אף פעם, איך בדיוק כאן, בחוף הים הזה, ביום האחרון של חופשתה, היא פגשה בחור אחד שברגע הקריטי ההוא בחייה נתן לה מתנה: אחר צהרים אחד וערב אחד וחלום אחד".
בהדרגה הגל מאבד מכוחו, מהירותו מואטת. נדמה לי שאני מבחין בתנועה לא רחוק ממני מימיני. אבל אין זמן, אני מרוכז במנח הגוף, לסחוט מהגל הנפלא הזה עוד כמה מטרים, עד שלבסוף אני שוקע במים הרדודים. כשאני קם, אני מבחין בה, עדיין נישאת על שארית התנופה של הגל שלי, חולפת על פני, דמות על גלשן גלים. מהשיער הארוך ומבנה הגוף - בחורה. מהאופן שהיא מאזנת את עצמה על הגלשן - מקצוענית אמיתית. אין הרבה כאלה, במיוחד לא בחוף הים של חיפה. למעשה בכל השנים שאני תופס כאן גלים הכרתי רק אחת וגם זה היה לפני המון שנים. צבע עורה השזוף והגוון החום של שיערה מעוררים זיכרון ישן. האם יתכן? זאת היא? הגל נחלש עוד, כמעט שאי אפשר להבחין בו. רק אז ההיא על הגלשן נעצרת. לא נופלת, אלא יורדת באלגנטיות מן הגלשן, כמו מתעמלת שהחליטה שמספיק, התרגיל נגמר. ואז היא עושה מן תנועה סיבובית כזאת עם כל הגוף שמעיפה את שערה הארוך לאחור ושוב אין לי ספק - זאת היא! אבל איך יתכן? מעל שלושים שנה חלפו מאז.
הבחורה עם הגלשן מסתובבת, ופונה בחזרה לים. היא מתקדמת עד שהמים נהיים מעט יותר עמוקים ואז נשכבת על הגלשן ומתחילה לחתור פנימה, אל עבר הגל הבא. תנועותיה מזכירות לי שגם אני בעצם נמצא פה, בים, בכדי לתפוס גלים וגם אני שם פעמי פנימה, אל עבר הגל הבא. בכל זאת, בין ניתור לצלילה ושחיה וזינוק, מחשבותי נודדות לעָבר. אל לפני יותר משלושים שנה, אל היום בו פגשתי בה, זו שברגע קריטי בחיי נתנה לי מתנה - אחר צהרים אחד וערב אחד וחלום אחד...
הייתי בחור צעיר, סטודנט בטכניון. עושה את צעדי הראשונים בעולם של המבוגרים. כבר חשבתי שהנה, אני תופס את הפרינציפ, מבין איך זה עובד, כשפתאום מצאתי את עצמי לגמרי לבד. הסמסטר האחרון נגמר, ורוב חברי עזבו את חיפה ונדדו למקומות אחרים. אפילו חברי הטוב ביותר, דני חלפי, שנרשם יחד אתי לתואר השני, נעלם, נסע לחו"ל עם החברה שלו. אני לעומת זאת - בדיוק נפרדתי מהחברה שלי, או שאולי זאת היא שנפרדה ממני. לא ממש ברור, גם לא ממש חשוב. כבר זמן מה ידענו שנינו שהעסק לא עובד. הפרידה הייתה רק ענין של זמן ועיתוי. בכל זאת, כשזה קרה, מצאתי את עצמי צולל לתהומות של בדידות ודיכאון. אם לא די בכך, משפחתי, שתמיד הייתה המשענת שלי בעִיתות מצוקה, הלכה והתפזרה לה לכל עבר: אחותי, שותפת הסוד שלי, עברה לתל אביב, להתחיל שם חיים חדשים והורי בחרו בדיוק באותו הקיץ לטוס לאמריקה לשנה שלמה. ביום אחרי שטסו, כשהתעוררתי, הבנתי שזהו זה, אני לגמרי לבד. מה עושים? טוב לפחות שהשאירו לי את האוטו המשפחתי - אז נסעתי לים, לתפוס גלים. כזה אני, כשאני מרגיש שאין לי עוד כוח להתמודד, אני יורד לים.
הים היה סוער, כמו היום, אולי אפילו יותר. אני זוכר שהסתערתי פנימה בחדווה. לא פחדתי. הייתי צעיר וחסון ואני תופס גלים מאז שהייתי ילד. ידעתי מה אני עושה. למעשה אפילו שמחתי שהים סוער כל כך. כי אצלי, ככל שמצב הרוח מזופת יותר, כך אני מעדיף את הים סוער יותר.
זינוק, צלילה, קפיצה, שחייה מהירה, אני טס לחוף ושוב פנימה. גל ועוד גל, הים לא איכזב. עם כל גל שתפסתי הרגשתי איך עוד חתיכה של בדידות או דיכאון נעקרת ממני ומושלכת הצידה. ממש כך, מושלכת לים. לאחר שעה ארוכה, התחלתי להתעייף. להפתעתי, הים, כאילו התאים עצמו לעייפותי ושוב לא היה סוער כל כך. בין גל לגל נוצר כְּעֵין רווח, איזו הפוגת נשימה, רגע להוציא את הראש מהמים להסתכל סביב. כך הבחנתי בה. מעט דרומה ממני, דמות שחותרת לתוך גל שעוד רגע נשבר שם. אבל איך היא מתקדמת כל כך מהר? הגל התרומם והדמות החותרת זינקה לתוכו. התעלומה נפתרה: גלשן - מישהו עם גלשן! הגל נשבר והגלשן חתך אותו ובשיא הגובה, בתנועה אחת זריזה, היא נעמדה על הגלשן - זו בחורה! על גלשן! הגל עלה וירד וקפץ והיא שומרת על שיווי המשקל וטסה במהירות לכיוון החוף - הרחק הרחק לכיוון החוף. מבטי ליווה את הפלא.
בעת ההיא, גלשנים לא היו נפוצים בארץ כמו היום. למעשה רק כשהייתי בכתה ז' או ח' ראיתי גלשן לראשונה, וגם אז רק בטלוויזיה כשהקרינו את סדרת המתח ההיא - הוואי חמש אפס. אפילו בתקופת לימודי בטכניון, כשאני וחברי היינו יורדים לים לתפוס גלים, תמיד עשינו זאת ככה - בגופנו. ופתאום גלשן. ולא סתם, אלא בחורה על גלשן. ולא סתם בחורה אלא מקצוענית אמיתית. היא מגיעה למים הרדודים ואני ממש מרגיש בגופי את המקום שבו הייתי שוקע, ננטש על ידי הגל שעכשיו כבר נחלש. אבל היא ממשיכה עוד הלאה. רגע לפני שהגלשן ייעצר, היא קופצת ממנו באלגנטיות ואז היא עושה תנועה סיבובית כזאת עם כל הגוף שמעיפה את שערה הארוך לאחור, וקדימה חזרה לעומק.
עוד כמה גלים, והים שוב נעתר לי ובדיוק כשאני קרוב אליה, נרגע קצת.
"איזה ים נפלא", אני קורא לעברה.
"ים נהדר", היא מסכימה.
"מזמן לא היו כאלה גלים, עד עכשיו היה ים יחסית שקט הקיץ".
"דווקא כל השבוע שאני פה היה ים נהדר", היא אומרת.
"השבוע עוד לא הייתי בים" אני מודה.
הייתי עסוק ביותר מדי פרידות, אני מוסיף בליבי.
"הפסדת", היא עונה.
העברית שלה טובה, אבל משהו במבטא שלה מצלצל לי זר, אמריקאי אולי.
"את לא מפה, מחיפה, נכון?" אני מרהיב עוז לשאול.
"לא, מלוס אנג'לס", היא עונה.
"זה מסביר את הגלשן" אני אומר.
"מה?" היא שואלת.
גל גדול מתרומם מאחורינו והרעש שהוא מקים מקשה לשמוע מהמרחק שבינינו.
"זה מסביר…" אני מנסה, אבל תשומת הלב של שנינו כבר נתונה לגל, היא נמצאת מעט דרומית אלי ושם הגל חזק יותר והיא תופסת אותו.
כמה דקות חולפות ואנחנו שוב ביחד בעומק. הפעם אני מנסה להיות הדרומי יותר משנינו, אבל איכשהו היא מתמרנת כך שאני נשאר מצפון לה. בחורה חכמה, יודעת איפה הים טוב יותר, אני מציין לעצמי. שוב אנחנו מדברים. שמה רחל, כלומר, רייצ'ל, כפי שהיא מבטאת את זה והיא בארץ רק לחופשה קצרה. "חופשת התאוששות" היא קוראת לזה. אני מתפעל מהגלשן שלה והיא מספרת לי שלמדה לגלוש עליו שם בלוס אנג'לס. היא גם מנסה להסביר לי עליו כל מדי דברים אבל אינני מבין. אולי כי לא הכרתי את המלים המתאימות ואולי פשוט כי אני לא מבין בגלשנים כלום.
אני מתוודה בפניה שמעולם לא תפסתי גל עם גלשן והיא מציעה לי לנסות. אני רוצה, אבל חושש, אז אני מתרברב שגם לתפוס גלים ככה, עם הגוף, זה כיף (מה שנכון) ושכל מה שאפשר לעשות עם גלשן, אפשר לעשות גם בלי (מה שבבירור לא נכון). היא צוחקת ואומרת לי שאפילו רק להגיע רחוק לחוף כמו שהיא מגיעה עם הגלשן, לא אצליח. אני מתערב אתה שדווקא כן.
אנחנו מתערבים, על גלידה, מי יגיע רחוק יותר בגל הבא ששנינו נתפוס ביחד. אז מה אם רוב הסיכויים שאפסיד, בכל מקרה נלך לאכול גלידה ביחד. גל או שניים חולפים מבלי שננסה לתפוס אותם ואז מגיע אחד מהגלים המופלאים האלה שחוף הים של חיפה מנפק מדי פעם בימים של ים סוער. הכבוד על כף המאזניים. כולי ריכוז. אני מזנק בדיוק ברגע המתאים וטס קדימה, נהנה מכל רגע ובאותו הזמן מודע לתנועה שמימיני. הרחק בחוף כשהגל מתעייף ושומט אותי למים הרדודים, אני מבחין בה חולפת על פני לעוד איזה עשרים מטר לפני שהיא שוב קופצת מהגלשן ועושה את התנועה הסיבובית המוכרת שמעיפה את שערה לאחור. "ניצחת" אני מודה, היא צוחקת, ושנינו חוזרים לעומק.
היה כיף, הרגשתי שאני יכול להישאר שם לתמיד. אבל לפתע נפלו עלי איזו עייפות ורעב ואני שם לב שהשמש כבר קרובה לשקוע.
"אני רעבה, אני חושבת שאצא לאכול משהו", היא בדיוק אומרת.
"גלידה?" אני מציע.
"רעיון נפלא", היא מסכימה ושנינו יוצאים ביחד מהמים.
"הדברים שלי שם" אני מצביע צפונה לכיוון סוכת המציל.
"גם שלי".
כשאנחנו מגיעים לסוכת המציל מסתבר שסל הקש שלה מונח ממש על יד השקית עם הדברים שלי. שנינו מתכופפים. היא להוציא מגבת ואני להוציא את המשקפיים.
מה לעשות, אני משקפופר. 6- בעין אחת ו 6.5- בשנייה (לא כולל צילינדר). בלי משקפיים אני לא רואה כלום. זאת אומרת, אני רואה בקושי מספיק כדי לזהות שיש לידי איזה דמות ושהיא כנראה בחורה (שיער ארוך, ביקיני).
כשאני מרכיב את המשקפיים מסתבר לי שזו לא סתם בחורה, אלא יפיפייה מהממת, חטובה, שזופה, פרופיל מושלם. אילו ידעתי, בטח לא הייתי מעז לדבר איתה, או שהיו יוצאות לי שטויות מהפה.
היא מסתובבת לעברי ואני מבחין בצלקת גדולה ומכוערת על לחיה הימנית. האם בגלל זה הקפידה, בהתחלה, להיות תמיד מדרום לי? שאראה אותה רק משמאל?
רייצ'ל, שלא מודעת לעובדה שאני רואה אותה עכשיו לראשונה, ממשיכה לדבר אתי כאילו כלום לא קרה ושואלת איפה לדעתי כדאי ללכת לאכול גלידה. החלק במוח שלי שעסוק בראיה כנראה התנתק מהחלק שאחראי על השמיעה והדיבור כי אני עונה לה בטבעיות ובטון רגיל לגמרי - שגלידה אפשר למצוא בכל קיוסק על החוף, אבל אם היא רוצה גלידה טובה באמת, נצטרך לנסוע למרכז הכרמל. "זה חתיכת סיפור לנסוע מהים למרכז הכרמל" היא עונה לי ומוסיפה: "בכלל, איזה אוטובוס צריך לקחת לשם?" אני, כמובן, חייב עכשיו להשוויץ שיש לי אוטו וכך אנחנו ממשיכים לדבר בזמן שאנחנו נשטפים במקלחות הפתוחות והיא מטפלת בגלשן שלה ויופייה לא משתק אותי והצלקת שלה לא מרתיעה אותי.
אכלנו גלידה במרכז והיה לנו כיף ביחד. לא רציתי שזה יגמר, חוץ מזה עדין הייתי רעב.
"ארוחת ערב?" הצעתי. כבר ראיתי את החיוך וההסכמה, כשלפתע:
"אוי, לא, מה השעה? שכחתי לגמרי, הלילה אני טסה חזרה לאמריקה, אני צריכה עוד לארגן את הדברים שלי ואפילו לא בררתי כמה זמן ייקח לי להגיע לשדה התעופה באוטובוס".
כמו סכין בלב, נזכרתי שוב שאני בעצם - לגמרי לבד. ואז, זה נחת עלי שיש גם יתרונות ב'לגמרי לבד' הזה, במיוחד שיש לי גם אוטו.
"יש לי רעיון", אמרתי, "בואי נאכל ארוחת ערב ביחד ואחר כך אסיע אותך לשדה התעופה".
היא התקרבה אלי קרוב קרוב והסתכלה ישר לתוך העיניים שלי ולרגע כל העולם נעלם, חוץ מזוג עיניה החומות שהסתכלו ישר לתוכי. "אני רוצה להיות אִתך כמה שאפשר", שמעתי את עצמי אומר לה.
נסענו למלון שלה ואחרי שארזה את חפציה: מזוודה אחת לא גדולה, תיק אחד לא גדול, סל מקש וגלשן ענקי, המשכנו למסעדה. הצעתי שנלך לאיזה מקום עדכני ואופנתי אבל היא העדיפה מקום שקט ונסתר, "אותנטי" כפי שהיא קראה לזה. נסענו לעיר התחתית, לאבו יוסוף. בשעת ערב היינו שם כמעט הסועדים היחידים, אבל לא היה לנו אכפת. האוכל היה טוב והרגשתי כמו בתוך חלום. גם היא הרגישה כך. אני יודע, כי כשרציתי להגיד לה ש"אני מרגיש כמו בחלום" היא הקדימה אותי ואמרה בדיוק את אותו הדבר.
לכל חלום יש את היקיצה שלו. לפני שהספקנו למצות את הרגע הוא חלף וכבר היינו בדרך לשדה התעופה. לילה, התנועה דלילה ואני, כדרכי, דוהר על הכביש הפנוי.
"בבקשה ממך, סע יותר לאט".
היה משהו דחוף בקולה, כמעט מתחנן.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה.
"אני מפחדת".
"ממה?"
"מתאונה".
"הכביש ישר וריק, לא תהיה שום תאונה".
"כבר היתה",
היא ענתה לי וידה השמאלית עברה על פני הצלקת שעל לחייה הימנית.
"סליחה" אמרתי.
כשהאטתי נרגעה מעט, אבל לא לגמרי. עדין הייתה מאד שקטה וכשהסטתי לרגע את עיני מהדרך והגנבתי אליה מבט ראיתי עד כמה היא מכווצת ונסערת. התחלתי לספר לה על לימודי בטכניון, על הורי שנסעו לחו"ל ועל ביתם שעל הכרמל בו אני גר כעת לבד וגם על החברה שהייתה לי ושממנה נפרדתי רק לאחרונה. גם היא סיפרה לי קצת על עצמה, על הוריה והבית המרווח שיש להם לא רחוק מחוף הים. על המכללה בה היא לומדת ועל הטיילת של חוף Venice והטיפוסים המעניינים והמוזרים שאפשר לפגוש שם. את התאונה שוב לא הזכירה.
הגענו לשדה התעופה. זהו, עכשיו צריך להיפרד, אבל לא רציתי.
"אעזור לך לסחוב את הגלשן לבית הנתיבות".
הגענו לדלפק ה checkin. זהו, עכשיו באמת צריך להיפרד, אבל נעשה לי נס והודיעו בכריזה שהטיסה שלה מתעכבת ושוב יכולנו להישאר עוד קצת ביחד.
"הייתי רוצה שנשמור על קשר", הצעתי כששתינו קפה גרוע בבית הקפה הצפוף והיקר של שדה התעופה. בהתחלה התנגדה, אמרה שזה לא מעשי. לא היה אז אינטרנט ואפילו דואר אלקטרוני היה רק למעטים. אפילו שיחת טלפון מעבר לאוקיינוס הייתה אירוע נדיר ויקר (האחרונה שזכרתי הייתה כשדוד לואי נפטר). היה רק הדואר הרגיל - אתה שולח מכתב ואם יש מזל אחרי שבועיים הוא מגיע ואז השני שולח… חוץ מזה מה הסיכוי שנזכה להיפגש שוב כשהיא שם בלוס אנג'לס ואני כאן בחיפה. בסוף הסכימה בתנאי שאחכה חודש לפני שאשלח לה את המכתב הראשון, כך ששנינו נהייה בטוחים שהרצון הזה, לשמור על קשר, אמיתי. הסכמתי, רשמנו כל אחד את כתובתו על מפית והחלפנו בינינו את המפיות. את שלי שמתי בכיס החולצה.
בערך בשתיים בלילה הזמינו סוף סוף את הנוסעים לעלות על המטוס ואנחנו נפרדנו בחיבוק ונשיקה. מבטי ליווה אותה במדרגות הנעות העולות לאולם הטיסות היוצאות. האדרנלין של החיבוק והנשיקה והמוזיקה הרועשת של לד-זפלין ברדיו-טייפ של האוטו, הצליחו איכשהו ביחד להחזיק אותי ער עד הבית. קצת לפני הזריחה צנחתי, מת מעייפות, למיטתי.
...קצת לפני הצהרים היא באה לבקר אותי. היה אור מסביב והיא חייכה והדבר הראשון ששמתי לב אליו היו פניה היפות והסימטריות. "צדקת, בסוף לא הייתה שום תאונה", אמרה לי וידה השמאלית נשלחה ללחייה הימנית שהייתה עכשיו חלקה ומושלמת ממש כמו זו השמאלית. "אתה רואה, הכל בסדר" אמרה וחייכה שוב, ושוב שמתי לב עד כמה זוהר שערה החום ועד כמה יפות פניה. אחרי רגע הוסיפה: "אל תדאג, אני אִתךָ, גם כשאתה לא רואה אותי, ואני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר". היא הייתה רגועה ושלווה ובוטחת וכשדִברה נרגעתי גם אני ונהייתי שלֵו ובוטח בעצמי וידעתי בוודאות שלמרות שכרגע אני לגמרי לבד - היא אתי והכל יהיה בסדר...
כשהתעוררתי, המשכתי להרגיש רגוע ושלֵו ובטוח שהכל יהיה בסדר. תחושה שנשארה אפילו אחרי ששתיתי את הקפה שלי וסוף סוף קלטתי שיתכן שכל זה (או אולי רק חלק מזה?) היה חלום. איכשהו זה לא שִנָה דבר לשלווה ולביטחון שהרגשתי, למרות שזה בפירוש עורר בי סקרנות מסוימת שגרמה לי ביד רועדת להוציא מסל הכביסה את החולצה של ליל אמש ובזהירות לשלוף מהכיס את המפית המקופלת, ה"הוכחה". נאמן להבטחתי לרייצ'ל שמתי את המפית ביומן שלי, בדיוק חודש מהיום. התחושה הנפלאה הזו של רוגע ושלווה וביטחון שהכל יהיה בסדר המשיכה ללוות אותי גם בימים הבאים ואפילו בשבועות הבאים. אם מדי פעם הייתה דועכת, כל מה שהייתי צריך לעשות היה לפתוח את היומן ולהתבונן במפית, ב"קמע" שלי והיא הייתה חוזרת.
כשעבר חודש, פתחתי את היומן והוצאתי את המפית המקופלת. בזהירות פתחתי את קפליה וגיליתי שכְתובָה עליה הכתובת שלי, בכתב ידי. האם בטעות החלפנו מפיות? האם רייצ'ל בכוונה החליפה אותן? האם רייצ'ל הייתה רק חלום שחלמתי כשהייתי שיכור באיזה פאב או בית קפה ושרבטתי את הכתובת של עצמי על מפית? שוב אינני יודע. מה שאני כן יודע הוא שההבטחה שהבטיחה התקיימה ובאמת הכל היה בסדר. חברי חזר מחו"ל ושוב לא הייתי לבד. התואר השני היה מעניין ושאב אותי לתוכו וזמן קצר אחר כך פגשתי במסיבה בחורה נחמדה שמאוחר יותר תהפוך לאשתי ולאם ילדי.
בזמן שאני שקוע בזיכרונות עבר, גל ערמומי מתגנב אלי, מזדקף מול פרצופי ונותן לי סטירת לחי מצלצלת של מים. עודי מתאמץ שלא לבלוע את מי המלח, והוא מניף אותי אל על ואני מוצא עצמי עם הפנים בתוך המים, רגלי מעל לראשי. תחושת בלבול, אני מושיט את ידי קדימה להגן על הראש והן נתקעות בקרקע. הגל שוב מניף אותי אל על, אבל הפעם אני לפחות יודע איפה "למטה" ומצליח לזנק בכיוון ההפוך.
עלבון וכעס מציפים אותי והם מזכירים לי את הריב עם אשתי. הריב הקָשֶה שבגללו הגעתי לכאן היום. היא עשתה מה שעשתה ואני אמרתי את מה שאמרתי והיא ענתה ואני עניתי, הפעם בכדי לפגוע והיא נפגעה וענתה גם היא בכדי לפגוע. שלושים שנים של שיתוף ואהבה נשכחות ברגע ועַוולות ישנים צצים ועולים על פני השטח, דורשים מָזוֹר מִיַדִי: מה אתה בכלל עושה עם האשה המעצבנת הזאת שרק פוגעת בך ומנצלת אותך כל הזמן. עוד רגע ואני, או היא, עושים מעשה או אומרים דבר שיהיה קשה מאד לחזור ממנו. כבר הייתי שם. הספיק לי. אז לפני שזה יקרה - אני חותך, נוסע לים, לתפוס גלים.
גם הפעם הים לא מאכזב ובהדרגה אני מרגיש איך כל גל נוסף שאני תופס, משיל ממני עוד מהכעס והעלבון והרוגז שהבאתי אתי, עוד מעט ואהיה נקי מהם. אלא שאז אני מבחין בבחורה עם הגלשן שמחזירה אותי לעבר. "מה היא עושה פה?" אני מסרב להאמין שזו סתם בחורה שבמקרה באה היום לתפוס גלים. חייב להיות איזה קשר או מסר, אבל מה? סימן שצריך להתפייס? הזדמנות להתחיל מחדש? כמה מוזר, ברור לי שזאת רייצ'ל, ובאותו הזמן אני ממשיך להתייחס אליה כאל נערה, כאילו לא עברו יותר משלושים שנה מאז פגשתי בה (או אולי רק חלמתי אותה). משהו כאן לא מסתדר, לא לגמרי מציאותי. אני חייב לברר ואני נותן לעצמי להיסחף דרומה, להתקרב למקום בו היא נמצאת. עוד מעט ואהיה מספיק קרוב שאוכל לקרוא לעברה: "איזה ים נפלא" והיא תוכל לענות לי: "ים נהדר"... אולי אחר כך אפילו נלך לאכול גלידה ביחד.
גל גדול מתרומם מאחורי ואני רואה אותה חותרת במרץ לתוכו. גם אני מתחיל לחתור. הגל לוקח אותי הרחק לחוף. כשאני קם מהמים הרדודים אני מבחין בה חולפת על פני עוד הלאה לכיוון החוף. שוב היא לא נופלת אלא יורדת במלכותיות מן הגלשן ושוב תנועת הגוף האופיינית שמעיפה את שיערה הארוך לאחור ושוב אני בטוח שזו רייצ'ל, ושוב באותה העת אין לי ספק שלפני בחורה צעירה.
אני נזכר במשקפיים. אולי אם הייתי באמת רואה אותה, הדברים היו יותר ברורים. אני יוצא מהמים לקחת אותם. עד שאני חוזר היא כבר בעומק. אני מתחיל להתקדם לעברה אבל גל קטן הודף אותי לאחור וכמעט שמעיף את משקפי מאפי. אני נעצר, חוזר לרדודים ומחכה: בגל הבא, וודאי תגיע שוב. הפעם אני רואה אותה בברור, אבל דווקא רייצ'ל, זו השמורה בזיכרוני, מתעקשת להישאר מטושטשת וכאן שום משקפיים לא יעזרו. לרגע אני משוכנע שזו היא, אבל ברגע הבא שוב אינני בטוח. מה שאני כן בטוח בו, והפעם ממש ללא ספק, הוא שלבחורה שלפני אין שום צלקת על פניה והיא לכל היותר בשנות העשרים המוקדמות של חייה. ממש כמו שהופיעה אז בחלומי.
גם הפעם רייצ'ל, סליחה, הבחורה על הגלשן, מסיימת בעצירה אלגנטית והנפת שיער, אבל הפעם במקום לחזור לים היא דווקא מתקדמת לכיוון החוף, הולכת בעקבות בחור חסון אחד שכמוה נושא אִתו גלשן. האם הם ביחד? אני תוהה לרגע, אבל שם על החוף הוא פוגש בגולש אחר ונעצר לדבר אתו ואילו היא חולפת על פניהם ללא אומר וממשיכה לכיוון סוכת המציל. אני הולך במרץ בעקבותיה.
כשאני מדביק אותה, היא כבר נמצאת במקלחות הפתוחות, עסוקה בשטיפה של עצמה ושל הגלשן שלה ממי המלח. "סליחה, את נראית לי מוכרת מאיפה שהוא", אני פונה אליה. כמה בנאלי, כמו אחד שרוצה להתחיל איתה. האם אני רוצה להתחיל איתה? היא מסתובבת אלי ונדמה לי שהיא מחייכת, דווקא מרוצה, אבל עיניה מסתכלות דרכי, מעבר אלי, לכיוון הבחור החסון ההוא שעדין מדבר שם עם החבר שלו. עוד רגע ומבטה מתמקד בי. החיוך שעל פניה מתחלף במבט קר ומתנשא, מבט של בחורה יפה שמורגלת להדוף מעל פניה מחזרים לא רצויים.
אני רואה את עצמי בעיניה: אדם מבוגר, בערך בגיל של אבא שלה, לא מאד מרשים, שמנסה להת ...
לא! אני לא האדם הזה. לא רוצה להיות האדם הזה. לא רוצה שמישהו יחשוב, אפילו בטעות, שאני האדם הזה. אני רוצה בחזרה את החיים שלי. רוצה להתפייס עם אשתי, לחזור לאהבה האחת והמוכרת שלי. אבל אם אפשר, אני קודם רוצה לפתור את החידה שלפני.
מהר מהר, לפני שתנפנף אותי מעליה, אני מפציר: "סליחה, יש כאן אי הבנה, באמת, אבל את כל כך מזכירה לי מישהי שפגשתי פעם, לפני המון שנים, כאן, בחוף הים, גולשת גלים מקצוענית, מלוס אנג'לס, קראו לה רייצ'ל". ההתנשאות והתיעוב שעל פניה מתחלפים בפליאה שהופכת לפה פעור ממש כשהיא שומעת את השם המפורש: "רייצ'ל".
בסוף יצא לי לאכול אִתה גלידה ביחד, שם על החוף, באחד הספק קיוסקים ספק בתי קפה שפזורים שם. בין גביע גלידה לכוס קפה סיפרתי לה את הסיפור שלי. היא בתמורה, סיפרה לי על לימודיה במכללה, על הבית המרווח של הוריה בלוס אנג'לס לא רחוק מחוף הים ועל אִמָהּ ששכנעה אותה לבלות את חופשת הקיץ שלה, דווקא כאן בישראל, בחיפה. במקור תכננה לנסוע למקום אחר בכלל, אבל אִמָהּ סיפרה לה שוב, את הסיפור הישן על התאונה:
היא הייתה בחורה צעירה, יפה ומוכשרת, גולשת גלים מיומנת, כל החיים פרושים לפניה. עד שלילה אחד, כשחזרה עם חברים ממסיבה, קרתה התאונה. אחד נהרג, כמה נפצעו. כשהחלימה, נשארה עם צלקת מכוערת על לחיה הימנית. החלום על קריירה של שחקנית נגוז. אפילו לפגוש את חבריה לא העזה. התביישה במראה שלה. פחדה לראות אותם. ימים שלמים נשארה מסוגרת בחדרה. אפילו לרדת לים, לגלוש, לא רצתה. בייאושם, ההורים שלה שכנעו אותה שתיסע לישראל, ל"חופשת התאוששות". אולי שם, במולדת הישנה, כפי שקראו לה, יקרה הנס שיחזיר את חייה לאיזה שהוא מסלול. "...והם צדקו ההורים שלה, הסבים שלי, כי כאן בישראל, מקום שאיש לא הכיר אותה, חזרה לגלוש, וכשחזרה לגלוש, הים החל לרפא אותה". היא עוצרת לרגע ומיד ממשיכה. "אבל מה שבאמת שכנע אותי לבקר פה היה ההמשך, אותו אמא לא סיפרה לי מקודם אף פעם, איך בדיוק כאן, בחוף הים הזה, ביום האחרון של חופשתה, היא פגשה בחור אחד שברגע הקריטי ההוא בחייה נתן לה מתנה: אחר צהרים אחד וערב אחד וחלום אחד".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה