רוחות רפאים

רוחות רפאים

"אני נורא מצטערת, שכחתי לגמרי שיש לנו תור לרופא שיניים היום, תצטרך לקחת אותה בשש", כך מבשרת לי אמא של איתמר, החבר מהגן של ילדתי, ובאחת טורפת את תוכניותי לאחר הצהריים. במקור הכל היה מתוכנן פיקס: בארבע ורבע אוספים את הקטנה מהגן, אח"כ לחנות של צורכי המשרד ולמכולת, משם דוהרים הביתה, שמים את הדברים, ממשיכים לאיתמר, שם אני משאיר את ילדתי הקטנה, ובדיוק יש לי זמן ללכת לספר להסתפר ואז אם יהיה לי מזל ולא יהיה אצלו תור, עוד יישאר אפילו זמן לחפש מתנה לבר מצווה ההיא שיש לנו בשבוע הבא, בשבע אני אוסף את הקטנה מאיתמר ובשבע ורבע כבר מתחילים את סידורי הערב ועוד יום מוטרף עבר בהצלחה. ופתאום - בשש אני כבר צריך לאסוף אותה.

אמא של איתמר מסתכלת על פרצופי המאוכזב וממלמלת שוב דברי התנצלות, היא גם מציעה שאם זה לא נוח לי, אולי אפשר שהילדים יפגשו בפעם אחרת. "לא, לא" אני ממהר להשיב, "זה בסדר, אני אבוא לקחת אותה בשש". הקטנה כבר מזמן בפנים משחקת עם איתמר, מהבוקר כבר דיברה על הביקור הזה, ואפילו אם הדבר היה מפשט את הלוגיסטיקה שלי, אין לי לב לעשות לה את זה ולבטל עכשיו. "להתראות בקרוב", אני אומר ומסתובב ופונה לדרכי. מאחורי הדלת נסגרת ואני יוצא מהבניין בו הם גרים, “אבל מה היא דרכי בעצם?”

מהספר אפשר לשכוח, ובכלל כבר אין טעם ללכת למרכז קניות, כי עד שאגיע כבר אצטרך לחזור. מזל שיש לי שיער מתולתל, אחרי מקלחת הוא תמיד נראה יפה ומסודר, כך שלא צריך לטרוח בעניין יותר מדי וגם לא קורה כלום אם מסתפרים מעט מאוחר מן הדרוש - בגלל התלתול הוא גם תמיד נראה קצר יותר ממה שהוא באמת. אבל "נו, מה עושים עכשיו?" כך סתם באמצע יום עבודה יש לי פתאום שעה פנויה, בלי שום דבר או שום תוכנית שיש לבצע. אני עוצר, מנקה את משקפי והוגה בענין.

פעם כשהייתי צעיר, לפני שהיו לי אשה וילדים, היו לי הרבה שעות פנויות כאלה, ותמיד ידעתי איך לנצל אותן. מעולם לא השתעממתי. תמיד היו לי שנים, שלושה תחביבים או ספרים מעניינים שרק חיכו לשעה פנויה שכזאת שתאפשר להם להתבטא. אבל בשנים האחרונות חיי הפכו כה מוטרפים ולחוצים שבדרך כלל אין לי רגע פנאי במשמעות הבסיסית ביותר של הביטוי. תחביבים ותחומי עניין פשוט נזנחו ואז אם פתאום נופלת לידי איזה שעה פנויה, שוב אינני יודע מה לעשות בה. למשל, אז, נהגתי הרבה ללכת לטייל, כן, גם טיולים ממש, אבל גם "מיני" טיולים, קטנים כאלה בתוך השכונה – סתם לצאת מהבית לתפוס כיוון ולראות לאן השביל ייקח אותי. כשעברנו לשכונת אחוזה, הייתי בכתה ז' ובקושי ידעתי איך להגיע הביתה מתחנת האוטובוס הקרובה, אבל עד שבגרתי ויצאתי את בית הורי לצבא, כבר הכרתי לא רק את כל הרחובות של שכונת מגורי, אלא גם את כל השבילים הצדדים ודרכי הקיצור שבה.

זה היה יתרון גדול, כי הייתה למשל השנה ההיא שכל יום שלישי הייתי צריך לקחת ולהחזיר את אחותי הקטנה, שהייתה אז בגן חובה, לחוג הבלט שלה. אנחנו גרנו ברחוב אינשטיין והחוג היה באבא-חושי קרוב לפינה של גבעת דאונס, אם היינו הולכים ברחובות הרגילים זה היה לוקח איזה עשרים וחמש דקות. כיוון שהחוג כולו היה בקושי שעה, זה היה אומר שאחרי שהייתי מביא אותה, כבר הייתי צריך להישאר שם כי לא היה טעם ללכת הביתה ולחזור. אבל אני הכרתי דרך קיצור, סמטה עם מדרגות שמחברת את רחוב יערות קרוב לפינה של זמנהוף ישר לאמצע של גבעת דאונס ומשם עוד מדרגות שחותכות לאבא חושי בדיוק מול חוג הבלט. כל העסק לקח אולי רבע שעה, עשר דקות אם הולכים מהר וכך יכולתי להביא אותה לחוג, לחזור הביתה, והייתה לי עוד חצי שעה פנויה בטרם אצטרך לצאת לאסוף אותה שוב. המינוס היחידי של הדרך הזאת הוא שבחזרה היא הייתה די תלולה. כשהייתי אני מגיע לפסגה, הייתי מתנשם ומתנשף. עם אחותי הייתי הולך לאט יותר אבל עדין זו הייתה עליה קשה בשבילה. בכדי שלא תתלונן המצאתי עבורה משחק של שירים וקפיצות שהיה מעביר לנו את העלייה בכיף עד שהיינו מגיעים לקצה של רחוב יערות. משם זה עוד עליה קצרה עד למפגש עם רחוב זמנהוף ומשם זה כבר ירידה עד הבית.

עודי מהרהר בכך ולפתע אני שם לב שבעצם אני עומד עכשיו בדיוק בקצה העליון של הסמטה ההיא. הבית של איתמר הוא בדיוק הבית השני פנימה בסמטה הזו כשנכנסים מכיוון רחוב יערות. האבחנה הזאת מעוררת אותי לנשום עמוק, "לחוש את אוויר נעורי", אני אומר לעצמי בחיוך, אבל מעבר לחיוך, משהו מזה כנראה נכון כי אני מרגיש פתאום איזה ריחות מוכרים, איזה תחושה נעימה של "חזרה הביתה", למקום מוכר. כבר ברור לי מה אעשה בשעה הפנויה שהזדמנה לי, אטייל כאן בשכונה, כן כמו אז, לפני שנים, אבדוק כמה מה"קיצורים" והסמטאות, אראה "מה נשתנה" ואזכר במה שהיה. שוב אין בי את התסכול שתוכניותי השתבשו או את הריקנות של "נו, מה עכשיו", אלא איזו שמחה ושלווה על שנכרתה לי ההזדמנות הזו לטייל שוב כאן בשכונת נעורי.

כמו מבלי משים רגלי לוקחות אותי במורד הסמטה, לכיוון רחוב דאונס: מדרגה, מדרגה, קפוץ. "הי עברנו עוד אחד". מדרגה, מדרגה, קפוץ, "הי עברנו גם שני", עכשיו קטע של מישור וקצת סיבוב. למטה במורד אני רואה לפתע דמיות. נער ממושקף ומתולתל נותן יד לילדה קטנה במעיל וורוד והם עולים לכיוון שלי. הם אינם מביטים לעברי, אלא שקועים בשיחה או איזה משחק ביניהם. אני נעצר. הסמטה היא מקום ציבורי וכל אחד רשאי לעבור בו, אבל בכל זאת אינני רוצה להפריע להם, אני מרגיש שאם אעבור על פניהם, אחדור לאיזה בועה של פרטיות שאין לי זכות לחדור אליה ואולי אפילו אקלקל משהו. אני מסתובב ומתחיל לצעוד במעלה הסמטה, חזרה לרחוב יערות. "חוץ מזה", אני מזכיר לעצמי כלל ידוע של טיילים: "עדיף תמיד להתחיל את הטיול בעלייה, כי אז אתה עולה בעודך רענן ומלא כוח, ובדרך חזרה, כשאולי כבר תהיה עייף, יהיה  המסלול בירידה", כך גם מובטח שלא אאחר לאסוף את ילדתי, שכן לאחר חצי שעה של הלוך בעליה אסתובב וארד וכידוע הירידה מהירה מן העלייה.

אני מגיע לרחוב יערות ומתלבט, ימינה או שמאלה? שמאלה הרחוב יוביל אותי לביתו של מוישה חברי מן התיכון, הוא מוישה ששמו באמת אהרון ועל כך אולי אספר בפעם אחרת. ימינה ימשיך הרחוב לכיוון ביתו של ניר חברי השני מן התיכון ואחר כך לרחוב זמנהוף. אני מפעיל את כלל הטיילים – הרחוב יורד באופן תלול שמאלה אז אני פונה לעלייה ימינה. הבית הזה מוכר לי, זה שאחריו חדש – כנראה נבנה על חורבות הוילה שהייתה כאן ואחריו הבניין בו גר ניר.

לא הכרתי אישית את המשפחה של ניר, אבל תמיד חשבתי שהם בטח משהו מיוחד. זאת בגלל שבחניה שלהם, היו ג'יפ ונגרר מגורים (טריילר). לא, לא ג'יפ של הצבא, אלא, כזה מוארך – "ווגוניר", מה שקוראים היום "רכב שטח" ועוד מתוצרת החברה "וויליס ג'יפ" שיצרה גם את הג'יפים של הצבא. היום, כשהעיר מלאה עד גדותיה ברכבי שטח וניתן למצוא אותם על כל מדרכה ותחת כל עץ רענן, אני לא מתרגש במיוחד מהרכבים האלה, שמעוררים בי כעת תחושה של "תיראו אותי" ואפילו "אני ואפסי עוד". אבל אז בכל העיר חיפה, אני לא בטוח שהיה עוד רכב כזה והוא עורר בי רושם רב. גם המגורון הנגרר היה ייחודי, היו אולי עוד שנים או שלושה כמוהו, ויותר מזה, ידעתי שניר והוריו באמת השתמשו בהם לטיוליהם, הם היו לעתים קרובות יוצאים לטיולים ברמת הגולן או בנגב.

בינתיים אני כבר מול הבניין של ניר, בעצם מול הבניין שלפניו, כי הם גרו ב"אלף", כלומר בבניין הפנימי יותר (אם הבניין על הרחוב היה מספר 20 הבניין הפנימי נקרא 20א). אולי זה נחשב מציצנות, אבל אני סקרן לראות,  אני יורד בשביל בין הבתים לעבר הבניין הפנימי. הנה הם שם בדיוק הג'יפ – ווגוניר והמגורון הנגרר. "רגע" אני משפשף את עיני, "מה קורה פה? עברו כבר מעל עשרים וחמש שנה, לא יתכן שהרכבים האלה עדין כאן ועוד במצב כזה טוב". עם שפשוף העיניים האשליה מתפוגגת ואני שם לב שאכן יש שם את רכב השטח והמגורון, אבל לא את "ההם", אלא דגמים חדישים יותר, לכל היותר בני שנתיים שלוש.

אין כל ספק, לפחות חלק ממשפחתו של ניר עדין גרה כאן. למעשה יתכן שגם ניר עצמו, האם הוא התחתן אי פעם? אני מנסה להיזכר, בחמש השנים הראשונות אחרי התיכון עוד שמרנו על קשר והיינו מתראים מדי פעם, אבל מאז הקשר איכשהו ניתק. לרגע אני מתלבט, האם לגשת ולדפוק בדלת? האם הוא יפתח לי? יהיה מעניין להיפגש איתו שוב ולשמוע מה עבר עליו בכל השנים האלה שלא התראינו. מצד שני, בהחלט יתכן שרק הוריו גרים שם עכשיו, או אחיו ומשפחתו ומה יעשו הם בזר הזה שמתדפק על דלתם ומעלה נשכחות מלפני עשרים וחמש שנה? וזאת עוד באמצע יום עבודה כשיש לאנשים דברים יותר חשובים לעסוק בהם. בכלל, מאז שלכולם יש מכשירי טלפון ואפילו מכשירי טלפון ניידים, כבר לא מקובל יותר להתדפק על דלתו של משהו מבלי להתקשר קודם. הרבה אפילו רואים בכך חוסר נימוס. אני נזכר שממילא עלי לאסוף עוד מעט את ילדתי מאיתמר, כך שאין זמן, ומשתמש בזה כתירוץ להכריע בשאלה ולהמשיך הלאה בטיול - מה שכנראה ממילא רציתי לעשות – עכשיו שכבר שקעתי לתוך מצב הרוח הזה של הרהורים וזיכרונות.

אני יוצא חזרה מהשביל אל הרחוב וממשיך לטפס בו הלאה, למעלה. עוד בית ושניים ושלושה, ואני מגיע לרחוב זמנהוף. בהצטלבות של רחוב יערות  עם רחוב זמנהוף יש כעת כיכר עגולה המוקפת מכוניות חונות. אז בנעורי, הכיכר הזאת לא הייתה קיימת והכל היה משטח אחיד של אספלט. אז גם לא היו כל המכוניות החונות האלו. זו נחשבה שכונה עמידה גם אז, והייתה כמעט לכל משפחה מכונית משלה, אבל כיום הממוצע עומד על שתי מכונות למשפחה, ואפילו יותר בסופי שבוע כשה"ילדים" באים לביקור איש איש ורכבו. כיכר ה"חניה" נבנתה כדי להקל במעט על המצוקה שנוצרה.

מעבר לכיכר אני מזהה את "בית השעונים". למעשה זהו בית משותף רגיל לגמרי, אלא שבקומת הקרקע שלו גר אדם שהיה אוסף שעוני קיר ושעוני קוקייה. בימי הקיץ, כשהיה פותח את תריסי המרפסת שלו, יכולנו אנו העוברים ושבים ברחוב לחזות באוסף המרשים שלו, שהיה תלוי על הקיר של המרפסת. לא פעם הייתי מתעכב שם לכמה רגעים וממתין לשעה העגולה או ל"חצי" שאז האוסף כולו – כתזמורת שהמנצח שלה קצת איבד שליטה - היה מנגן ומצלצל בהרבה קולות שכמעט השתלבו זה בזה בהרמוניה – ממש סימפונית הזמן האבוד.

הבניין עדין עומד שם, מטופח כתמיד, התריסים בקומת הקרקע סגורים אבל השלבים פתוחים, כך שאני יכול מן הרחוב להציץ פנימה. "מדוע אני מאוכזב?" אני שואל את עצמי כשאני מבחין בקיר החשוף ובעשרות העציצים וצמחי המטפס המקשטים את המרפסת ההיא כעת. "למה ציפית? שהזמן יעמוד מלכת? ועוד בבית השעונים!"

כעת שוב צריך לקבל החלטה: שמאלה או ימינה? להמשיך ישר אין טעם שכן עוד כמה בתים בהמשך רחוב יערות ואגיע לשער הפנימייה הצבאית. גם אז כשלמדתי בבית הספר שמצידה השני, מעולם לא נתנו לי לעבור בשערה וכעת כשאין לי אפילו תירוץ מתקבל על הדעת על אחת כמה וכמה. אז נשאר רחוב זמנהוף. רחוב זמנהוף, צורתו כבננה עקומה במיוחד, למעשה אפשר לומר שהוא כמעט חצי עיגול. אולי בגלל זה הלך בו לאיבוד הכלב של פרופסור שוורץ. אני מגחך לעצמי כשאני נזכר בסיפור ההוא:

זמן מה לאחר שיצא הסרט "לאסי שובי הביתה", רכש פרופסור שוורץ הנכבד מן הטכניון, שגר אז ברחוב זמנהוף, לא רחוק מכאן, כלב מסוג קולי (כלומר לאסי). זמן מועט אח"כ, אולי בהשפעת הסרט, בו מתואר איך לאסי כלבת הקולי מצליחה לחצות הרים ואגמים בדרכה חזרה אל בעליה, ואולי סתם כי היה יום קר ולא התחשק לו לצאת ולטייל את כלבו, שחרר יום אחד הפרופסור את הכלב החוצה לבדו, שיעשה את צרכיו, ירוץ כמה שמתחשק לו וישוב, בזמן שהוא, הפרופסור, יכין לעצמו את ספל התה של חמש וחצי. הוא לא חשש לבעיות כלשהן עם השכנים, שכן הכלב היה עדין וידידותי ובעת ההיא עוד לא הקפידו כל כך בעניין כלבים המשוטטים ברחוב ללא בעלים. משהגיעה השעה שש והכלב בושש לחזור, החל הפרופסור לדאוג. בייחוד חשש שמע נגנב הכלב, או שמע נדרס חלילה. בליית ברירה, לבש הפרופסור את מעילו וכובעו ויצא לדרך לחפשו. לאחר זמן קצר, הוא מצא אותו משוטט אנא ואנא בצידו השני של חצי העיגול של רחוב זמנהוף. משאך ראה (הריח) אותו הכלב, רץ אליו בשמחה, נצמד לרגלו ושוב לא התרחק ממנו יותר ממטר עד ששבו שניהם בשלום לביתם. אין אנו יכולים לדעת את מחשבות הכלב ועל כן נוכל רק לנחש מה קרה, אבל הסברה הנפוצה הייתה, שכלב הלאסי הגזעי הזה, פשוט לא הצליח למצוא את דרכו הביתה מצדו האחד של רחוב זמנהוף לצדו השני.

אני מחליט ללכת שמאלה, לכיוון בית הורי, הבתים המוכרים חולפים חיש קל והנה אני כבר ברחוב איינשטיין. המכולת, "סופר אינשטיין", עדין עומדת על מקומה, גם אם הבעלים כבר התחלפו לפחות פעמים אם לא יותר, ושוב אין למצוא שם במשרד הקטן מאחור את אביו של יהודה, שלמד גם הוא אתי בבית הספר. עוד צעד ופסיעה ואני מול בית הורי. אבי כבר נפטר לפני כמה שנים, אבל אמא עדין גרה כאן בקומה העליונה, בצד שפונה לנוף ולא לרחוב. לרגע אני חושב לקפוץ אליה, יש סיכוי טוב שהיא בבית, אבל כמו מול ביתו של ניר, משהו עוצר בעדי, האם זה חוסר הנימוס שבלקפוץ מבלי להודיע? שטויות, יחסי עם אימי מעולם לא היו כאלה "רשמיים", האם זה התחושה שאין זמן לבקר כי עוד מעט עלי לאסוף את הקטנה? יתכן, אבל יתכן גם שזה רק תירוץ ובעצם אני זקוק כעת להיות קצת לבדי, עם עצמי ועברי וזיכרונותיי.

אני מסתובב בחזרה במורד רחוב אינשטיין ושוב במעלה זמנהוף לכיוון יערות. כך בדרך כלל היו מתחילים הטיולים שלי עם אבי זכרונו לברכה. התחלנו בטיולים הללו לאחר פעם או פעמים שבהם היו ויכוחים בבית והיינו זקוקים לאפשרות ללבן דברים בינינו בשקט – רק שנינו, אז יצאנו החוצה והתחלנו ללכת. לאחר כמה פעמים כאלו, הבנו שאפשר לצאת ולטייל גם בלי ויכוח לפני כן או "נושא" שצריך להסדיר ומדי פעם היינו הולכים כך סתם שנינו. שאר בני המשפחה סברו שאנחנו מדברים בטיולים אלו על דברים ברומו של עולם, או אולי על דברים אישיים במיוחד. אכן מדי פעם קרה שדברנו על אלו או על אלו, אבל האמת היא שבדרך כלל פשוט הלכנו. אבי לא אהב לדבר סתם ועל כן נטה לשתיקה, ואני בטיולים הללו כמו נדבקתי בשתיקתו, וכך היינו הולכים ושותקים לנו ומקיפים את כל השכונה. סיפרתי זאת פעם לחבר ותגובתו הייתה שזה בטח היה תחושת בדידות נוראה ללכת כך בשקט, אבל האמת היא שההפך בדיוק היה נכון – דווקא בהליכות אלו הרגשתי אליו קרבה גדולה ואני יודע שגם הוא חש כך כלפי. מוזר לחשוב זאת כך – אבל גם היום שחלפו כבר כמה שנים מאז שנפטר – שתיקותיו חסרות לי.

עליתי במעלה הצד האחד של הבננה, עקפתי את הכיכר העגולה של המכוניות החונות וכעת אני מהלך לכיוון השני של רחוב זמנהוף, כיוון שלכאורה הוא ללא מוצא, אבל למעשה מוביל לאחת הפרצות הראשיות לבית הספר שלי. בימים הראשונים ללימודי בו, תסכלה אותי מאד העובדה שאני גר ממש מול בית הספר הגובל ברחוב איינשטיין ורק גדר מפרידה בינו לבין הרחוב, אבל שעלי לעשות הקפה שלמה בכדי להיכנס באחד משעריו הרשמיים. תסכולי לא נמשך זמן רב, שכן מהר מאד שמתי לב לפרצות שבגדר. אחת הייתה סמוך לתחנת האוטובוס לא רחוק מביתי – משם הייתי נכנס בבוקר; האחרת הייתה כאן בקצהו של רחוב זמנהוף, מכאן היינו יוצאים, משה, ניר ואני, לפנות ערב לאחר חוג הברידג' שהתקיים פעם בשבוע בבית הספר. פרצה זו הייתה קרובה לביתן בו התקיים החוג והייתה קרובה לבתיהם של משה וניר מבלי להיות רחוקה מדי מביתי.

בתום החוג היינו מהלכים בחושך הכמעט מוחלט של חלקו האחורי של בית הספר עד שהיינו מגיעים לפרצה, אותה האיר פנס הרחוב, ורק אחרי שהיינו עוברים דרכה היינו מתחילים לנתח את המשחקים שהיו באותו היום: מי הכריז נכון ומי טעה, מי הבין או לא יכל להבין את רמזיו של בן זוגו וכו'.

מדי פעם הייתה יד נעלמה מטעם בית הספר חוסמת פרצה אחת או את שתיהן, ולאחר זמן קצר הייתה יד נעלמה אחרת פורצת אותן מחדש. פעם אחת ואני כבר הייתי בתחילת י"ב, נחסמו הפרצות ובמשך יותר משבוע נשארו חסומות, עד שהבנתי – שעכשיו אני השכבה הבוגרת וכשם שאחרים פרצו לי כל השנים, עכשיו תורי לעשות למען הכלל. נטלתי את הפלייר הגדול ביותר שהיה ברשותנו ויצאתי למלאכה. האמת, היססתי וגם חששתי, מה "ילד טוב" כמוני נעשה פתאום "פורץ", אבל בסוף, הרחוב היה ריק ותפסתי אומץ: קליק קלאק וחתכתי והופ והופ ופרמתי והנה פרצה חדשה לתפארת. עוד פעם אחת באותה שנה עשיתי זאת ומאז, עד כמה שאני זוכר, לא פרצתי גדר, אבל עדין שמורה איתי ההפתעה כמה קל זה היה.

הגעתי עד הקצה. את הגדר הפשוטה ההיא מחליפה עכשיו גדר מברזל עבה יותר ורצינית יותר, אבל הנה פה וכאן הסימנים – עדין תלמידים עוברים מעליה – גם אם לא דרכה."את הנוער איש לא יחסום! וכל מי שאומר לכם שהולך ופוחת הדור – פשוט לא היה כאן ולא יודע על מה הוא מדבר", אני מחייך.

זהו, נגמר רחוב זמנהוף. אני מביט עוד רגע על הנוף היפה של הים שנשקף מכאן ומסתובב חזרה. הרחוב ריק מאדם וכבר מתחיל להחשיך. מימיני עכשיו בניני המגורים של חניכי הפנימייה הצבאית. אני בהחלט מתרשם מן השיפוץ והחידוש המאסיביים שעברו מאז הלכתי כאן כתלמיד, אבל למרות זאת הם עדין משרים עלי תחושה של בדידות ועצב – כאילו מישהו נשאר שבת בבסיס. אולי זה בגלל שכל הרעיון של פנימייה ועוד צבאית כל כך זר לאווירה בה גדלתי אני. אני נזכר שכבר אז כשהייתי תלמיד היו וויכוחים סביב הנושא. מישהו, אינני זוכר אם תלמיד או הורה או מורה, כתב איפה שהוא ש"כל תלמידי הפנימייה הצבאית באים ממשפחות הרוסות", האמירה הזאת עוררה מהומה ופולמוס, חניכי הפנימייה שכעיקרון היו תלמידים כמונו, הרגישו פתאום צורך להגן על כבודם, דבר שגרר גם תגובות נגד ופעם או פעמיים כמעט הגיע לתגרה.

"כל הפנימייונים מנייאקים" אני שומע קול צעקה מאחורי ונחרד – רק זה חסר לי עכשיו שיתחילו לשפוך עלי מים מן החלונות שלהם למעלה. "מי בעצם צעק את זה?", אני תוהה לעצמי: "הרי אני כאן לבדי ברחוב". אני מסתובב להסתכל ושם, מאחורי, אני מבחין בשלוש דמויות מהלכות ומתדיינות ביניהן. בהתחלה הן נראות לי לא מוכרות, אבל משהו בהן מטריד אותי. ככל שהן מתקרבות מזכירה לי יותר ויותר השמאלית שביניהן את משה ששמו בעצם אהרון. כן אין ספק, זה הוא. "וואו, איך שהוא לא השתנה כל השנים האלה", אני מציין לעצמי בפליאה, כשאני שם לב שהאמצעי – זה הגבוה - בעצם מאד מזכיר את ניר – לא הוא לא מזכיר את ניר, הוא ניר – מפליא שגם הוא לא השתנה, פעם אחרונה שראיתי אותו דווקא החל להקריח, מעניין מי השלישי ב"פגישת מחזור הזאת" אני תוהה לעצמי, כשאני מבחין בחרדה שהשלישי, הימיני, ממושקף ושערו מתולתל. "איך שהוא לא השתנה", אני שומע קול לועג בראשי כשאני מבין לגודל הזוועה שההוא זה בעצם אני – אני של אז.

"מה קורה פה?" אני נכנס ללחץ. הדמויות ממשיכות לעברי, עסוקות בעניינן כאילו אינן מודעות כלל לקיומי.

עוד רגע ויגיעו אלי. עדין מבלי להבין מה קורה, דבר אחד נהיה לי מאד ברור – אינני רוצה לפגוש את הדמויות האלו ואפילו לא להיות קרוב אליהן. אני מסתובב ומתחיל ללכת הלאה מהן, כל כמה שניות אני מציץ לאחור, אבל למרות שאני הולך מהר, המרחק בינינו לא גדל, אני מגביר את צעדי והוא לא גדל, אני עובר לריצה ועדין נראה שכל רגע הם ישיגו אותי, למרות שהם כאילו הולכים לאט ובנחת.

אני חולף בריצה על פני משטח האספלט הגדול שבצומת בין זמנהוף ליערות ומתחיל לרדת בצד המוביל לבית הורי כשלפתע אני שם לב גם בכיוון ההוא - לשתי דמיות העולות במעלה הרחוב. האחת אדם מבוגר, מעט שמן ומקריח ההולך לאיטו ולידו – הוי לא! – נער מוכר, מתולתל וממושקף. גם הללו עסוקים בעניינם, מדברים ביניהם, או אולי שותקים ביניהם ונראה שאינם מודעים לקיומי, אבל דרכם מוליכה ישר אלי. שוב אני מסתובב חזרה במעלה הרחוב ורץ אל הצומת, מאחורי שני אלה, מלפני כבר נראים השלושה ההם ואני מבחין שהימני מביניהם מחזיק בידו פלייר גדול. בצעד של ייאוש אני רץ בכל כוחי שמאלה, לכיוון הפנימייה הצבאית. מהר מאד מתברר לי עד כמה שגוי היה המהלך הזה, כשמכיוון הפנימייה הצבאית מופיע כלב לאסי גדול ומאיים "הכלב של פרופסור שוורץ" חולפת מחשבת אימים במוחי ושוב אינני זוכר שמעולם לא ראיתי בעצם את הכלב ההוא ושהשמועות אמרו שדווקא היה נחמד.

זה שמולי, בפירוש לא נחמד ואני נס ממנו כל עוד נפשי בי. עכשיו אני כבר מרגיש כמעט מכותר – אלה מפה ההם משם והכלב האימתני מאחורי. זהו, כאן יהיה סופי, אני חושב, כשאני מתחיל לשמוע, חזקים וברורים, את הנגינות והצלצולים של סימפונית הזמן האבוד בוקעים מבית השעונים. שוב כל השעונים מוצגים לראווה על המרפסת המטופחת ומשמיעים את קולם ברמה.

"השעה שש!!" פולחת בי המחשבה, ואני מסתכל בשעון היד שלי המורה כבר שש ודקה, "אוי ווי, אני שוב מאחר! צריך לאסוף את הקטנה!!" כולי מזיע, אני מוצא את עצמי עומד באמצע הכיכר העגולה בצומת של זמנהוף ויערות , מוקף מכוניות חונות, שקטות ודוממות, לכל אשר אביט אין נפש חייה. "מה זה היה?" אני מספיק עוד לשאול את עצמי כשאני שוב נזכר: "הקטנה! צריך לרוץ לאסוף אותה מאיתמר!!"

האשליה התפוגגה, עשתונותיי שבים אלי ושוב אני עצמי, יעיל ותכליתי כתמיד, יורד במרוצה ברחוב יערות לאסוף את בתי הקטנה, ובכל זאת, אי שם מאחורי או אולי רק בירכתי מוחי עוד נשמעת איזו לחישה הסויה – "עוד נפגש..."

תרנגולת - מעשה שהיה באמת

יום אחד מצא שייקה תרנגולת חיה מקרקרת במרפסת שלו. אם אתם במקרה אנשים שגרים במושב, בוודאי לא תתרגשו מהעובדה הזו. אבל שייקה שלנו לא גר במושב, אלא דווקא בעיר ולא סתם בעיר אלא בקומה העשרים של אחד מאותם מגדלי מגורים חדישים שצצו כאן בחיפה לאחרונה. כשאתה מוצא תרנגולת במרפסת שלך בקומה העשרים, אתה דווקא כן מתרגש, ועוד איך. לכן אין פלא ששייקה יצא מיד למרפסת לברר את הענין. השאלה הראשונה שעלתה במוחו היתה 'איך לxxxxל היא הגיע לכאן? הביט למטה, לתהום שלמרגלות הבנין הגבוה. לא, לא יתכן שהיא עפה כל הדרך משם. הביט למעלה, אל השמים התכולים שזהרו מעל בין העמודים של הקומות העליונות. 'לא, לא יתכן שהיא ירדה מן השמים' (שייקה אדם חילוני, אם כי גם לאדם דתי, תרנגולת שנופלת מהשמים אינה ענין של יום יום). כמובן ישנה האפשרות שהתרנגולת 'קפצה' לכאן מהמרפסת של משפחת קאופמן שהיא 'רק' קומה אחת למעלה, אבל לשם כך, צריך מעבר לאומץ לב של התרנגולת גם שמר או גברת קאופמן יחזיקו בביתם תרנגולת חיה. אמנם לא נוגד את חוקי הטבע, אבל גם לא סביר במיוחד.

שייקה אדם מעשי ולכן עבר במהרה לשאלה המתבקשת הבאה: 'טוב, עכשיו שיש תרנגולת במרפסת, מה עושים איתה?' אפשר כמובן לאמץ אותה ולהכניס אותה הביתה, אלא ששייקה מעולם לא נמשך לגידול תרנגולות. חוץ מזה הוא חשש ובצדק שגם זוגתו, חובבת הסדר והניקיון, תגלה התנגדות. הכי פשוט להשליך אותה מעבר למעקה, אלא ששייקה אדם טוב לב, ומבט חטוף נוסף בתהום שמתחת לקומה העשרים הבהיר לו שבכך יחרוץ את דינה של התרנגולת למוות. תרנגולת תמימה שלא עשתה לו כל רע ורק מקרקרת כאן בנחת במרפסת. לא, אי אפשר לעשות דבר שכזה. אלה מכם שגדלו במושב בוודאי מגחכים עכשיו לנוכח מבוכתו של האיש שבחר לגור בעיר ועוד במגדל רב קומות. אבל למגדל רב קומות יש גם כל מני יתרונות. למשל, שרוב שעות היום, יש שומר בלובי שתפקידו לדאוג לסדר ולביטחון ובכלל לטפל בכל מיני בעיות שצצות כשחיים במגדל רב קומות. "אביא את התרנגולת לשומר בלובי", חושב שייקה בליבו, "שהוא ישבור את הראש". אלא שאז הוא מדמיין לעצמו את מבטו של השומר, בחור צעיר וקצת ציני, כשיגש אליו נושא את התרנגולת בידיו. יתר על כן, אמנם תפקידו של הבחור לטפל בכל מיני בעיות קטנות, אבל לא ברור שתרנגולת נכללת במסגרת הגדרת התפקיד ובהחלט אפשר שיסרב לקחת אותה. מתלבט שייקה עוד רגע או שניים ומגיע לכלל החלטה. בעדינות הוא פורס את ידיו ותופס את התרנגולת, שלא ממש מתנגדת, היא כבר מיצתה את הקטע עם המרפסת הזאת ומוכנה לעבור הלאה. עכשיו כשהתרנגולת בידיו, הוא בעדינות נושא אותה, דרך הסלון והמבואה, החוצה מן הדירה לחדר המדרגות. שם הוא מזמין מעלית ומשזו מגיעה, מכניס לתוכה את התרנגולת ולוחץ על 9 - הקומה של לובי ,הכניסה (כך זה בחיפה, נדיר שהכניסה בקומה 0 או 1, ובבנין המסוים הזה היא נמצאת בקומה 9 אם סופרים מהצד של הוואדי). שמח וטוב לב חוזר שייקה לביתו. התרנגולת, לעומת זאת, פחות מרוצה, פתאום היא שמה לב שהיא לבד, במקום סגור וגם שיש לה מן תחושה מוזרה בבטן של נפילה. היא מתחילה לקרקר בהתרגשות.

בעמדתו בלובי ניצב השומר, זו עבודה זמנית שלו, בעצם הוא סטודנט באוניברסיטה והוא שקוע כעת בפתרון תרגיל בית, להגשה עד יום שני. לפתע נדמה לו שהוא שומע קולות מהומה מכיוון פיר המעליות. נאמן לתפקידו הוא נוטש את תרגיל הבית וניגש לברר, "נקווה שאף אחד לא נתקע שם", הוא חושב. בדיוק כשהוא מגיע לפיר, גם המעלית מגיעה, הדלת נפתחת ולהפתעתו יוצאת ממנה - תרנגולת! נרגשת, מקרקרת, אבל פרט לכך במצב טוב. הוא מנסה לתפוס אותה, אבל הפעם היא יותר חשדנית, ואינה נתפסת בקלות.

בינתיים, בקומה העשרים ואחד תוהה מר קאופמן איך הוא הצליח להסתבך כך. לא רק שהבטיח לנכדו שישמור לו על התרנגולת, אלא שהוא הצליח גם לאבד אותה! "סבא, היא לא במרפסת", קורא הנכד הנרגש. הדלת למרפסת פתוחה, אולי ברחה לתוך הבית, הוא מתנחם, אבל חיפוש מקיף בבית מעלה 'כלום'. הוא יוצא למרפסת ומביט לתהום שלמטה: 'אלוהים, אני מתפלל שהיא לא היתה מספיק טפשה לקפוץ למטה' הוא ממלמל, רגע, אולי היא קפצה למרפסת בקומה העשרים, המרפסות המדורגות האלו הן משהו. הוא מציץ למטה אבל המרפסת שמתחתיו, הלו היא המרפסת של שייקה, חפה מכל תרנגולת. מפה לשם הנכד כבר פתח את דלת הכניסה, ועכשיו כבר אפשר לחפש את התרנגולת בכל הבנין. בצר לו, מתגבר מר קאופמן על מבוכתו ויורד ללובי, לדווח לשומר על האבדן ולבקש את עזרתו, שמא מי מהשכנים ימצא אותה... כשהשומר מצביע לעבר תיבות הדואר ומוסר ש'היא הלכה לשם' אין מאושר ממנו בכל העולם, פרט אולי לשומר עצמו שסוף סוף פטור מלרדוף אחרי אותו העוף. אז סוף טוב, הכל טוב: הנכד של מר קאופמן זכה בתרנגולת שלו בחזרה, השומר קבל ציון לשבח על מילוי תפקידו אף מעבר לנדרש ושייקה זכה בסיפור יפה. רק מר קאופמן נשאר עם הספק המנקר (תרתי משמע): "איך התרנגולת ידעה שהלובי נמצא בקומה 9? ואיך היא ידעה ללחוץ עם המקור שלה בדיוק על הכפתור הנכון?"

מדע בידיוני

"איך? איך נפלתי למלכודת הזאת? כמה טפש בנאדם יכול להיות?" חשב פילגון לעצמו, כשנסה בפעם השלישית לשחרר את החללית שלו מתוככי המערה אליה הוטחה רק לפני כמה דקות. הוא נבח את הפקודות להגאים: "למעלה", "בזהירות", "עוד למעלה", "עכשיו קדימה ושמאלה"... אבל כלום, רעידת אדמה נוספת הפכה את הכל על פיו ושוב לא ניתן היה לדעת היכן למעלה ולמטה וימין ושמאל. נראה היה שלמערה הזו אין בכלל פתח, אבל חייב להיות פתח, אחרת איך מצאנו את עצמנו בפנים? "המפקד, מה עכשיו?" הקצין הראשון בלוט קטע את חוט מחשבותיו. כן, באמת מה עכשיו? אין לי מושג מה עכשיו, אבל זו לא תשובה שאפשר לתת לצוות שלך, אם אתה רוצה להשאר המפקד. "תראה, בלוט", הוא ניסה בכוח להתניע את מוחו, "יש פה במערה עוד כמה גופים, נראה לי בערך באותו גודל כמו החללית שלנו, נסה לאפיין אותם, להשיג קצת פרטים עליהם, אולי זה יעזור לנו להבין יותר טוב איך לצאת מכאן, במיוחד שים לב אם יש להם איזה מקור אנרגיה שנוכל להשתמש, עדיף להשאר עם רזרבה של דלק גדולה ככל האפשר עד שנצא מכאן". הדברים נאמרו בביטחון רב בהרבה מכפי שהרגיש. הקצין הראשון בלוט הזדקף קמעה ופנה למסדרון כשרעידת אדמה נוספת הפכה את מה שהיה עד הרגע רצפה לקיר זקוף. יש יתרון בצוות מאומן, חשב לעצמו פילגון כשהבחין שבלוט הצליח להאחז בידיות העזר בזמן והמשיך במהלכו החוצה כמעט כאילו כלום לא קרה.

"איך? איך נפלתי למלכודת הזו?" שאל את עצמו שוב, אבל בליבו ידע את התשובה: יהירות, ביטחון עצמי מופרז, המחשבה שאפשר לטוס 50 פארסק באובר-דרייב בלי לתדלק באמצע. כך קרה שהגיעו לכוכב המזXXXג הזה כמעט בלי דלק, ובמקום לעשות כמה הקפות מבחן לעמוד על טיבו, הסתפקו בסימנים המוקדמים שזה כוכב מאוכלס באוכלוסיה תבונית ויחסית לא אלימה וירדו ישר לנחיתה. "כמה שאני מוכשר" עוד חשב לעצמו כשהבחינו במנחת החלל הסטנדרטי – מישור גדול ומלבני בצבעים המוסכמים על הפדרציה האינטרגלקטית של כתום עם פסים לבנים. אפילו החומר ממנו עשוי המשטח נראה מתאים – רך ואפילו טיפה שעיר, כך שגם חללית שאבדה את כני הנחיתה שלה תצליח להגיע לקרקע בשלום מבלי להתרסק. נכון, לא היה שם מגדל פיקוח, אבל בהרבה מנחתים אין, במיוחד במקומות נידחים כמו הכוכב הזה שבאופן ברור אין בו תעבורת חלל רבה.

את מה שקרה אחר כך, עדין התקשה להסביר, אלא אם כן זו היתה מלכודת שתוכננה מראש: הם נחתו בשלום וכיוונו את החללית שלהם לפינה השמאלית הרחוקה של המנחת, כשלפתע הגיח משום מקום יצור ענק, אחז בקצות המנחת ופשוט ניער אותו, כאילו היה עשוי מבד. החללית הועפה בכוח לשמים והחלה ליפול כמו אבן והצוות שרק לפני רגע שחרר את חגורות הנחיתה הועף בפנים גם הוא לכל עבר. מזל שהקרקע היתה חולית, אחרת הם היו מתרסקים, אלא שאז היצור הענק תפס את החללית כאילו היתה איזה חפץ זעיר והטיח אותה בחיפזון לתוך המערה הארורה הזאת ולפני שמישהו הספיק לעשות משהו, פרצה רעידת האדמה הראשונה והפתח נעלם מן העין...

"המפקד, מבקש רשות לדווח על הגופים הנמצאים במערה" חזר אליו בלוט לאחר כמה דקות. מסתבר שהיו שם כמה וכמה גופים. ככול שהתקדם בלוט בתיאור כך שקע יותר ויותר ליבו של פילגון אל קיבתו. האם יתכן שאלו שרידים מתים של חלליות שנתקעו במערה ולא מצאו עוד את דרכן החוצה? באף אחד מן הגופים האלה לא היה כל סימן חיים. במיוחד הטריד אותו אותו הגוף שנראה כמו החלליות האלה מהדור הישן, אלה שהתחילו רחבות למטה ונעשו צרות ככול שעלית עד שהסתיימו בשפיץ. היה בה משהו מאד מוכר. והיה גם הגוף המלבני ההוא שנראה כמו חללית של בני הרוז'ה-גקס: מלבן גדול ושטוח, שחור לגמרי מצידו האחד ובעל משטח זכוכית חצי שקופה מצידו השני. "אהה, המפקד", המשיך בלוט שכאילו קרא את מחשבותיו: "הגוף הזה שנראה כמו חללית של רוז'ה-גקס גם פולט קרינה ברמות מטורפות, ממש סכנה לבריאות". לא לאבד את העשתונות, לא לאבד את העשתונות, "עבודה יפה בלוט" אמר, שוב בקול בוטח: "תבדוק אם יש לנו אפשרות להעזר בקרינה הזאת של הרוז'ה-גקס, אולי יש דרך שאפשר לטעון בעזרתה את המצברים החיצוניים, אם נרצה לפרוץ דרך קירות המערה ניזקק לכל טיפת אנרגיה שאפשר", "אבל המפקד, אם זו חללית של רוז'ה גקס... שמעתי שיש להם מנגנוני השמדה עצמית כאלה שמופעלים ברגע שהחללית מבחינה בניסיון פריצה או השתלטות כך שכל מה שנמצא בסביבה מושמד". "בלוט, האם נתקלת פעם בחללית של רוז'ה גקס?" "לא המפקד" "ובכן גם אני לא, אבל תאמין לי שחצי ממה שמספרים עליהן זה אגדות. חוץ מזה כפי שאתה עצמך אמרת אין שם בפנים נפש חיה".

מעודד מדברי המפקד יצא בלוט ותוך כמה רגעים כבר הופעל הממסר ההופכי והצליל המנחם של מצברים נטענים מלא את החללית. "זה פילגון, לא מאבד את קור הרוח בעת צרה" כבר החל פילגון להחמיא לעצמו כשלפתע העיב על רעש המצברים הנטענים רעש נורא שבקע מבחוץ. כמו צליל אזעקה שחזור על עצמו שוב ושוב. המלבן הרוז'ה-גקס שקודם היה אפל לגמרי, זהר עתה באור יקרות ולא היה ספק שהצליל הנורא שכמו הקיף אותם מכל עבר בוקע משם. מנגנון ההשמדה העצמית! נבעת פילגון "כולם לעמדות קרב" זעק לתוך המשדר: "הגאים בעמדת היכון! חדר מנועים, הפעילו מנועי הדחף, תצפיתנים לעמדות, דיווח מידי על כל שינוי" "המפקד, כאן הורגן, תצפית קדמית, יש אור בצד שמאל למעלה, נראה כמו הפתח של המערה". "קדימה במלא הקיטור, חזק שמאלה, הגאים לשמור על איזון" החללית קרטעה ואז נטתה על צידה והתיצבה. במהירות מדהימה היא החלב לטוס קדימה, ישר לעבר הפתח שנפער במערה דרכו זרח אור היום פנימה. האם יצליחו לצאת? לפתע משהו גדול ואפל החל לכסות את הפתח: היד של הייצור הענקי שהכניס אותם לכאן! אבל הפעם פילגון היה מוכן. "חזק שמאלה" "התיצב!" "עכשיו ימינה". התמרון הצליח. היד הענקית נכנסה לתוך פתח המערה וחסמה אותה, אבל החללית כבר היתה בחוץ, טסה הרחק הרחק משם. "אוי פילגון, כמה שאתה מוכשר" זמזם הקפטן לעצמו.

רק כשיצאה אורית מן המים, הבינה עד כמה פגעה ההערה הפזיזה שלה בחברתה שרה. שם, בתוך המים, כששחו שתיהן, פשוט עלתה במוחה המחשבה וזה היה כל כך מצחיק שבלי לחשוב היא פלטה אותה החוצה. אבל שרה לא חשבה שזה מצחיק, פניה אדימו ובלי לומר מילה היא החלה לצאת לכיוון החוף. לקח רגע או שניים עד שאורית שעוד היתה שבוייה בפרץ הצחוק של עצמה החלה לצאת בעיקבותיה. אבל עכשיו כשעמדה על החוף וראתה ששרה איננה וגם הדברים שלה כבר לא כאן, הבינה עד כמה פגעה בה. "עלי לרוץ בעקבותיה, לתפוס אותה ולהתנצל, עוד לפני שתספיק להגיע לאוטו ולהעלם לי", היא חשבה. בזריזות היא תפסה בקצות המגבת שלה וניערה אותה מהחול. צבעה הכתום של המגבת ופסיה הלבנים בלטו על רקע הים הכחול ,כשלפתע הבחינה אורית בחפץ מתכתי נוצץ שהועף מהמגבת. בזהירות היא התכופפה לחול, הרימה אותו ובחנה אותו בין אצבעותיה, היה זה גליל מתכת ממנו בלט באמצע כדור לא גדול. בוודאי אחת מסיכות הראש החדשות האלה של שרה, היא חשבה לעצמה. כנראה שכחה אותה כשהסתלקה מכאן במהירות, או אולי יותר גרוע, אולי היא השאירה לי אותה בכוונה. אורית פתחה את התיק שלה, הכניסה את הסיכה פנימה וסגרה אותו. כך כשהתיק ביד אחת והמגבת בשניה החלה לרוץ לעבר מגרש החניה.

רק כשהגיעה למגרש החניה, נזכרה שהפעם הם באו באוטו שלה ולא כמו תמיד באוטו של שרה, כך שבעצם שרה לא יכלה לברוח ממנה. טוב, אלא אם כן היא נעלבה עד כדי כך שהחליטה לחזור חזרה במונית. "אוי, אני כל כך מקווה שהיא עוד פה". כמו עונה לתקוותיה, החל הסלולארי של אורית לצלצל את הצליל המיוחד שמציין שחברתה שרה היא המתקשרת. אורית נעמדה על מקומה, פתחה את התיק ושלחה את ידה לענות, כשמתוך התיק, כמו היתה חללית של חיזרים זעירים, עפה החוצה הסיכה של שרה ונעלמה מן העין.

הפעם היתה אורית שקולה יותר ובמקום להגיד את הדבר הראשון שעלה על דעתה: "יו שרה, לא תאמיני, הסיכה שלך טסה עכשיו החוצה מהתיק שלי כמו חללית של חיזרים" , היא נשמה עמוק ורק אמרה "שרה, אני כל כך מצטערת שפגעתי בך". זה היה מזל גדול, שכן כל הענין החל כששרה שאלה אותה מה דעתה על סיכות הראש החדשות שלה ואורית השיבה בצחוק שהן מזכירות לה חלליות קטנות של חיזרים.

שמור על הנתיב שלך

שמור על הנתיב שלך

מכל הדברים שבעולם הדבר שהוא הכי אהב זה לנהוג. לשבת במכונית הדוהרת, ידו האחת נשענת על החלון הפתוח ואוחזת בהגה והשניה ב"היכון" ליד ידית ההילוכים, רגלו האחת על דוושת הבנזין והשניה ב"היכון" ליד הקלטש. הרדיו-דיסק משמיע מוזיקת רוק כבד בעוצמה מרבית, והרוח נושבת בפניו וסביבו. מלפניו הכביש השחור נמתח עד לאופק ומצדדיו חולפים ביעף עצים, בתים ושדות. את התחושה הזאת לא היה מחליף בשום דבר אחר שיכל להעלות בדעתו. באותה עת – תוך כדי הנהיגה – היה מרגיש את עצמו כמלך, כל יכול, ולמי אכפת שבעצם היה רק סטודנט שנה שניה להנדסה באוניברסיטת באר שבע.

חבל שדווקא אהבתו הגדולה, היא שסבכה אותו.

ארצנו קטנה היא וצפופה, ולא רבים הם המקומות בהם אפשר למצוא קטע כביש בו יכל למצות את תאוות הנהיגה שלו עד תומה. פה הדרך קצרה ונגמרת מהר מדי, שם הכביש צר מדי ושם התנועה רבה ובעצם אינך נוהג אלא רק "נסחב" עם העדר או, מה שגרוע לא פחות, נאבק בו כל הזמן.

הכביש שאהב יותר מכל היה ללא ספק הכביש החדש בתשלום – כביש חוצה ישראל, המכונה בפי העם גם כביש 6. כשהיה נוסע צפונה למשפחתו, היה עולה על כביש 6 מוקדם ככל האפשר ויורד ממנו רק לאחר השלטים של "סוף הדרך המהירה", כשהחלק הסלול של הכביש היה נגמר וכל התנועה הייתה מנותבת ימינה לירידה במחלף עירון. הוא אהב את הנסיעה לכל אורך הדרך, אבל הקטע שאהב יותר מכל היה הקטע שמתחיל כשכביש 6 מתמזג עם כביש 1, הלו הוא כביש תל אביב – ירושלים, ומסתיים בתחנת ההתרעננות על יד מושב הצורפים.

כביש 1 (תל אביב - ירושלים) עובר בגדול ממזרח למערב וכביש 6 מצפון לדרום, אבל יש איזה קטע שבו שני עורקי התנועה האדירים האלה נפגשים ולאורך כמה קילומטרים משיקים  זה לזה – כמו כביש-על של ארבעה מסלולים לכל כיוון – שניים של 6 ושניים של 1. תמיד הרשימה אותו מחדש העובדה שכמעט לא ראה מכוניות שחוצות את הנתיבים ומחליפות מ 6 ל 1 או להפך. כאילו היו אלה שני עולמות מקבילים – עולם 1 ועולם 6 שבמקרה השיקו זה לזה לכמה רגעים ומיד נפרדו שוב לדרכם – כמעט בלתי מושפעים מן השקה ל"עולם המקביל".

השילוב של הנוף ההררי הלא מאוכלס עם הכביש המהיר בעל ארבעת המסלולים לכל כיוון, השרו על הנסיעה אווירה חוץ-לארצית שנמשכה גם משנפרד כביש 6 מכביש 1: בתוך הנוף ההררי נפרס הכביש על פני גשר גבוה החוצה ואדי רחב במיוחד ושם רחוק למטה ניתן היה לראות משאיות קטנות נוסעות לאיזו מחצבה עלומת שם. מעט אחר כך חצה הכביש את ההר במנהרה מתחתיו – אולי המנהרה היחידה בכל הארץ. שם אהב (אם לא היו מכוניות אחרות) להגביר מהירות ולצפור במלוא העוצמה. ההדים החוזרים מהקירות כמו המונים המריעים למלך, יצרו לרגע את האשליה שהמנהרה הזו, אם לא העולם כולו, כמו נוצרו רק בשבילו.

צרימה מסוימת בהנאה החוץ-לארצית הזו הופיעה מעט בהמשך. הנוף נשאר הררי ולא מאוכלס כמקודם ולכאורה גם הכביש נשאר כמקודם, אלא שמעליו נתלו מדי פעם במרווחים לא גדולים שלטים כתומים מאירי עיניים: "שמור על הנתיב שלך". שלטים כתומים בדרך כלל מציינים שינויי תנועה זמניים, למשל כתוצאה מעבודות בכביש, אלא שכאן נראה היה שהשלטים לא היו זמניים כלל ולא היה כל סימן מסביב שמתבצעת עבודה כלשהי בכביש. השלטים נמשכו לאורך מספר קילומטרים ואז נפסקו ללא כל שינוי בנוף או בתוואי, ממש כשם שהחלו כך סתם.

"שלטי דרכים, נועדו לגלות לך משהו שאינך יודע על הדרך ולא לבלבל לך את המוח" היה רוטן לעצמו בכל פעם כשהיה חולף מתחת לסוללה של שלטים מיותרים כאלו בקטע הזה של הכביש. ההסבר היחידי שעלה בדעתו לקיומם היה שאי שם בעבר, אכן התבצעו באזור עבודות שיפוץ ומשנסתיימו העבודות שכחו להוריד את השלטים והם נשארו שם "עד עצם היום הזה". מניסיונו ידע שהארץ מלאה בשלטים שכאלה - הכל כך ישראליים – שלטי הכוונה שהיו טובים לשעתם ונשכחו בתום עבודות השיפוץ, כי ממילא מי שם לב אליהם. אלא שדווקא כביש 6 היה יחסית מוקפד בעניין השילוט והדבר צרם לו.

פיצוי מלא על הצרימה הזאת היה מופיע מעט אחר כך בדמות "תחנת ההתרעננות" – אמצע שום מקום ובו תחנת דלק, מזנון ומסעדה - בהם הנוהג למרחקים ארוכים יכול לעצור ולהתרענן ולמלא את מאגרי הסוכר והבנזין. לא פעם היה עוצר כאן לשתות כוס קפה, לשחרר את תסכולו מהשלטים המעצבנים ההם ולספוג עוד רגע של חו"ל בטרם יחזור למציאות המאובקת של ארץ ישראל.

כיאה למי שהנהיגה היא אהבתו הגדולה, הייתה לו גם מכונית מיוחדת, אמנם סובארו, אבל מדגם ZX שכמעט ולא רואים בארץ. יתר על כן הוא עוד הוסיף לה בעצמו מגדש טורבו אימתני שבלט מעל מכסה המנוע מלפנים ושנתן למכונית החזקה גם ככה עוד תוספת כוח משמעותית. כל מי שיש לו שמץ של רגש למכוניות, לא היה יכול להישאר אדיש למראה הסובארו ZX הירוקה שלו וכאשר היה נוסע ברחובות באר שבע – אפילו במהירות איטית במפגיע היו הראשים מסתובבים אחריה בהתפעלות.

אחד היתרונות הגדולים של מכונית רבת עוצמה שכזו, היא שבעצם אין לה מתחרים. אתה יודע שתוכל להשיג את מי שתרצה מתי שתרצה, ולכן הפיתוי לנסוע במהירות מופרזת, שהוא הסכנה הגדולה ביותר של חובבי הנהיגה בארץ, קטן בהרבה. "רוצים לעקוף – שיעקפו, ממילא אשיג אותם ברגע שאבחר בכך". כמובן שכמו כל חובב נהיגה גם הוא "ספג" את המנה שלו של קנסות על מהירות מופרזת. האיום שרשיונו יישלל, היה לגביו מוחשי ומפחיד כל כך, שלמעשה בזמן האחרון די הקפיד לנסוע במהירות המותרת. טוב לא ממש במהירות המותרת, אבל לא יותר מה 10% מעל שבהם המשטרה עדין לא נותנת קנסות.

כאשר היה נוסע כך בכביש 6, בו מרבית הנהגים נוטים לדהור, היה הדבר מוביל לתבנית נהיגה משעשעת במיוחד שהיה קורא לה "נהיגה עם חברים". הוא היה נוסע ב ZX שלו במהירות קבועה של כ 120 קמ"ש. בירידה היו תמיד איזה נהג או שניים שהיו עוקפים אותו כשמכוניותיהם פיתחו מהירות גבוהה יותר. אחר כך היה מגיע קטע של עלייה, באופן כמעט בלתי נמנע הם היו מאיטים והוא היה חולף על פניהם. אחר כך שוב הייתה מגיעה ירידה והם היו עוקפים אותו וכן הלאה. לא פעם היה מעיף מבט באותם ה"חברים" לדרך ומנסה לתהות על קנקנם – מי הם? מנין באו? ומה הם עושים? - זה נראה כמו נהג מונית קשה יום. - אלו כמו זוג צעיר בדרך לחופש וההוא כמו סוכן נוסע הממהר ללקוח הבא שלו.

הפעם הראשונה שהוא חשד שמשהו אינו כשורה בכביש 6, היה כשנסע להלוויה של איזה קרוב רחוק בטבריה. האמת הצינית היא שהוא לא ממש זכר איך אותו קרוב רחוק נראה, אבל זה היה עבורו תירוץ טוב לצאת לדרך ולנהוג כאשר אהב. אחרי הכל מעמדו הכלכלי כסטודנט ומחירי הדלק הגבוהים, לא ממש אפשרו לו לצאת לדרך בכל פעם שהתחשק לו ולחלוק כבוד אחרון למת נראה לו תירוץ מספיק טוב. כרגיל הוא הצטייד בתקליטורי הרוק הכבד שלו וקדימה לדרך.

הוא עבר כבר את הקטע של ההשקה לכביש 1 ואת הגשר הארוך וכבר היה בתוך המנהרה כשהמוזיקה מתנגנת ברקע והצופר צופר צפירות שלוחות רסן, כשפתאום שם לב עד כמה הוא נהנה מהנהיגה. לא היה בזה משום חידוש – תמיד אהב לנהוג וביותר אהב לנהוג בקטע הכביש הזה, אלא שהפעם היה בדרך ללוויה ומצפונו החל לייסר אותו – אחרי הכל אין זה יאה להנות בדרך ללוויה. בכדי להרגיע מעט את ייסורי המצפון, האט את מהירות הנסיעה מה שבהכרח הוביל למצב של "נהיגה עם חברים", ואכן תוך זמן קצר בירידה עקפה אותו מזדה כחולה שבה נהג, כך נראה לו, איש עם כובע, כשסביב הכובע קשור איזה סרט צבעוני שהקצה שלו התנפנף מאחורי ראשו של הנהג.

"תכף נראה אותך בעלייה", הוא הרהר בינו לבינו ובחצי עין קלט את השלטים המיותרים האלה של "שמור על הנתיב שלך" שהופיעו כמו משום מקום. "מילא", הוא הרהר: "אני לא צריך לעבור נתיב בשביל להשיג אותו". הירידה הסתיימה כשהמזדה הכחולה כבר מקדימה אותו במרחק ניכר, אלא שעכשיו העלייה התחילה והמרחק בין המכוניות הלך ופחת ועוד רגע והוא חלף על פניה. בתחושה של "הנה, הראיתי לך מי מלך הכביש" הוא הפנה את מבטו להתבונן טוב בפניו של נהג המזדה. להפתעתו לא היה זה נהג כי אם נהגת, בלונדינית נאה למדי. סביב ראשה היה סרט צבעוני שמנע משערה השופע לגלוש על פניה, אבל לא מנע ממנו מלהתבדר מאחוריה גלים גלים. "מוזר, חשבתי שזה איש עם כובע", הוא הרהר לעצמו כשהוא חלף מתחת לקבוצה נוספת של שלטי "שמור על הנתיב שלך".

אחרי העלייה, שוב באה הירידה והמרחק בינו למזדה שוב הלך והתקצר, עד שבאופן כמעט בלתי נמנע, היא השיגה אותו, הבלונדינית עם הסרט הצבעוני, היה נדמה לו שהיא "עושה לו שלום" בידה כאשר חלפה על פניו, או אולי הייתה זו תנועה של "להתראות פרייאר" לפי החצי חיוך הממזרי שנדמה לו שקלט על פניה. ושוב השלטים "שמור על הנתיב שלך". הפעם הירידה הסתימה ביישורת והמזדה הכחולה כבר הייתה הרחק לפניו. שניות מספר אחר כך הוא שם לב שהיא מאותת ימינה ויורדת מהכביש לתחנת ההתרעננות. "היא מדליקה" הוא חשב בלבו ובטרם מצפונו יספיק להזכיר לו שהוא בעצם בדרכו ללוויה, פנה גם הוא לתחנת ההתרעננות.

ללא קושי, מצא חניה על יד המסעדה, סמוך למזדה הכחולה, יצא את ה ZX שלו ונכנס פנימה. אלא שכאן ציפתה לו אכזבה מביכה. המסעדה הייתה כמעט ריקה, אי שם מאחור ישבה משפחה עם כמה ילדים, בפינה ישבו זוג סבתות ושתו תה ועל יד הדלפק ישב גבר בגיל העמידה כשלראשו כובע ועל הכובע קשור סרט צבעוני שקצהו מתבדר מאחור. כמו להגביר את המבוכה, נראה היה שההוא עם הכובע הבחין בו באותו חלקיק השניה שהוא קלט שההוא גבר.

הוא התחיל להסמיק, מה שהגביר את מבוכתו עוד יותר. הגבר הזר נראה מופתע ונבוך לא פחות ממנו. כשחלף על פניו, מלמל הזר משהו כמו: "לאט, מהר, בסוף כולם מגיעים אותו דבר". כמובן שהוא בחר לשבת בצד השני של הדלפק – רחוק ככל האפשר מהזר המביך ולמרות שמדי פעם הגניב עליו מבטים, העמיד פנים שהוא לא רואה אותו כלל.

הזר נראה להוט לסיים את הקפה שלו מהר ככל האפשר, ועל כן הוא דווקא השתהה ככל שיכל, למנוע מפגש נוסף ביניהם. אכן, כאשר יצא סוף סוף את המסעדה לא נראתה המזדה הכחולה בשום מקום והוא המשיך בדרכו כרגיל.

יתכן שכל האפיזודה הייתה משתכחת מלבו, כפי שאנו נוטים בדרך כלל לשכוח אירועים מביכים ולא ברורים, אלמלא קרה לו מקרה דומה בערך חודש אחר כך. העילה לנסיעה הפעם הייתה השלושים או גילוי המצבה של אותו קרוב שלהלוויתו נסע בפעם הראשונה. למעשה הוא לא התכוון לנסוע, אלא שאשתו של המנוח, שכל כך התרגשה שהוא זכר אותם וטרח לבוא ללוויה הפצירה בו שיבוא גם הפעם. שוב בחר חמישה, ששה תקליטורי רוק כבד ויצא לדרך.

שוב הכביש הפתוח, הרוח החולפת, המחלף האדיר וההשקה לכביש 1                      Catch the rainbow של Ritchie Blackmore מתנגן ברקע ואז הגשר הרחב והמנהרה ו... ייסורי המצפון. שוב האט את המכונית ובירידה חלף על פניו איזה רכב שטח גדול. אינסטינקטיבית הוא העיף מבט וראה "צפוני" עם שיער מחומצן שעומד כמו קוצים. השילוב של הרכב והנהג עוררו בו מחשבת בוז לאלה שבשבילם העולם הוא "אני ואפסי עוד".

אבל הכביש אותו הכביש ולאחר השלטים של "שמור על הנתיב" הירידה התחלפה בעליה והרכב שטח האט. כשחלף על פניו, לא חשב אלא על שמחה לאיד ולעג לצפוני-שטח שלמרות כל גודלו ועוצמת המנוע שלו, בהיותו כבד וגבוה, לא יכל בעלייה להשיג את הZX  הספורטיבית.

מבט הלעג התחלף להפתעה פעורת פה כשהסתבר שה"צפוני" הוא בעצם בלונדינית נאה למדי. הפעם שערה היה אסוף כלפי מעלה, מה שעורר מרחוק את האשליה של ה"קוצים".

שוב השלטים, שוב הירידה, שוב היא השיגה אותו, שוב החצי חיוך הממזרי, שוב הישורת, השלטים, תחנת ההתרעננות והאיתות ימינה. גם הוא אותת ימינה והדחיק את המצפון וסיבת הנסיעה, אלא שאז קרה ה"קליק" במוחו והוא נזכר באיש עם הכובע והסרט הצבעוני.

ליתר ביטחון, הפעם החנה את מכוניתו הרחק מרכב השטח, והזדחל-התגנב אל חלון המסעדה בטרם יכנס פנימה. הפעם המסעדה הייתה הומה מפה לפה אבל גם כך הבחין ללא קושי ב"צפוני" היהיר היושב ליד הדלפק, כוס קפה בידו ומבטו סוקר את דלת הכניסה. עוד מבט חטוף על שאר האורחים אישר שאין שם שום בלונדינית מדליקה. בשקט, בשקט, אבל הפעם עם הרבה פחות מבוכה הוא התגנב חזרה למכוניתו התניע וטס משם במלוא המהירות.

הפעם האירוע לא נשתכח מן הלב, ובמשך כל השבוע שאחר כך הטריד את מנוחתו והיה עולה במחשבתו בכל רגע שהתפנה מעיסוקי היום יום שלו. בסוף לא היה יכול עוד לשאת את הספק והחליט שבשבת בבוקר יצא לטיול נהיגה על כביש 6. הוא תכוון לישון טוב ולצאת מאוחר, אלא שהמתח והסקרנות העירו אותו מוקדם וכך קרה שיצא את באר שבע בשעה שבה רוב האנשים עוד ישנים. כשעלה על כביש 6, הכביש היה ריק לגמרי ולא נראתה שום מכונית משום כיוון. רק כשהגיע לנקודת המפגש עם כביש 1 החלו להופיע פה ושם מכוניות. ההרגל לדהור על פני הגשר ודרך המנהרה היה כה חזק, שרק אחרי שיצא מן המנהרה וראה את הקבוצה הראשונה של שלטי "שמור על הנתיב", נזכר שבעצם מטרת הנסיעה היא שיעקפו אותו והוא האט. ואכן, בירידה עקף אותו סובארו רגיל וישן נהוג בידי בחור צעיר עם שער ארוך ופרוע. פרצופו היה מוטה קדימה ועיניו דבוקות לשמשה. בכלל הוא נראה כאילו לא ישן די בלילה וכל מטרתו להגיע ליעדו מהר ככול האפשר לפני שיירדם. כשהתחלפה הירידה בעליה, מובן שהסובארו הישן לא השתווה ל ZX והיא האטה וקרטעה והוא חלף על פניה.

"אהה", נשטפו פניו בחיוך של ניצחון כשמהסובארו הישנה חייכה אליו הבלונדינית המדליקה ושערה הפרוע כמו שמש סביבה. לרגע חשב להאט קצת בכדי לנסוע במקביל אליה, אבל להאט באמצע השוונג של העלייה?! הרי זה חילול הקודש והוא דהר קדימה. המרחק בין המכוניות גדל עד שהעלייה הפכה לירידה ושוב המרחק הלך וקטן. כשהסובארו הישנה חלפה על פניו, הבלונדינית נופפה לו לשלום והוא החזיר לה שלום, לרגע נדמה היה שהאטה והם נסעו כמה שניות במקביל אלא שאז הופיע על פניה החצי חיוך הממזרי והיא דהרה קדימה. הוא התכוון לדהור אחריה, הרי נסע לאט בירידה מבחירתו שלו, אלא שאז בזוית עינו קלט בצד הכביש את המתקן המעצבן החשוד כמלכודת מהירות ווותר.

"הפעם אאזור אומץ ואדבר אם מי שיצא מהסובארו הזאת בתחנת ההתרעננות" אמר בלבו, אלא שהסובארו הטרנטה המשיכה לדהור בישורת ולא עצרה כלל בתחנת ההתרעננות. נבגד הוא הגביר מהירות עד ששוב מצא עצמו במקביל לסובארו. באופן כמעט צפוי, הפעם היה זה הבחור הצעיר העייף שנהג. הוא נסה לעשות לו סימנים שיעצור, אלא שהבחור הצעיר היה כה מרוכז בנהיגה או אולי סתם בלהישאר ער, עד שלא שם לב אליו כלל ולאחר עוד רגע וותר, האט ונתן לסובארו הישן להתרחק עד שנעלם מעבר לאופק הכביש.

אם בפעם הראשונה אחז בו הספק ובפעם השניה הסקרנות, עכשיו אחרי הפעם השלישית, היזומה על ידו, אחזה בו הוודאות שיש משהו חשוד ולא טבעי על כביש 6. עם הוודאות הזו באה גם נחישות לרדת לעומק התופעה ולהבין מה בעצם מתרחש שם. על פניו, או לפחות כך אמר לעצמו, נבעה הנחישות הזו מ"סקרנות מדעית". כמהנדס לעתיד, חובה עליו להבין את התופעות בעולם בו הוא חי. אבל מתחת לפני השטח הסתתרה גם איזה מחשבת מעמקים עמומה בנוסח "מי מעז לפלרטט ככה עם האהבה שלי?", כה עמומה שלא עצר לברר לעצמו אם כוונתו לנהיגה, או לבלונדינית ההיא או אם יש שם בכלל איזה כוונה הגיונית.

הוא נסה להרגיע מעט את התרגשותו, "עם הראש, לא עם הבטן" הוא מלמל לעצמו והחל לסכם את הידוע לו עד כאן: "אז מה בעצם קורה פה? אתה נוסע, מישהו עוקף אותך, אתה עוקף אותו בחזרה – ועכשיו הוא מישהו אחר – למעשה הוא בלונדינית מדליקה ואז הוא, או יותר נכון היא, עוקפת אותך בירידה שוב. עכשיו כשאתה בטוח שזאת היא, אז בפעם הבאה שתתקל באותו הרכב, הבלונדינית תחזור ותהפוך לנהג המקורי ואו שהוא יראה מאוכזב ונבוך כשיראה אותך, או שפשוט יתעלם ממך". היה לו ברור שלעובדות האלו יש פירוש יחיד והוא שיש כאן תופעה על-טבעית, כישוף, עיוות מרחב או משהו כזה שקורה כנראה כאשר אתה עובר מארץ ישראל המאובקת לאווירת החוץ לארץ של כביש 6. אבל ההיגיון הזהיר אותו שיתכן גם פירוש אחר, בנאלי יותר, והוא שמתרחש כאן משהו טבעי בהחלט, גם אם עצוב – מישהו, למעשה הוא עצמו, מתחיל "לרדת מהפסים" ולהזות בהקיץ.

ההמשך ההגיוני לקו המחשבה הזה היה שהדבר הראשון (ולמעשה די דחוף) שיש לעשותו, הוא לברר איזה משני הפירושים הוא האמיתי. זאת למרות תחושת הבטן החזקה שאמרה לו בוודאות שמעל לכל ספק שמדובר כאן בתופעה על טבעית. הדרך הפשוטה ביותר להכריע במקרה כזה היא לנסוע עם אדם נוסף.  אם גם הוא או היא יראו את ה"תופעה" כפי שברור שיקרה – הרי שאנחנו בתחום העל טבעי. אם רק הוא יראה את התופעה, טוב זה כבר סיפור אחר ודייה לצרה בשעתה. השאלה כמובן את מי כדאי להזמין לנסיעה שכזאת? ליתר ביטחון, עדיף מישהו צעיר, עם ראש פתוח, חבר או ידיד, אולי אפילו לא ידיד קרוב מדי, שאם חלילה יתגלה הכל כהזיה אפשר יהיה לנתק אתו קשר ולהתכחש לכל העניין. כך נכנסתי אני לתמונה.

מי אני? אני השכנה ממול, זאת אומרת אני גרה בדירה שכורה, בדיוק באותה קומה, אבל מעבר לכביש מהדירה שבא הוא גר. לראשונה שמתי לב בכלל שהוא קיים בגלל הZX  הירוקה שאי אפשר להתעלם ממנה. כן, גם אני חובבת מכוניות – זו לא אהבתי הראשונה, אבל מכונית כזאת – סיקרן אותי למי היא שייכת ו"במקרה" תוך כמה ימים קלטתי אותו יוצא ממנה ונכנס לבנין ממול. להפתעתי כמה דקות אחר כך נדלק האור בדירה שמולי וכך ידעתי שהZX  הוא השכן ממול שלי.

כבר אמרתי שמכוניות זו לא אהבתי הראשונה, מקסימום השניה או השלישית. אהבתי הראשונה היא מוזיקה – מוזיקת רוק כבד. רצה הגורל וימים ספורים אחרי התגלית שה ZX גר מולי, ישבתי בסלון. היה זה ליל קיץ והחלון הגדול, זה שפונה לרחוב, היה פתוח שיכנס קצת אוויר, לפתע הגיעה לאוזני מוזיקה של להקת Rainbow מבחוץ. לא רבים שומעים היום את הלהקה האדירה הזאת ועל כן סקרנותי גברה. הוצאתי את הראש החוצה – בינגו – המוזיקה בקעה מהדירה ממול. קודם הZX ועכשיו Rainbow, זה הספיק לי, לא כל יום מוצאים זהב מתגלגל בחוצות.

ירדתי במדרגות, חציתי את הכביש, עליתי חזרה ודפקתי על דלתו. סטודנט טיפוסי להנדסה (מכנסי ג'ינס, חולצה משובצת, לא מטופח) פתח לי את הדלת. בדיוק באותו רגע, עוד לפני שהספקתי לפתוח את פי, התמוטטה ערמה גדולה של תקליטורים מן השולחן, שהיה סמוך לכניסה, ונפרשה לרגלי על הרצפה. כך יצא שהמשפט הראשון שאמרתי לו לא היה זה שתכננתי ושהתחיל במילים "שלום שמי רונית ...", אלא: "וואו יש לך דיסקים של Black Sabath!" נבוך משהו הוא הזמין אותי להיכנס והתחיל לאסוף את הדיסקים מהרצפה, התכופפתי ועזרתי לו... דברנו עמוק לתוך הלילה, מחליפים רשמים על להקות רוק כבד ומכוניות וגם קצת על דברים אחרים.

מאז היינו מדי פעם נפגשים ומדברים ומחליפים תקליטורים. האמת, למרות מראהו הלא מטופח, הוא מצא חן בעיני וכמה פעמים ניסיתי לרמוז לו שאני רוצה להעמיק את הקשר בינינו, אבל או שהוא לא קלט את הרמזים שלי או שהוא לא היה מעונין. אני לא יפה במיוחד וכבר חוויתי כמה אכזבות בתחום הזה, אז לא לחצתי יותר מדי, עדיף שלפחות נשאר ידידים. כך נשאר הקשר בינינו מוגבל בעיקר לרשמים על להקות רוק כבד ועל מכוניות, אם כי לא אבדה תקוותי שיום יבוא והוא יראה את האור ונתקדם מעבר לכך.

כך יצא שעוד באותה שבת של הסובארו-טרנטה-עם-הנהג-העייף, הוא הופיע בערב על סף דלתי ובדחילו ורחימו אמר לי: "רונית, אני רוצה לחלוק אתך חוויה מיוחדת שהייתה לי". ראיתם את הדמויות האלה בסרטים, שכשקורה להן משהו טוב במיוחד, פתאום נדלק סביבם אור בהיר ומתנגנת להן מוזיקה שמימית בווליום גבוה? כך אני הרגשתי באותו הערב, הכל סביבי זהר והייתה שם גם מוזיקה, אבל לא זאת השמימית שמופיעה בסרטים ההוליוודיים, אלא משהו שיותר מתאים לטעם שלי – יותר דומה ל Scorpions בבלדות היפות שלהם. ההרגשה העל טבעית רק התגברה בהמשך הערב כשהתברר לי שהוא מזמין אותי לנסוע אתו בZX  לטיול צפונה. כנראה שעוצמת הקול של מוזיקת ה Scorpions שהתנגנה במוחי כל אותו הזמן הייתה גבוה למדי, כי העובדה היא שבדיעבד, לא ממש קלטתי את מה שהוא ניסה להסביר לי ובסוף הערב רק זכרתי במעומעם משהו על הלוויה בטבריה, "נהיגה עם חברים", תופעות על טבעיות, ואיזה משפט או שניים מעצבנים על בלונדיניות מדליקות (את מי זה מעניין?). השורה התחתונה היא שכבר ביום ראשון בבוקר מצאתי את עצמי אתו בZX  כששנינו מצוידים במיטב התקליטורים שלנו ודוהרים צפונה מבאר שבע.

התנועה של יום ראשון בבוקר הייתה הומה ועמוסה אבל הוא ניווט בה ב ZX במיומנות רבה, ואני, מה אומר, המוזיקה, הקרבה עליו, המהירות, הרוח החולפת על פני, ממש נהניתי מכל העניין. המצב החל להתדרדר כשעלינו על כביש 6. פתאום הוא נהיה מתוח כזה וחסר שקט, במקום להקשיב למוזיקה ולהנות מהנסיעה, הוא לא הפסיק להסתכל על הנהגים האחרים שעקפנו או שחלפו על פנינו ו"לרשום לעצמו" פרטים מזהים אופייניים שלהם. בירידה, במקום לדהור בכיף הוא החל להאט באופן די מעצבן, והפציר בי שוב ושוב לשים לב לאנשים במכוניות שהחלו להסיג אותנו. נו טוב שמתי לב – צעיר במשקפיים בפיאט, זוג בדהיטסו לבנה, זקנה בפורד, עבריין עם משקפי שמש ב ב.מ.וו. שחורה, אוטובוס... וכן הלאה וכן הלאה. אחרי הירידה באה עליה וכולם נאלצו להאט והZX  חלפה על פני כולם ושוב מניתי אותם: אוטובוס, זוג בדהיטסו, זקנה בפורד, צעיר בפיאט, עבריין בב.מ.וו. אחרי העלייה, שוב ירידה ושוב החבורה עוקפת אותנו ושוב עליה ואנו עוקפים אותם.

אי אפשר היה לטעות בהבעת האכזבה על פניו בכל פעם שחזרתי על הרשימה הנ"ל בשינויים קלים כפי שראיתי על הכביש סביבי. "משהו לא בסדר?" שאלתי. הוא לא ענה, אבל אני הרגשתי היטב שמשהו לא  בסדר, שהוא מסתיר ממני משהו שמאד חשוב לו. בערך בשלב ההוא הגענו למפגש עם כביש ירושלים, הוא מלמל "מספיק" וירד במחלף. דווקא בדיוק לפני הקטע עם המנהרה שהכי חביב עלי בכביש הזה.

גם בדרך חזרה אולי הייתי אמורה להנות מהנסיעה: המוזיקה, המהירות והרוח החולפת היו כמו בדרך הלוך, אבל הרגשתי מבואסת, כאילו משהו רע קרה. מובן שהייתי מאד מאוכזבת, הוא בכלל לא התייחס אלי! אבל מעבר לזה הרגשתי שגם אצלו משהו לא בסדר. הוא נראה כל כך  מאוכזב, למעשה, מאוכזב וטרוד ומדי פעם במהלך הדרך חזרה גם עשה תנועות עצבניות ומלמל דברים לא ברורים לעצמו. אני סטודנטית לפסיכולוגיה, ובשלב כלשהו התחלתי לחשוש לו – התנהגותו דמתה יותר ויותר למה שפרק חמש בספר הלימוד שלי מגדיר "סימנים מבשרי רעה - ההתדרדרות לתהום השיגעון". כשחזרנו לרחוב שלנו, בקושי אמר לי שלום.

מובן שגם נעלבתי, לא היה לי כל פשר למעשיו, אבל יותר מכל רציתי להבין מה קרה. במשך השבוע ניסיתי למצוא הזדמנות לדבר אתו, לשאול, אולי זה משהו שעשיתי, או אולי הוא באמת בצרה, אבל לא הצלחתי לפגוש אותו. למעשה כל אותו השבוע שאחר כך לא ראיתי אותו כלל ובערבים דירתו הייתה חשוכה. כנראה הוא מדי פעם חזר אליה לישון, כי פעם כשהתעוררתי באחת בלילה והצצתי לרחוב דרך החלון ראיתי את ה ZX חונה שם, אבל בבוקר היא שוב לא הייתה שם.

אחרי כשבוע, הוא שוב הופיע על מפתן דלתי והפעם חיוך של ניצחון על פניו. שוב דיבר על כביש 6 ומחלפים ותמרורים והוסיף שהפעם הוא יודע בדיוק איפה לתפוס אותה, את הבלונדית המדליקה ההיא. ללא היסוס אמרתי לו שבלונדיות לא מעניינות אותי ושאם הוא נדלק על מישהי ומצפה שאני אעזור לו לעקוב אחריה שיחפש לו פריירית אחרת או אפילו עדיף פרייר ממין זכר. סוף סוף הוא קלט שנפגעתי והתנצל ונראה היה שהוא מנסה לראות את הדברים גם מנקודת המבט שלי. סוף דבר, לאחר ערב ארוך שבו הוא שוב ושוב הדגיש שמטרתו אינה לעקוב אחרי איזה בלונדינית מדליקה, אלא לחקור תופעה על-טבעית מסקרנת ולאחר הרבה תשומת לב מצדו והבטחה שיהיה גם כיף, הרשתי לו לשכנע אותי להצטרף אליו לנסיעה נוספת בכביש 6. כמו בפעם הקודמת יצאנו לדרך כבר למחרת ביום ראשון בבוקר.

הפעם הוא היה חביב יותר, והקפיד גם להתייחס אלי במהלך הדרך. בעיקר, הוא לא אמר דבר על נהגים אחרים או על בלונדיניות, גם כשעלינו על כביש שש, לפחות עד למפגש עם כביש ירושלים ולמעשה גם אחר כך בגשר המרהיב עין שחצינו מלמעלה ובמנהרה, בה הגביר מהירות וצפר כמו ילד קטן ושנינו צחקנו בקול. עוד כמה רגעים והופיעו השלטים הכתומים "שמור על הנתיב שלך". באחת הוא האט ופניו הרצינו – "עכשיו" הוא אמר: "שימי לב לנהגים שעוקפים אותנו" וכשראה שפני נהיו מתוחים, הוסיף: "בבקשה, רק לכמה דקות" הרצינות הפתאומית שלו, והכמעט תחינה בקולו כשהוסיף את ה"בבקשה" שכנעו אותי, ושמתי לב: טנדר עם זוג נוסעים: נהג עם כובע משונה ולידו צעירה עם משקפי שמש גדולים (שער חום), אחר כך מונית עם שלושה ערבים, ואחר כך מזדה של חברת היי-טק עם שני פינגווינים מעונבים ממין זכר.

כשהירידה התחלפה בעליה, מעלינו שוב חלפו שלטי "שמור על הנתיב שלך" ובהדרגה התחלנו להשיג אותם והפעם ציפתה לי ההפתעה: ראשית חלפנו על פני המונית והפעם היו בה שתי גבירות שנראו כתיירות ונהג שנראה כמדריך תיירים, אח"כ חלפנו על פני מזדת ההיי-טק. הנהגת נראתה אשת עסקים או משהו כזה ולידה ישב חייל שהאופן שבו החזיק את הרובה שלו גרם לו מהצד להיראות קצת כמו עניבה, אבל ההפתעה הגדולה מכל היה הטנדר שהיה נהוג על ידי בלונדינית, שאפילו אני הייתי חייבת להודות שנראתה מדליקה, (כנראה ה-בלונדינית), שערה אסוף במן סרט שנראה מרחוק כמו כובע ועל ידה בחור צעיר, לא מרשים במיוחד, פרט לעובדה שנראה מופתע לפחות כמוני.

"מדהים, לא מהעולם הזה", סיננתי כשהטנדר חלף על פנינו: "הערבים הפכו לתיירות ומדריך, המעונבים לגברת וחייל וכן, אפילו ראיתי את הבלונדינית שלך!" אמרתי לו. פניו, שאפילו לא שמתי לב עד כמה היו מתוחות עד אותו רגע, הפשירו באחת ועוד רגע זכיתי להפתעה הגדולה מכל – הוא נישק אותי, בלחי – לא נשיקת אוהבים, אבל בהחלט נשיקת אושר. נשיקה של מי שקבל מתנה גדולה ורוצה להראות עד כמה הוא שמח בה ומודה עליה.

"הי, שים עין על הכביש" אמרתי בחיוך גדול וטיפשי, כשהשוליים של הכביש הפכו פתאום קרובים מדי.

בירידה שוב חלפו שלושת הרכבים על פנינו – נהוגים בידי ה"דמויות החליפיות" וזכיתי גם לראות את החיוך הממזרי של הבלונדינית וה"חבר" שלה כשהם עקפו אותנו בטנדר הגרוטאה שלהם, נעזרים בכוח האינרציה בלבד, בוז!

שוב הופיעו ממעל השלטים "שמור על הנתיב שלך" ועוד רגע ראינו את הטנדר מאותת ופונה לתחנת ההתרעננות, אבל המונית והמזדה המשיכו ישר .

"עכשיו תראי את המטמורפוזה השניה" הוא אמר: " איך שהם חוזרים להיות מה שהיו מהתחלה" וחיוך של ציפייה התפשט על פניו. מיד קלטתי שהוא מאותת להיכנס לתחנת ההתרעננות ובאחת התמלאתי מתח. הנשיקה שלו עוד הייתה חמה על לחיי וחמה בלבי והייתה לי תחושה ברורה שכל מפגש עם הבלונדינית ההיא לא יסתיים לטובתי. מיד התעשתתי וקראתי בקול מלא דאגה:

–       "לא, מה אתה עושה? אל תפנה לשם, אנחנו חייבים לראות מה קורה עם המכוניות האחרות".

–       אבל הטנדר פנה לתחנת ההתרעננות.

–       עזוב את הטנדר, עקוב אחר המונית והמזדה, בישורת תוכל להשיג את שתיהן וחוץ מזה אחר כך נחכה בצד והטנדר גם יחלוף על פנינו.

יש! הוא השתכנע והמשכנו ישר. הגברנו מהירות ועוד רגע וחלפנו על פני המונית ובה שלושת הערבים וקצת אחר כך על פני המזדה עם שני אנשי ההי-טק המעונבים. קצת לפני המחלף הבא עצרנו בצד הדרך. כעבור כמה רגעים חלף על פנינו הטנדר ובו נהג עם כובע משונה ולידו בחורה עם משקפי שמש גדולים. רגע אחר כך הופיעה הניידת של כביש 6 ושאלה אם אנו זקוקים לעזרה. אמרנו שלא וחזרנו לנסוע. במחלף הקרוב פנינו חזרה דרומה.

מאוחר יותר בדירתי, על כוס קפה, ישבנו לעכל את האירועים: "נכון שזה היה מדהים, איך שהמכונית מבחוץ נשארת בדיוק אותו הדבר, אבל האנשים בפנים כאילו מתחלפים". "המוזר הוא שזה קורה רק בכביש 6 ורק בקטע מאד מסוים, רק באזור ההוא עם השלטים 'שמור על הנתיב', בדיוק אחרי המנהרה ולפני תחנת ההתרעננות, רק שמה הם מתחלפים וכשהקטע הזה נגמר הם חוזרים להיות מי שהיו קודם. בגלל זה בפעם הראשונה, הייתי כל כך מאוכזב. חשבתי שרק אני רואה את התופעה הזאת ושאני משתגע או משהו. כל השבוע הייתי בדרכים עד שהצלחתי למפות בדיוק את התופעה, ואני אומר לך, רונית, יש משהו על טבעי בקטע הזה של הכביש". "כנראה בגלל זה הם שמו את השלטים, שאנשים לא יעשו תאונה מההלם". "עדין אני לא מבין, איך תמיד הבלונדינית ההיא שם", "זה נראה לי החלק הכי פחות מעניין בכל העסק"...

הסכמנו על העובדות, הסכמנו גם שהעניין מופלא ומוזר ביותר, אלא שכאן נפרדו פרשנויותינו. הוא היה משוכנע שלפנינו תופעה על טבעית מיוחדת במינה, לפחות כישוף או שער לעולם מקביל, ואילו אני חשבתי יותר שמדובר באיזה אשליה אופטית (אשליות היה בדיוק הפרק שלמדנו באותו שבוע באוניברסיטה ב"מבוא לפסיכולוגית המונים"). "תראה, אני לא מבינה הרבה בעניין הזה, אבל כמו שכשאתה נוסע על כביש חם, נדמה לך שיש מים איפה שהוא בהמשך הדרך, וכשאתה מגיע לשם אתה רואה שהכל יבש, אז זה בטח איזו תופעה דומה", טענתי בתוקף. שעתיים אחר כך כשנפרדנו, לאחר שבפעם השביעית סירבתי להצטרף עליו לחיפוש "עובדות מחשידות", הוא הצהיר ש"את עוד תראי שצדקתי".

תחילה הוא נסה לברר את העניין ישירות, במנהלת כביש חוצה ישראל, ולאחר כמה ימים בישר לי שהם מתכחשים בכל תוקף לעובדה שמשהו על טבעי קורה על הכביש שלהם. "בוודאי", עניתי "כי זו לא תופעה על טבעית, אלא איזה אשליה אופטית שבמקרה אני ואתה עוד לא שמענו עליה. אולי אפילו יש לה שם: 'אפקט חלופנהוף' או משהו כזה, על שם איזה גרמני שגילה אותה עוד במאה שעברה".

"זהו, שזה בכלל לא כך! ברור שהם לא יענו לשאלה ישירה שלי – 'סליחה, אולי הקטע בכביש שלכם אחרי המחלף לירושלים מכושף' - אז דווקא נקטתי את העמדה שלך, ואמרתי שנתקלתי באיזה תופעה של אשליה אופטית מעניינת אחרי המנהרה ההיא ושאלתי אם עוד נהגים הבחינו בה והאם יש בזה סכנה לתאונה או משהו שכזה. הם דווקא היו מאד חביבים וענו בנימוס שכן מדי פעם נהגים מתקשרים אליהם ומספרים להם על אשליה אופטית כזאת או אחרת בקטע כביש שלהם, בעיקר אשליה של היפוך עליה ירידה (כשנדמה לך שאתה בעליה ולמעשה אתה בירידה). אבל אחרי המון דיבורים סחור סחור, הם לא הודו בשום דבר מיוחד. אני בטוח שהם מסתירים משהו, ובונים על זה שרוב הנהגים לא שמים לב מי יושב באוטו שחולף על פניהם".

אחת העבודות המזדמנות שעשיתי פעם, לפני שהתחלתי ללמוד, היה מוקדנית באיזה חברה הנותנת שירות. הכרתי היטב את האופי של שיחה טיפוסית בין מוקדנית ללקוח. על כן בכלל לא הייתי בטוחה שאני מסכימה עם תיאורית הקונספירציה שלו. בכלל, למרות שעניין חילוף הנהגים, 'אפקט חלופנהוף', כפי שהתחלתי לקרוא לו בלבי, נראה לי מוזר, לא סקרן אותי יותר מדי לרדת לעומקו. אולי חוסר הסקרנות שלי היה קשור גם לקשיים בלימודים שהיו לי באותה תקופה ושגרמו לי לרצות להתמקד בבחינות הקרובות בלבד. הוא בכל אופן כנראה לקח את העניין מאד ברצינות.

כמה ימים אחר כך, מצאתי את עצמי מובלת לספריה העירונית, שם תוך כמה דקות הוא הציף אותי בספרים ועיתונים ישנים, בקטע שבמבט מהצד, נראה היה כמו לקוח מ'באפי קוטלת הערפדים'. "זה כישוף ואני אוכיח לך את זה!" הצהיר. תחילה, עברנו על כמה וכמה ספרי כישוף, (לא ידעתי שמחזיקים כאלה דברים בספריה העירונית), בהם הוא הראה לי פרקים ומתכונים ל"כישופי חילוף". היה בזה עניין מסוים, אבל לא ממש התרשמתי, שכן מתכון ל"כשף חילוף" די מפורט כבר קראתי גם באחד הספרים בסדרת הארי פוטר. אחר כך הוא עבר לטעון שיש רבנים העוסקים בכישוף. יכול להיות, למרות שככל הידוע לי היהדות היא ככלל נגד כישוף. 'מכשפה לא תחייה' ועוד כמה פסוקים מחמירים על ה"אוב" וה"ידעוני". הוא הזכיר את המהר"ל מפרג ומנה עוד כמה רבנים "ידועים" שלא הכרתי, ולבסוף מנה גם את השמועות על כישופי ה"פולסא דנורא" בתקופה לפני רצח רבין. הזכרתי לו שראש ממשלתנו יצחק רבין נרצח מירייה של אקדח פשוט ובהחלט בהתאם לחוקי הטבע, גם אם לא בהתאם לחוקי המוסר, אבל הדבר לא קטע את שטף הסברו הנלהב.

לבסוף אמרתי: "נו, ונגיד שיש כזה דבר כמו כשף חילוף ונגיד שיש כמה רבנים שעוסקים בכישוף – איך כל זה מתחבר ל'אפקט חלופנהוף' שלנו?" "רונית, תהיי רצינית", הוא אמר במבט מוכיח והוסיף: "זה בגלל הקברים העתיקים" וכאן הוא עזב את הספרות ועבר לעיתונות והתחיל לעלעל בערמות העיתונים הישנים. "הם מצאו קברים עתיקים בקטע ההוא של הכביש והרבנות דרשה להפסיק את הסלילה. כשחברת חוצה ישראל סירבה, הם הטילו את הכישוף הזה". המהלך הלוגי הזה נראה לי מפוקפק למדי והמסקנה הסופית מופרכת, אבל הוא היה כה שקוע בשטף התלהבותו עד שלא יכולתי לקבל התייחסות כל שהיא, עד שימצא בדיוק את קטעי העיתונים המתאימים המוכיחים את דבריו. בעוד הוא מעלעל בערמה, עיינתי גם אני באותם עיתונים. "הנה כאן", הוא אמר והצביע על כתבה גדולה: "סלילת קטע 14 בכביש 6 מתעכבת בגלל מציאת קברים עתיקים", ועוד אחת: "הרבנות מעכבת את המשך סלילת קטע 14 עד שימצא פתרון לבעיית הקברים". "אבל רגע, תראה את זה" אמרתי והצבעתי על כתבה ממועד מאוחר בערך בשבועיים מהכתבות שהוא הראה לי: "הרבנות מכחישה כל קשר לעיכובים בסלילת קטע 14 בכביש 6". בכתבה, שהייתה די מפורטת, טען נציג הרבנות הראשית שלא נתגלו כל קברים בקטע 14 ושלרבנות אין כל עניין בקטע זה. בהמשך נטען שכנראה היו עיכובים בסלילה מסיבות אחרות ושהממשלה שקלה להטיל קנסות על החברה בגלל העיכובים הללו ושעניין הקברים עלה כנראה כדי למצוא שעיר לעזאזל לתלות בו את האשמה ולמנוע את הקנסות.

ברגע הראשון זה היה משעשע לראות אותו כך, יושב בספריה העירונית, כבלון שכל האוויר יצא ממנו. אבל עוד רגע ופיו הפעור וחוסר התגובה שלו התחילו להדאיג אותי. פתאום קלטתי עד כמה "אפקט חלופנהוף" נכנס לנשמתו. הייתי מוכרחה איכשהו להוציא אותי מזה, "בוא", אמרתי: "נלך לאיזה פאב ונשתה בירה, זה ישפר את מצב רוחך, ומי יודע אולי גם ייתן לך רעיונות חדשים".

הוא נשרך אחרי, הוא אפילו נתן לי לנהוג ב ZX!  ראיתי בזה צעד גדול קדימה בקשר שבינינו, למרות שאולי בדיעבד הייתי צריכה לראות בזה פעמון אזעקה למצבו הנפשי. אבל איך אפשר להיות מודאגים או מוטרדים כשנוהגים בZX  ועוד עם מגדש טורבו? וכך מרוצה מעצמי, יצאנו לבילוי של ערב בפאב בפעם הראשונה ביחד. בהתחלה עוד ריחפו ה"רבנים המכושפים" מעלינו, אבל לאחר הבירה השניה הרגשתי שהוא מתחיל "לצאת מזה". הוא התרכך והפך נינוח ודיבר על כל מני דברים שונים ומעניינים, כמו משפחתו בגליל וחייו במושב כילד. כפסיכולוגית מתחילה הרגשתי מעודדת שעשיתי את הצעד הנכון ובאופן טבעי גם אני התחלתי לספר לו מתולדות חיי, על משפחתי שהייתה מסורתית ועל חיינו בירושלים. מפה לשם הגעתי גם לספר על סבא אליהו עם מנהגי "עין הרע" והקמעות שלו.

זאת הייתה טעות. באחת הוא חזר לעניין הרבנים והכישופים ובאחת הרגשתי שהקרקע שוב נשמטת מתחת לרגלי. זה כבר היה אחר הבירה השלישית, שלב שבו הפה עובד לפני שהדברים עוברים את המסננת של המוח, וכך יצא שלמרות שהבטחתי לעצמי לעולם לא להזכיר את הבלונדינית ההיא, בתקוות שווא שתשכח מלבו, אמרתי: "אתה מטומטם. תחשוב בעצמך: האם איזה רבנים היו מטילים כישוף שמופיעה בו הבלונדינית שלך? ועוד באופן שגורם לך לרדוף אחריה בכזו אובססיביות".

"אני לא רודף אחריה באובססיביות. השבוע נסעתי שם רק 5 פעמים", הוא מחה בתוקף. "וחוץ מזה אני בכלל לא רודף אחריה, אלא מנסה לרדת לעומקה של תופעה על טבעית מיוחדת. את לא רוצה להבין באיזה מין עולם את חיה? אני לא מבין איך אין לך סקרנות בכלל ואת עוד סטודנטית באוניברסיטה". לפחות השיחה חזרה לדבר עליו ועלי ובהדרגה שוב התרחקה מאפקט חלופנהוף. מבחינה פסיכולוגית הרגשתי שאנחנו שוב מתקדמים ואמנם המשך הערב כבר היה הרבה יותר דומה ל"בחור יוצא עם בחורה" רגיל, פרט לעובדה שאולי היינו כבר קצת שתויים. עדין בסוף הערב, מאוחר, לאחר שהסעתי אותנו בZX לרחוב שלנו והוא הודה לי בחיוך על ה"טרמפ" שנתתי לו במכונית שלו, ואני אמרתי לו שביליתי ערב נפלא בחברתו, הוא אמר פתאום בלי קשר לכלום: "את צודקת, זה לא יכול להיות כישוף של רבנים, כי אז הבלונדינית לא הייתה מופיעה בו".

התקופה הייתה תקופת הבחינות באוניברסיטה. כך קרה שעברו כמה ימים עד ששוב יצא לנו להיפגש ונראה היה שחל בו שינוי מרשים לטובה. נעלמו כל הדיבורים על רבנים וכשפים וגם לספרייה העירונית הוא לא נסה לגרור אותי. במקום זאת הוא הזמין אותי לצאת אתו לאותו הפאב מפגישתנו הקודמת והפעם אפילו כביש 6 לא עלה בשיחה.

בפאב השמיעו מוזיקה של אריק קלפטון ואני סיפרתי לו עד כמה אני אוהבת את המוזיקה שלו. מפה לשם הסתבר שיש לו איזה דיסק נדיר של אריק קלפטון עוד מהתקופה שהוא היה חבר בלהקת CREAM ואני מיד בקשתי שישאיל לי אותו. ללא היסוס הוא הסכים אבל בתמורה בקש שאעשה גם אני משהו למענו. "מה?" התעניינתי. "אראה לך כשאתן לך את הדיסק", הוא השיב. נו טוב, שיהיה, קצת מסתורין לא הזיק לאיש וממילא עוד לא הסכמתי לשום דבר. בילינו בכיף, וכשחזרנו, קפצתי לדירתו, והוא שלף את הדיסק הנכסף. יחד אתו הוא שלף גם ספר כיס מסדרת ה"מדע הבדיוני החדש" שנקרא "עולמות מקבילים" ובקש ממני שאקרא אותו ואגיד לו מה דעתי. שיהיה, ממילא אני קוראת מדע בדיוני מדי פעם, אולי זה אפילו יהיה מעניין וזה שווה את הדיסק ההוא שאין להשיג בחנויות.

מאוחר יותר עלה בדעתי שלא הייתה פה סתם מקריות ושהספר הזה אולי קשור איכשהו לאפקט חלופנהוף. החשק שלי לקרוא ירד פלאים, אבל הבטחתי לו והרגשתי שלא בנוח להתעלם מההבטחה, אז קראתי. להפתעתי הסיפור, שחובר ע"י אחד, ס. הרדינג, דווקא היה מעניין ומושך לקרוא.

באופן לא  מפתיע, סופר שם שיש עולם אחד או יותר המקבילים לשלנו. לכל יצור או תופעה בעולם הזה יש את המקבילה שלו בעולם ההוא. לפעמים קל לראות את ההקבלה ולפעמים היא מורכבת, למשל לדמות הראשית בספר, פקיד דואר בשם ג'ו, יש דמות בעולם המקביל, שהוא סבל בתחנת רכבת בשם הריס. שניהם אוהבים לעשן את אותו הסוג של סיגריות "פיצג'ראלד" (שכנראה המקבילה שלהם בעולם השני גם הן סיגריות בשם "פיצג'ראלד") ושניהם תוהים על מהות הקיום שלהם בין מטלה משעממת אחת למשניה. אצל מרבית הדמיות, המקבילה בעולם השני היא מאותו המין אבל יש גם מקרים שהדמות המקבילה היא מהמין השני. מסתבר שגם להרבה חפצים ופעולות יש מקבילות בין שני העולמות וכך בשעה שג'ו נתקל בטעות בדלפק הדואר ונחבל בראשו, בדיוק באותו הרגע עולה בטעות עגלת סבלים על רגלו של הריס ולמרות שלא ברור לי כיצד נמדד הדבר, המחבר טוען ששני הכאבים היו בדיוק באותה העוצמה.

במהלך הסיפור, מגלים ג'ו והריס שער סודי המחבר בין העולמות שלהם. בהתחלה הם אינם מבינים את התופעה, אבל בהדרגה הם ושותפיהם לסוד לומדים שהעולמות שלהם ועוד עולמות מקבילים נוספים הם כמו דיסקים שעומדים בשורה באיזה ארון, דיסקים עם מחיצות מאד דקות ביניהם, אלא שהם לא ממש כמו דיסקים כי הם קצת עקומים או מעוותים, וכך יוצא שלפעמים שני עולמות מקבילים נוגעים אחד בשני ונוצר "שער" דרכו אפשר לראות משהו שקורה בעולם השני, או אפילו לעבור אליו. כמובן שזה מסודר ככה שכאשר מישהו מכאן עובר לשם אז המקבילה שלו שם עובר או עוברת לכאן, שכן אחרת יווצר חוסר איזון.

במשך ג'ו והריס מתחילים לנצל את השער שגילו לטובתם ולטובת עולמותיהם, בין היתר ע"י יבוא ויצוא של סחורות. מסתבר שבמרבית הסחורות – הדשא של השכן ירוק יותר וכך למשל בכל עולם מעדיפים לעשן את סיגריות הפיצג'רלד המיוצרות דווקא בעולם השני. כמובן שלכל דבר טוב יש סוף ובשלב כלשהו הם מגלים שלמרות זהירותם הרבה, האיזון בין העולמות בכל זאת מופר וכעת יש בעיה שעליהם לפתור ביחד, למרות שאין אפשרות לנהל תקשורת ישירה של אדם עם המקביל שלו מהעולם השני (הקול לא עובר דרך ה"שער", וכך אינך יכול לדבר עם המקביל שלך כל עוד אתה בעולמך שלך, ואם תעבור הרי שהמקביל שלך יעבור גם הוא ושוב לא תוכלו לדבר).

הסיפור היה כתוב טוב ונהניתי לקרוא אותו, אפילו הזלתי דמעה בסוף כשהשער בין העולמות נסגר והגיבורים משני העולמות נפרדו בפעם האחרונה אילו מאילו. יחד עם זאת לא יכולתי להתעלם מההקשרים הברורים לאפקט חלופנהוף שלנו. הדבר הטריד אותי וכעת לא היה לי כל ספק שזאת הסיבה שבגללה זכיתי לקרוא את הסיפור הזה.

את הפגישה הבאה שלנו כמעט וביטלתי בגלל לחץ הבחינות. הייתי בפיגור ניכר בחומר ולא רציתי לוותר על לימודים של ערב שלם, מה שבטוח היה קורה אם היינו יוצאים לאן שהוא. מצד שני לא רציתי להזמין אותו לביתי, שהיה במצב מבולגן ובכל פינה היו ערמות של ספרים וניירות העוסקים בפניה השונות של הפסיכולוגיה. לבסוף הסכמנו שאקפוץ עליו לביקור קצר.

כשפתח לי את דלת ביתו עמדתי פעורת פה. גם בפעמים הקודמות שהייתי שם לא התרשמתי שהמקום מסודר במיוחד, אבל הפעם הבלגן שהיה שם היה פשוט מדהים. משהו שבטוח היה נכנס לספר השיאים של גינס, אם יש להם קטגוריה של החדר המבולגן ביותר. בוודאי בלגן ששם את הבלגן הצנוע שאצלי בכיס הקטן. בכל מקום ובכל פינה, היו ערימות ערימות של דפים משורבטים, ספרים פתוחים באקראי, תרשימים, כוסות קפה לא גמורות וטבלאות מספרים. "אני רואה שבתקופת הבחינות אתם בהנדסה עובדים אפילו יותר קשה ממה שאנחנו בפסיכולוגיה", אמרתי תוך שאני מביטה על המהומה מסביב. הוא מלמל משהו לא ברור וסילק כמה ערמות של ניירות ופינה לי מקום על אחת הספות. אחר כך הוא הוריד ערמה של ספרים מהכסא שמולי והתיישב עליו וללא הקדמות מיותרות, שאל אותי לדעתי על הספר.

רציתי לנתב את השיחה הרחק מאפקט חלופנהוף ועל כן נקטתי בגישה מתתממת ועניתי שהסיפור כתוב יפה ומצאתי בו ערך ספרותי רב. היה ברור שזו לא התשובה לה קיווה: "לא, עזבי אותי מהספרות, איך נראה לך הרעיון של עולמות מקבילים, ושל שערים ביניהם הנפתחים לפעמים". לא יכולתי להכחיש שבאופן "מדע-בידיוני" כלשהו, יש אפשרות שאכן קיימים עולמות מקבילים ושאם כך אולי יתכן גם שיש שערים ביניהם. "את מבינה" הוא אמר בהתלהבות: "עכשיו הכל מסתדר:"

- אי שם באזור 'קטע 14' של כביש 6, היה שער כזה בין העולם שלנו לעולם מקביל כלשהו. כל עוד היה האזור שמורת טבע, עברו מדי פעם בין העולמות כמה חיות או ציפורים ואיש לא שם לב לעניין. אלא שאז התחילו לבנות את כביש 6 ואנשים התחילו לשים לב לתופעה. אולי זה גם הפשר להעלמותו של המהנדס גרוביצקי – שהיה אחד מהמהנדסים האחראיים לסלילת הכביש. השמועות אמרו שברח לדרום אמריקה עם חלק מכספי החברה, אבל למעשה איש אינו יודע בוודאות מה עלה בגורלו ואפילו לא ברור שהכסף החסר באמת נעלם ולא היה איזה טעות חשבונאית. בכל אופן כשהתגלה השער, רצו מהנדסי החברה להעתיק את הכביש למקום אחר, אלא שארגוני הירוקים שנאבקו מהתחלה בסלילת הכביש דרך שמורת הטבע התנגדו בתוקף. אז המהנדסים המציאו את עניין הקברים מתוך תקווה לרתום את הרבנות לצדם ובכל זאת לשנות את התווי. כשגם זה לא עלה בידם הם נאלצו לסלול את הכביש דרך השער. למזלם מצאו שער נוסף ממנו הכביש יוצא חזרה לעולמנו. מכיוון שכל מעבר בין העולמות יכול להפר את האיזון הם סימנו את הכביש בשלטים האלה של "שמור על הנתיב שלך'" וכך כל עוד כל אחד נוסע בנתיב שלו, כמעט ולא מורגש הפלא שבמעבר בין העולמות.

כנראה שהייתי עדין בהשפעת הסיפור ההוא של מר ס. הרדינג, שכן למרות שלא באמת האמנתי בתיאוריה ששטח לפני, לא מצאתי כל נימוק משכנע לסתור אותה ותגובתי הראשונה הייתה: "אז אם מה שאתה אומר נכון, ברגע שתעבור נתיב, תמצא את עצמך בעולם מקביל, כלומר מחוץ לעולם שלנו?" "בדיוק!" הוא קפץ בהתלהבות: "תפסת את העניין! ידעתי שתביני!"  ועוד שניה ושוב זכיתי בנשיקה, כמו אז כשאמרתי לו שראיתי את החילוף של הנהגים.

למרות שידעתי שלא הייתה זו נשיקה של אוהבים, הרגשתי נפלא, מן חמימות כזו בכל הגוף, משהו שאת לא רוצה לקלקל ע"י התעמתות עם המציאות וכך יצא שנתתי לו לצלול להסבר מפורט של היבטים פיזיקליים ומתמטיים שונים של התיאוריה שלו ללא כל התנגדות מצדי. מובן שלא ממש הבנתי את  הסברים שלו, אני הרי בסך הכל סטודנטית לפסיכולוגיה, ואני אפילו לא בטוחה שהוא ממש הבין את כל מה שאמר, אבל למה לפגום בקרבה שנוצרה בינינו ולגלות לו שאני לא מבינה ואפילו לא אכפת לי. אז פשוט עצמתי את עיני וחצי הקשבתי, חצי נסחפתי לחלומות משלי. "... כמובן שיתכן גם שהדבר נובע לא מעיוות של מטריצת המרחב, אלא דווקא מהיפוך שלה, כמובן שבמקרה כזה יהיו שלושה וקטורי מצב לכל שער בין העולמות והמשמעות של זה היא ..."

פתאום הבנתי! הבלגן הזה מסביב, כל הניירת האלה והתרשימים. זה בכלל לא קשור לתקופת הבחינות! זה קשור לתיאוריה המסובכת והמפותלת שהוא שוטח בפני כבר מעל חצי שעה. זו בדיוק אותה האובססיביות שממנה אני ניסיתי להרחיק אותו כל הזמן. מצבו לא השתפר, אלא רק החמיר, הוא פשוט לא שיתף אותי במשך זמן מה. "הי אתה!" קראתי פתאום, "אתה מבין את המשמעות של כל מה שקורה כאן".

באחת הוא עצר את שטף הסברו. שניה הוא כמו נעצר לעכל את דברי ואז שינה כיוון והמשיך לדבר במלוא המרץ: "כמובן, אנחנו הראשונים שגילינו את השער לעולם המקביל! חשבי על הפרסום, על העושר, עזבי, חשבי על ההתרגשות שבעניין, על ההרפתקה,  על הכבוד – לדעת שאנחנו הראשונים מכאן שעברנו לשם ...". - "רגע מה בדיוק אתה מתכנן?" ,קטעתי את שטף דיבורו.

"מה? זה לא ברור?" הוא שאל: "אנחנו הולכים לעבור נתיב" "אנחנו מה?" "את ואני הולכים מחר לנסוע לשם". "לאן?" עדין לא תפסתי, "לשער בין העולמות, לאותו קטע בכביש עם השלטים של 'שמור על הנתיב שלך', לעתיד טוב יותר", הוא עצר רגע לקחת אוויר והמשיך "במחשבה שניה אולי אפילו כדאי לנסוע לשם עוד היום בלילה. נעשה שם סיור קצר, אולי כדאי גם לקחת מצלמה לצלם ואחר כך נחזור ונבשר לעולם על התגלית המרעישה".

"רגע, רגע, עצור", התחלתי להרגיש מבוהלת. "ביום שני יש לי בחינה בפסיכולוגית המונים", נאחזתי בתירוץ הראשון שעלה בדעתי: "אני לא יכולה לנסוע, ואולי עדיף שגם אתה לא תחפז". אכזבתו הייתה גלויה לעין, אבל הדבר רק הגביר את הפצרותיו. ככל שגברו הפצרותיו ושכנועיו, כן גברה בי ההכרה שזה יהיה המעשה הפחות נכון עבורי לעשות ולמעשה גם עבורו. הכניעה לאובססיביות שלו לא יכולה להוביל לטוב. סביר יותר שהיא רק תדרדר אותו הלאה עד לתהום השיגעון. לנסוע כך סתם באמצע הלילה כשהוא נסער כל כך, ועוד לחצות נתיב במקום שכתוב במפורש שאסור. אנחנו לבטח מסתכנים בקנס ואולי אפילו בתאונת דרכים ואפילו אם לא – סביר ביותר שכל עניין העולמות המקבילים הוא שטויות וסתם בזבזנו זמן שאין לי – ומה אתו? הוא לא צריך ללמוד לבחינות? ובכלל לא ברור איך הוא יתמודד אם יסתבר שהוא חצה את הנתיב וכלום לא קרה. ואפילו, רק לרגע, נניח שאכן יש שם עולם מקביל, מה יקרה אז? האם אנחנו לא מסתכנים בהפרת האיזון או איזה שהוא משהו כזה, בסיפורים זה תמיד מסתדר בסוף איכשהו, אבל במציאות? מי בכלל יודע מה יכול לקרות במציאות במצב כזה?

התווכחנו, הוא התעקש, שוב ניסיתי לשטוח את טענותי, להסביר, למשוך החוצה והוא בשלו מתעקש, קורה לי פחדנית ואומר שהוא נותן לי הזדמנות של פעם בחיים ואני זורקת אותה סתם ככה בגלל איזה בחינה טיפשית. הטונים עלו, עברנו לצעקות ובפעם הראשונה רבנו ממש. הרגשתי כעס וחוסר אונים. כעת כבר היה ברור לי שאני לא אצטרף לנסיעה המשוגעת הזאת וניסיתי להניע אותו מלעשות אותה. אבל נהיה לי יותר ויותר ברור שבזאת אכשל. כמו שהוא לעולם לא יצליח להכריח אותי להצטרף, כך אני לא אוכל להכריח אותו לוותר. כנראה שגם הוא הגיע לאותה המסקנה, שכן הוא סנן בזעם: "בסדר, בוגדת שכמותך, אל תצטרפי אלי, אבל דעי לך שבזה חרצת את גורל הקשר בינינו ואל תתפלאי אם לא תראי אותי יותר".

"מצדי זה בסדר גמור", החזרתי: "בכלל אני חושבת שכל מה שמעניין אותך זה לפגוש את הבלונדינית ההיא וכל השאר סתם קשקושים מסביב, אין לי שום בעיה לא לראות אותך יותר", אמרתי ולא ידעתי את אשר אני אומרת.

בכעסי, עזבתי בטריקת דלת. ירדתי במדרגות, עברתי את הכביש ועליתי לדירתי. עוד שעה ארוכה הייתי מתוחה ועצבנית והתהלכתי אנה ואנה בסלון שלי. כך יצא שבערך בחצות ראיתי שהאור בדירתו כבה. שניות ספורות אחר כך הוא הגיח מהכניסה לבנין שלו, נכנס לZX  ויצא בחריקת גלגלים. לא היה לי ספק לאן.

הדרך הייתה חשוכה אבל התנועה הייתה דלילה, מה שאפשר לו לנסוע מהר. בכעסו ונחישותו שוב לא פחד ממשטרה או ממלכודות מהירות. תוך פחות מחצי שעה כבר היה על כביש 6 ועוד רבע שעה נוספת וכבר הגיע למחלף עם כביש ירושלים. הוא דהר על הגשר וחלף דרך המנהרה, כל כך מתוח ונחוש ומרוכז היה במעשה שהוא הולך לעשות, שאפילו לא זכר את הרגלו לצפור כשהוא חולף במנהרה הריקה. הוא התרווח מעט לאחור במושב כשחלפו מעליו השלטים של "שמור על הנתיב שלך", הכביש היה ריק.

בהדרגה הוא החל להאט, ובאופן כמעט צפוי, כמו משום מקום הופיעה פתאום מאחוריו בנתיב השמאלי, מכונית. ככל שנמשכה הירידה היא הלכה וקרבה אליו, עד שחלפה על פניו. בתוכה היה נהג יחיד, גבר מבוגר, עטוף בצעיף, שרכן קדימה לראות טוב יותר את הכביש. הוא נתן לו להשיג אותו ולתפוס מרחק. הכעס והעצבנות שהיו עצורים בו כמו נתפוגגו ונותר רק מתח שקט וקר. עוד רגע, עוד רגע, עכשיו. הירידה התחלפה בעליה והוא לחץ על דוושת הבנזין להגביר תאוצה. המרחק בין המכוניות הלך וקטן, עד שברבע הדרך לפני סוף העלייה הוא השיג אותה.

כפי שקיווה, לא, למעשה כפי שידע שיהיה, ברכב השני נהגה הבלונדינית "שלו". מדליקה כתמיד, למרות שהפעם נראתה מתוחה, כאילו היא רבה עם מישהו. שערה, באופן לא אופייני היה שמוט קדימה, מה שנתן לו קצת צורה של צעיף, וישיבתה שתמיד הייתה לאחור, רחוק מההגה הייתה הפעם כפופה לפנים, כאילו היא מחפשת משהו בחושך הזה.

כשחלף על פניה עשה לה שלום, והיא לרגע הפנתה את מבטה אליו ונראה היה שזיהתה אותו כי החזירה לו הצדעה. משהו באמצע בין "כן המפקד" ל "נפגש בסיבוב". שוב השלטים "שמור על הנתיב", ושוב העלייה מתחלפת בירידה. המרחק בין המכוניות שכבר היה די גדול שוב החל להתקצר עד שהנה היא עקפה אותו. כמו תמיד היא הביטה אליו וחייכה את החיוך הממזרי שלה, וכמו שהיה בפעמים האחרונות ש"פגש" אותה, הוא החזיר לה חיוך ועשה בידו תנועה של "בבקשה, אחרייך". היא חלפה על פניו.

הוא ספר את השניות, עוד לא, עוד לא, עוד לא, עכשיו. כשהמרחק בין המכוניות היה מספיק כדי בלימת חירום ("מרחק עצירה") וכשמעליו חולפים השלטים של "שמור על הנתיב שלך" הוא שבר עם כל ההגה שמאלה ועבר לנתיב השני ...

לא ראיתי אותו מאז, וגם לא שמעתי על אף אחד אחר שנתקל בו. אוהה כן, הZX הירוקה עדין חונה ברחוב שלי, אלא שעכשיו נוהגת בה איזה בלונדינית שחושבת שהיא מדליקה, עם נטייה לכל מני תסרוקות מוזרות. היא גם זאת שגרה בדירה שמולי. מדי פעם, בעיקר בימי הקיץ, כשמתבקש להשאיר את התריסים בסלון פתוחים, מגיעים לאוזני קולות המוזיקה שהיא שומעת. תסלחו לי, אבל כל מה שאני יכולה לומר זה שזאת מוזיקה שלא מן העולם הזה. נו טוב, פרט למקרה המיוחד שלו, מעולם לא היו לי ציפיות יותר מדי גבוהות מהשכנים שלי, אז אני מניחה שאפשר להסתדר עם זה.

עדין, מה שהכי מפריע לי באופן המוזר והפתאומי שבו הוא יצא מחיי, זה שמאז אותו הערב, כשראיתי אותו נכנס ל ZX ויוצא לדרך, כמעט כל מה שידעתי עליו כמו נמחק מזיכרוני. למעשה, אפילו את שמו אינני יכולה לזכור.