מדע בידיוני

"איך? איך נפלתי למלכודת הזאת? כמה טפש בנאדם יכול להיות?" חשב פילגון לעצמו, כשנסה בפעם השלישית לשחרר את החללית שלו מתוככי המערה אליה הוטחה רק לפני כמה דקות. הוא נבח את הפקודות להגאים: "למעלה", "בזהירות", "עוד למעלה", "עכשיו קדימה ושמאלה"... אבל כלום, רעידת אדמה נוספת הפכה את הכל על פיו ושוב לא ניתן היה לדעת היכן למעלה ולמטה וימין ושמאל. נראה היה שלמערה הזו אין בכלל פתח, אבל חייב להיות פתח, אחרת איך מצאנו את עצמנו בפנים? "המפקד, מה עכשיו?" הקצין הראשון בלוט קטע את חוט מחשבותיו. כן, באמת מה עכשיו? אין לי מושג מה עכשיו, אבל זו לא תשובה שאפשר לתת לצוות שלך, אם אתה רוצה להשאר המפקד. "תראה, בלוט", הוא ניסה בכוח להתניע את מוחו, "יש פה במערה עוד כמה גופים, נראה לי בערך באותו גודל כמו החללית שלנו, נסה לאפיין אותם, להשיג קצת פרטים עליהם, אולי זה יעזור לנו להבין יותר טוב איך לצאת מכאן, במיוחד שים לב אם יש להם איזה מקור אנרגיה שנוכל להשתמש, עדיף להשאר עם רזרבה של דלק גדולה ככל האפשר עד שנצא מכאן". הדברים נאמרו בביטחון רב בהרבה מכפי שהרגיש. הקצין הראשון בלוט הזדקף קמעה ופנה למסדרון כשרעידת אדמה נוספת הפכה את מה שהיה עד הרגע רצפה לקיר זקוף. יש יתרון בצוות מאומן, חשב לעצמו פילגון כשהבחין שבלוט הצליח להאחז בידיות העזר בזמן והמשיך במהלכו החוצה כמעט כאילו כלום לא קרה.

"איך? איך נפלתי למלכודת הזו?" שאל את עצמו שוב, אבל בליבו ידע את התשובה: יהירות, ביטחון עצמי מופרז, המחשבה שאפשר לטוס 50 פארסק באובר-דרייב בלי לתדלק באמצע. כך קרה שהגיעו לכוכב המזXXXג הזה כמעט בלי דלק, ובמקום לעשות כמה הקפות מבחן לעמוד על טיבו, הסתפקו בסימנים המוקדמים שזה כוכב מאוכלס באוכלוסיה תבונית ויחסית לא אלימה וירדו ישר לנחיתה. "כמה שאני מוכשר" עוד חשב לעצמו כשהבחינו במנחת החלל הסטנדרטי – מישור גדול ומלבני בצבעים המוסכמים על הפדרציה האינטרגלקטית של כתום עם פסים לבנים. אפילו החומר ממנו עשוי המשטח נראה מתאים – רך ואפילו טיפה שעיר, כך שגם חללית שאבדה את כני הנחיתה שלה תצליח להגיע לקרקע בשלום מבלי להתרסק. נכון, לא היה שם מגדל פיקוח, אבל בהרבה מנחתים אין, במיוחד במקומות נידחים כמו הכוכב הזה שבאופן ברור אין בו תעבורת חלל רבה.

את מה שקרה אחר כך, עדין התקשה להסביר, אלא אם כן זו היתה מלכודת שתוכננה מראש: הם נחתו בשלום וכיוונו את החללית שלהם לפינה השמאלית הרחוקה של המנחת, כשלפתע הגיח משום מקום יצור ענק, אחז בקצות המנחת ופשוט ניער אותו, כאילו היה עשוי מבד. החללית הועפה בכוח לשמים והחלה ליפול כמו אבן והצוות שרק לפני רגע שחרר את חגורות הנחיתה הועף בפנים גם הוא לכל עבר. מזל שהקרקע היתה חולית, אחרת הם היו מתרסקים, אלא שאז היצור הענק תפס את החללית כאילו היתה איזה חפץ זעיר והטיח אותה בחיפזון לתוך המערה הארורה הזאת ולפני שמישהו הספיק לעשות משהו, פרצה רעידת האדמה הראשונה והפתח נעלם מן העין...

"המפקד, מבקש רשות לדווח על הגופים הנמצאים במערה" חזר אליו בלוט לאחר כמה דקות. מסתבר שהיו שם כמה וכמה גופים. ככול שהתקדם בלוט בתיאור כך שקע יותר ויותר ליבו של פילגון אל קיבתו. האם יתכן שאלו שרידים מתים של חלליות שנתקעו במערה ולא מצאו עוד את דרכן החוצה? באף אחד מן הגופים האלה לא היה כל סימן חיים. במיוחד הטריד אותו אותו הגוף שנראה כמו החלליות האלה מהדור הישן, אלה שהתחילו רחבות למטה ונעשו צרות ככול שעלית עד שהסתיימו בשפיץ. היה בה משהו מאד מוכר. והיה גם הגוף המלבני ההוא שנראה כמו חללית של בני הרוז'ה-גקס: מלבן גדול ושטוח, שחור לגמרי מצידו האחד ובעל משטח זכוכית חצי שקופה מצידו השני. "אהה, המפקד", המשיך בלוט שכאילו קרא את מחשבותיו: "הגוף הזה שנראה כמו חללית של רוז'ה-גקס גם פולט קרינה ברמות מטורפות, ממש סכנה לבריאות". לא לאבד את העשתונות, לא לאבד את העשתונות, "עבודה יפה בלוט" אמר, שוב בקול בוטח: "תבדוק אם יש לנו אפשרות להעזר בקרינה הזאת של הרוז'ה-גקס, אולי יש דרך שאפשר לטעון בעזרתה את המצברים החיצוניים, אם נרצה לפרוץ דרך קירות המערה ניזקק לכל טיפת אנרגיה שאפשר", "אבל המפקד, אם זו חללית של רוז'ה גקס... שמעתי שיש להם מנגנוני השמדה עצמית כאלה שמופעלים ברגע שהחללית מבחינה בניסיון פריצה או השתלטות כך שכל מה שנמצא בסביבה מושמד". "בלוט, האם נתקלת פעם בחללית של רוז'ה גקס?" "לא המפקד" "ובכן גם אני לא, אבל תאמין לי שחצי ממה שמספרים עליהן זה אגדות. חוץ מזה כפי שאתה עצמך אמרת אין שם בפנים נפש חיה".

מעודד מדברי המפקד יצא בלוט ותוך כמה רגעים כבר הופעל הממסר ההופכי והצליל המנחם של מצברים נטענים מלא את החללית. "זה פילגון, לא מאבד את קור הרוח בעת צרה" כבר החל פילגון להחמיא לעצמו כשלפתע העיב על רעש המצברים הנטענים רעש נורא שבקע מבחוץ. כמו צליל אזעקה שחזור על עצמו שוב ושוב. המלבן הרוז'ה-גקס שקודם היה אפל לגמרי, זהר עתה באור יקרות ולא היה ספק שהצליל הנורא שכמו הקיף אותם מכל עבר בוקע משם. מנגנון ההשמדה העצמית! נבעת פילגון "כולם לעמדות קרב" זעק לתוך המשדר: "הגאים בעמדת היכון! חדר מנועים, הפעילו מנועי הדחף, תצפיתנים לעמדות, דיווח מידי על כל שינוי" "המפקד, כאן הורגן, תצפית קדמית, יש אור בצד שמאל למעלה, נראה כמו הפתח של המערה". "קדימה במלא הקיטור, חזק שמאלה, הגאים לשמור על איזון" החללית קרטעה ואז נטתה על צידה והתיצבה. במהירות מדהימה היא החלב לטוס קדימה, ישר לעבר הפתח שנפער במערה דרכו זרח אור היום פנימה. האם יצליחו לצאת? לפתע משהו גדול ואפל החל לכסות את הפתח: היד של הייצור הענקי שהכניס אותם לכאן! אבל הפעם פילגון היה מוכן. "חזק שמאלה" "התיצב!" "עכשיו ימינה". התמרון הצליח. היד הענקית נכנסה לתוך פתח המערה וחסמה אותה, אבל החללית כבר היתה בחוץ, טסה הרחק הרחק משם. "אוי פילגון, כמה שאתה מוכשר" זמזם הקפטן לעצמו.

רק כשיצאה אורית מן המים, הבינה עד כמה פגעה ההערה הפזיזה שלה בחברתה שרה. שם, בתוך המים, כששחו שתיהן, פשוט עלתה במוחה המחשבה וזה היה כל כך מצחיק שבלי לחשוב היא פלטה אותה החוצה. אבל שרה לא חשבה שזה מצחיק, פניה אדימו ובלי לומר מילה היא החלה לצאת לכיוון החוף. לקח רגע או שניים עד שאורית שעוד היתה שבוייה בפרץ הצחוק של עצמה החלה לצאת בעיקבותיה. אבל עכשיו כשעמדה על החוף וראתה ששרה איננה וגם הדברים שלה כבר לא כאן, הבינה עד כמה פגעה בה. "עלי לרוץ בעקבותיה, לתפוס אותה ולהתנצל, עוד לפני שתספיק להגיע לאוטו ולהעלם לי", היא חשבה. בזריזות היא תפסה בקצות המגבת שלה וניערה אותה מהחול. צבעה הכתום של המגבת ופסיה הלבנים בלטו על רקע הים הכחול ,כשלפתע הבחינה אורית בחפץ מתכתי נוצץ שהועף מהמגבת. בזהירות היא התכופפה לחול, הרימה אותו ובחנה אותו בין אצבעותיה, היה זה גליל מתכת ממנו בלט באמצע כדור לא גדול. בוודאי אחת מסיכות הראש החדשות האלה של שרה, היא חשבה לעצמה. כנראה שכחה אותה כשהסתלקה מכאן במהירות, או אולי יותר גרוע, אולי היא השאירה לי אותה בכוונה. אורית פתחה את התיק שלה, הכניסה את הסיכה פנימה וסגרה אותו. כך כשהתיק ביד אחת והמגבת בשניה החלה לרוץ לעבר מגרש החניה.

רק כשהגיעה למגרש החניה, נזכרה שהפעם הם באו באוטו שלה ולא כמו תמיד באוטו של שרה, כך שבעצם שרה לא יכלה לברוח ממנה. טוב, אלא אם כן היא נעלבה עד כדי כך שהחליטה לחזור חזרה במונית. "אוי, אני כל כך מקווה שהיא עוד פה". כמו עונה לתקוותיה, החל הסלולארי של אורית לצלצל את הצליל המיוחד שמציין שחברתה שרה היא המתקשרת. אורית נעמדה על מקומה, פתחה את התיק ושלחה את ידה לענות, כשמתוך התיק, כמו היתה חללית של חיזרים זעירים, עפה החוצה הסיכה של שרה ונעלמה מן העין.

הפעם היתה אורית שקולה יותר ובמקום להגיד את הדבר הראשון שעלה על דעתה: "יו שרה, לא תאמיני, הסיכה שלך טסה עכשיו החוצה מהתיק שלי כמו חללית של חיזרים" , היא נשמה עמוק ורק אמרה "שרה, אני כל כך מצטערת שפגעתי בך". זה היה מזל גדול, שכן כל הענין החל כששרה שאלה אותה מה דעתה על סיכות הראש החדשות שלה ואורית השיבה בצחוק שהן מזכירות לה חלליות קטנות של חיזרים.