הנהר השחור

הנהר השחור

שכבתי בתעלה, מוכה וחבול. הרגשתי שכל הצד הימני של הגוף שלי כואב מהמכה שחטפתי מהזנב של הכריש. לא היה לי שום מושג מאיפה הוא הופיע כך פתאום. רגע לפני כן עוד עמדתי על רגלי, מסתכל  לכל הכיוונים. הכול היה שקט ופתאום, טראח, הכריש היה עלי. כנראה שהספקתי להתגלגל הצידה כי אני ממש זוכר שהוא היה עלי, אבל את המכה חטפתי רק בצד. זה היה המזל שלי, מה שהציל את חיי, כי המכה הזאת בצד העיפה  אותי החוצה מהנהר והחוצה מהישג ידם של הכרישים. אבל כשהועפתי החוצה, נמרחתי על כל הצד השמאלי שלי, כך שהייתי כולי שרוט וחבול גם בצד זה. אבל הכאב האמיתי היה בצד ימין, כאב חד וחודר. ניסיתי לקום ולא הצלחתי וכך בלי ברירה פשוט שכבתי שם מוטל בתעלה.

בזמן שזה קרה מלאה את ראשי רק המחשבה: "אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות, אני עוד צעיר מכדי למות..." עכשיו שנראה היה שאני חי, לפחות בינתיים, כל מה שיכולתי לחשוב היה כמה שאחלמי הזקן צדק,  וכמה שאני הייתי טיפש שלא שמעתי בקולו, שלא הבנתי את מה שניסה להגיד לי בדרכו המשונה. אסור היה לי בכלל להתחיל עם כל העסק הזה. שוב ושוב הוא היה מזהיר אותי שלא לחצות את הנהר השחור, אפילו לא פעם אחת. "אתה חכם", הוא היה אמר לי: "אתה אל תתחיל לקחת סיכונים מיותרים כמו אלה הצעירים מחמולת שיחור". הוא צדק. עכשיו אני יודע את זה. אבל אז – אלוהים - כמה וויכוחים שהיו לי איתו: "אבל תסביר לי, רק תסביר לי מה כל כך מסוכן בזה". שוב ושוב הוא היה מסביר לי, פעם בצורה זו ופעם בצורה אחרת, אבל אז לא הבנתי. לא הבנתי ומה שיותר גרוע, הייתי טיפש וגאה מכדי לשמוע בקולו. מה פתאום שאני אשמע בקולו של איזה "זקן" רק כך סתם כי הוא אמר לי. אפילו שאחלמי לא היה סתם איזה זקן, אלא "ה"זקן של החמולה שלי. אז עכשיו אני שוכב כך בתעלה ואולי אפילו לא תהיה לי הזדמנות לומר לו שצדק.

מובן שידעתי שהנהר השחור מלא בכרישים, כל תינוק יודע את זה מהיום שנולד כמעט, וגם כמובן שידעתי שהם מהירים בצורה מדהימה. אבל הנהר השחור איננו כל כך רחב, וגם אם הוא מלא כרישים הרי שרוב הזמן הם מבלים בחלקים אחרים של הנהר, הרחק מן הכפר שלנו. לא פעם ולא פעמיים ראיתי אחרים חוצים אותו, בעיקר חבר'ה צעירים ובעיקר מחמולת שיחור. אצלם זה הפך למין מבחן אומץ כזה, שהחבר'ה היו בוחנים בו אחד את השני. "נראה אם אתה גבר".

כשהסתכלתי עליהם זה נראה כל כך פשוט לחצות את הנהר. למעשה לפעמים נראה שכל מה שצריך לעשות זה סתם לרוץ לצד השני וזהו.  אבל זה כבר באמת היה לקחת סיכון טיפשי ומיותר, כי אם היה כריש בסביבה כשהיית נכנס לנהר, אפילו אם הוא היה רחוק, אז בטוח שהוא היה מספיק להגיע ולרמוס אותך עוד לפני שהיית מספיק לעבור לצד השני. אבל בני ולני, שני הבנים של רגינה שיחור, חברי למשחק מגיל ילדות, לימדו אותי את הדרך הנכונה, הבטוחה יותר: אתה קודם כל מחפש מקום שהנהר יחסית צר בו ושהגדה בצד השני נמוכה. אחר כך אתה נעמד ממש על גדת הנהר על האבנים או החצץ שממש לפני השחור המגעיל הזה. זה קטע קצת מפחיד, כי אם יש כריש בסביבה אז הוא יחלוף על פניך, ממש ממש קרוב ברעש נורא. אבל הם שכנעו אותי שהכרישים לעולם אינם יוצאים את הנהר: "אני בכלל לא חושב שהם מסוגלים", אמר לני, אבל בני קטע אותו והזכיר לנו את הפעם ההיא שכריש אחד, כנראה חולה, יצא מהנהר ורבץ על הגדה כמעט יום שלם מבלי לזוז, עד שבא כריש אחר ועזר לו להיכנס חזרה לנהר ולהסתלק משם. בכל אופן, אחרי שהגעת ממש לשפת הנהר, אתה מסתכל ימינה ושמאלה ושוב ימינה. אם אתה רואה אפילו צל של תנועה על הנהר אתה פשוט מוותר ומחכה שהכרישים יעברו ומנסה שוב אחר כך, אבל אם בשלוש הפעמים הללו לא ראית כלום, אז אתה טס בכל המהירות לצד השני ועברת.

כמה זמן שחלף מאז הפעם ההיא שהם סיפרו לי על השיטה הזאת שהם למדו מהנערים היותר מבוגרים של שיחור. היינו עוד ילדים אז, אבל כבר כמעט נערים. אני זוכר שאחרי שהם סיפרו לי, יצאנו כולנו "להתאמן": בחרנו מקומות בהם הנהר צר והגדה השנייה נמוכה ובחננו את האומץ שלנו כשעמדנו קרוב לגדת הנהר ככל שהעזנו והסתכלו ימינה ושמאלה ושוב ימינה (או שמע זה היה שמאלה וימינה ושוב שמאלה?). בערב בתמימותי הילדותית פניתי לאחלמי הזקן וסיפרתי לו על השיטה שלמדתי ואיך שהתאמנתי בה עם בני ולני. הייתי בטוח שהוא יתרכך ושאולי הוא אפילו ירשה לי פעם לנסות לחצות את הנהר. משהו כמו: "אם כך ילדי, אז חכה עוד קצת שתגדל, ואז אם תעשה זאת בזהירות ולפי השיטה שלך, תוכל לחצות". במקום זאת הוא שטף אותי באש וגופרית על הסיכונים המיותרים שלקחתי בזה שבכלל התקרבתי לנהר ומאז הוא גם הוסיף את העצה  של "להתרחק מבני ולני" לשלל העצות שהיה מרעיף עלי בכל הזדמנות.

הייתי כל כך המום שאפילו לא ניסיתי להתווכח חזרה כהרגלי. רק ברחתי ממנו ומזעמו אל פינת השינה הקטנה שלי בקומה השנייה בבית שבו גרנו כולנו יחד. מאוחר יותר כשנרגע מעט הוא ניגש אלי ואמר בטון שקט, כמעט מתחנן: "אתה עוד צעיר, זה נראה לך כלום, לחצות את הנהר. מסתכלים ימינה ושמאלה, רואים שאין כרישים שמתקרבים וצוללים בכל המהירות לצד השני וזהו. אבל תאמין לי שפה הטעות שלך. זה לא מה שמסוכן. זה בכלל לא מה שמסוכן." ואחרי רגע הוסיף כמו לעצמו: "למרות שזה כמובן מה שהורג אותך בסוף". את המשפט הסתום הזה ממש לא הבנתי, אבל הייתי עייף וכעוס ומתוסכל מכדי שיהיה לי אכפת ופשוט לא עניתי לו.

"אחלמי, עכשיו אני מבין. אני יודע ממה ניסית להזהיר אותי..." כנראה שנרדמתי לזמן מה, כי הדבר הבא שאני זוכר הוא שהכל סביבי נהיה חשוך. הכאבים חזרו ונתקפתי בפחד נוראי: "מה יהיה עם יבואו זאבים". מעולם לא הייתי לבד בחושך כך, רחוק מהכפר. תמיד היו סביבי חלק מבני החמולה שלי, או לפחות כמה מבני הכפר, או לפחות  בני ולני שיחור. "אחלמי, למה הייתי כזה טיפש ולא שמעתי בקולך?"

הבעיה היא שכל כך קל היה לא לשמוע בקולו. מאז שהתחלתי לגבוה והגעתי כמעט לגובה שלו, הוא הפסיק אפילו לנסות לאכוף עלי את מרותו בכוח ורק היה מחלק לי את עצותיו בין שרציתי בהן ובין שלא. הכי גרוע זה שהוא מעולם לא נתן הסברים משכנעים לשום דבר. קחו למשל את בני ולני. מאז המקרה ההוא של שיטת הימינה ושמאלה וימינה, בכל הזדמנות הוא נסה לאסור עלי להתרועע אתם. "אתה תתרחק משני הבטלנים הטרדנים האלה", היה אומר לי. "אבל אחלמי למה?" הייתי שואל. האמת היא שהם סיבכו אותי בהרבה צרות שני אלה, עוד מאז שהיינו קטנים. היינו ביחד כשטפסנו על העץ ההוא ולא יכולנו לרדת, וזה היה רעיון של לני שנזרוק גולגלאח של ברוש על סבתא ברקת הזקנה, מה שסיבך אותי בצרה אמיתית כשהבנים הבריונים שלה הופיעו פתאום.

אם אחלמי היה למשל אומר לי: "תתרחק מהם כי הם יסבכו אותך בצרות וסופך שתמצא את עצמך לבד מתפתל מכאבים באיזה תעלה ליד הנהר", יתכן שהייתי משתכנע. אבל במקום זאת הוא רק אמר לי: "אתה תתרחק מהם, כי אתה אחלמי והם שיחור. לך יש את הדם והשכל של מנהיג והם סתם זוג שיחורים, פשוטי עם, בטלנים, טרדנים". ההסבר המטופש ביותר שניתן להעלות על הדעת. בייחוד אם נביא בחשבון שהם בני דודים שלי: אמא ורגינה שיחור אחיות, אלא שרגינה התחתנה בתוך החמולה שלה ואמא התחתנה מחוץ לחמולה שלה, כפי שקורה מפעם לפעם, לתוך חמולת אחלמי, וכיוון שאצלנו האישה הולכת אחר הבעל, יצא שאני אחלמי.

גם בעניין הנהר השחור היו הסבריו קלושים ומוזרים. הייתי נער חסון וספורטיבי וכשהתחלתי לגלות סימני התבגרות כבר יכולתי להשיג את מרבית הצעירים בכפר, כולל כל ה"נועזים" מחמולת שיחור שהתחרו ביניהם מן יחצה את הנהר הכי מהר. היה ברור לשנינו שאני אוכל לחצות את הנהר יותר מהר מכול אחד מהם. כך שההסבר שניתן לי כילד שזה מסוכן כי כריש יכול לרמוס אותי שוב לא היה משכנע כמקודם.

"אז למה אחלמי? למה לא לנסות? לראות מה יש בצד השני. בעצמך אמרת שיש לי דם של מנהיג – איך אוכל להנהיג אם לא אוכיח לבני שיחור האלה שאני אמיץ מהם?" "אמיץ כן, טיפש לא", הייתה תשובתו באותה הפעם. 

הדבר הכי קרוב להסבר שהצלחתי להוציא ממנו היה שאסור לחצות את הנהר כי "בצד השני יש את שיח הכדורים הסגולים הקטנים". "מה???" כאילו זה נשמע למישהו כמו הסבר למשהו. באותו רגע הייתי בטוח שזהו זה, אחלמי הזקן סוף סוף הפך סנילי ואיבד את עשתונותיו. החיוך שהיה על פניו רק חיזק בי את התחושה שאני עד לאיזה אירוע מוחי. אבל בסוף זה לא היה אירוע מוחי. כשהוא קלט שאין לי מושג על מה הוא מדבר, נמחק החיוך מעל פניו ולרגע התחלף בהבעה של "ממך ציפיתי שתבין דברים כאלה", אלא שגם הבעה זו נעלמה ובמקומה הופיעו פני הפוקר הזקנים הרגילים שלו והוא התיישב לידי והחל להסביר לי לאט לאט, כמו שמסבירים לילד קטן:

שם מעבר לנהר, אתה לא יכול לראות אותו מהצד הזה כי הגבעה מסתירה, יש שיח מיוחד, שיח הכדורים הסגולים הקטנים. בחורף הוא נראה כמו סתם אוסף של מקלות, בלי עלים בכלל, אבל באביב הוא מתמלא עלים בצבע ירוק עשיר ולקראת הקיץ מבשילים עליו פירות מופלאים. הם נראים כמו כדורים קטנים והם גדלים באשכולות, הרבה כדורים בכל אשכול והמון אשכולות בכל ענף מענפיו של השיח. בהתחלה הם ירוקים ואז הם חמוצים ולא טעימים. אחר כך הם נהיים סגולים ואז הם מתוקים וטעמם נפלא, אבל אם אתה מחכה עוד, עד שהם כבר מקבלים ריח קצת רקוב, אז טעמם הופך לגן עדן ממש. ולא רק הטעם שלהם, הכול, פתאום העולם כולו נראה מקום עליז וסוער. אתה מרגיש שאתה יכול לעשות הכול ורוצה לצאת במחול. יתכן שזה היה דבר נפלא, פרט לעובדה שהדבר שאתה רוצה יותר מכל זה לטעום עוד ועוד מהפירות האלה. יש כל כך הרבה מהם שבדרך כלל אתה פשוט לוקח עוד ואחרי זה עוד עד שבסוף אינך יכול לעמוד על רגליך או לתקשר עם חבריך ואתה פשוט נרדם במקום. הגרוע מכל זה שאחרי שאתה מתעורר אתה כבר שוב לא אותו הדבר.  הפירות העגולים הסגולים שבו אותך וכל מה שתעשה בשארית חייך, תמיד המחשבות שלך יכוונו אותך לחזור אל השיח ההוא ולטעום עוד מפירותיו הקסומים.

"תבין ילד",  הוא אמר לי: "אני יודע שאתה מהיר וחזק. אני יודע שאתה גם זהיר ואני בטוח שתוכל לחצות את הנהר פעם אחת בלי להיפגע". הוא הפסיק רגע והמשיך: "אבל מה יהיה אחר כך?" פתחתי את פי לענות אבל הוא הקדים אותי: "אחר כך אתה תלך שמה עם כולם לשיח ההוא, ותטעם מהפירות כמותם ותהפוך לשבוי שלו. כל מחשבתך תהיה לחזור לשם וכך שוב ושוב תחצה את הנהר. בהתחלה בזהירות ואחר כך כמתוך הרגל עד שפעם אחת תפספס ולא תשים לב ותאמין לי ה"כריש שלך" יחכה לפעם ההיא ויהיה שם".

"אאיייי", לרגע ניסיתי לעמוד על רגלי אבל שוב נאלצתי לשכב. "כן אחלמי הזקן, צדקת, הפעם הראשונה הייתה קלה וגם הפעם השנייה... אבל היום, אחרי שגיליתי שכל ההרפתקה הגדולה שלי הייתה לשווא, הייתי שקוע במחשבותיי ויצאתי מריכוז פעם אחת והכריש שלי היה שם. אייי, ועוד איך שהוא היה שם. ועכשיו אני פה מתפתל מכאבים בתעלה הזו ומתפלל שלא יבואו הזאבים". גיליתי שאני מסוגל במאמץ נסבל לגרור את גופי מעט והתקדמתי לעבר איזה שיח קטן שצמח שם בתעלה. עוד משיכה ועוד דחיפה ועד קצת ואני ברובי מתחתיו. לפחות מרוב בכיוונים הייתי עכשיו מוסתר ואולי גם הריח שלו יטשטש את הריח שלי. יותר טוב מכלום. משמאל למלעלה שמעתי פתאום איזה רחש. פחדתי אפילו להציץ החוצה. הכי טוב פשוט לשכב בלי תנועה, מה שיהיה יהיה...

כנראה שנרדמתי, כי עכשיו כבר הפציע השחר. לאורו החיוור יכולתי לראות חלק מקווי המתאר של הסביבה המוכרת לי: הנה שם ההר של פרחי החורף, ושם הגבעה שהיינו לני ובני ואני מתגלגלים במורדותיה לשם שעשוע, ומצידה השני הכפר שלנו, ופה ממש קרוב הגבעה עם ה"מערה הסודית". "היי, המערה הסודית! אולי יש לי סיכוי לגרור את עצמי למערה הסודית". ניסיתי, כל גופי כאב עדין, אבל כנראה כלום לא נשבר. עדין לא העזתי לעמוד ממש אבל במין חצי זחילה כזאת יצאתי ממתחת לשיח והתקרבתי לשפת התעלה. הסתכלתי סביב, הכל היה שקט, אין נפש חיה. "קדימה עכשיו, כוח", ניסיתי לעמוד ולמרות הכאב הצלחתי, מתנדנד קצת אבל הצלחתי. "עכשיו צעד", "ועוד צעד" ו...צנחתי. שני רגעים לתפוס אוויר, לחרוק שיניים וניסיתי שוב, אולי יהיה לי מזל ומשהו מהכפר שלנו יעבור פה ויראה אותי ויעזור לי.

עד כדי כך לא היה לי מזל. מאז המקרה של שלומי לא הרבה עוברים כאן. אבל איך שהוא הצלחתי לגרור את עצמי, ספק הולך, ספק נופל קדימה או הצידה לעבר המערה. בפתח המערה פשוט צנחתי על עומדי. מספיק לעכשיו, עכשיו לנוח, רק לנשום. לפחות כאן אהיה יותר מוגן, ואם קצת מזל, בפנים אמצא גם משהו לשתות או לאכול. בצד ימין מהפתח קצת פנימה, צריך להיות בור מים שבעונה הזאת בדרך כלל היה מלא במי גשם. עד לא מזמן, היינו מחביאים כאן דברי מאכל שמצאנו או "סחבנו" מכל מני מקומות. אולי נשארו איזה אגוזים מאז, או אולי חבר'ה צעירים יותר משתמשים בה כמחבוא עכשיו והם השאירו פה משהו. איזה זלילות שערכנו פה, איזה חגיגות והשתוללויות. פה גם הפעם הראשונה שטעמתי את ה"כדורים הסגולים הקטנים" שאחלמי כל כך הזהיר אותי מפניהם.

ככה זה עם אחלמי הזקן, מרוב הסבריו ונימוקיו הנפתלים, במקום להרתיע אותי הוא רק משך אותי יותר לנסות ולהסתכן. כמובן שלא קבלתי את ההסבר שלו. המחשבה על הפירות הקסומים הללו נראתה לי "סיפורי סבתא", משהו שהזקנים ממציאים בכדי להפחיד ילדים קטנים. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי סיפרתי את זה לבני ולני: "תשמעו איזה קטע היה לי עם אחלמי הזקן. מה שהוא ניסה להאכיל אותי, הוא אמר שיש מעבר לנהר איזה שיח אחד...". בני צחק יחד איתי, אבל לני לא אמר כלום. בכלל בזמן האחרון הוא היה משתתף פחות במשחקים שלנו. חשבתי שזה עוד איזה קטע של התבגרות (לני מבוגר ממני בקצת ואני מבוגר מבני בקצת), אבל יומיים אחרי זה, כשבני ואני שיחקנו ליד הבריכה, הוא הופיע פתאום וקרא לנו לבוא איתו. בזמן האחרון הוא נהיה גם כזה "בוסי", מצווה עלינו כל מיני דברים, כך ששקלנו להתעלם ממנו, אבל עצם העובדה שהזמין אותנו להצטרף עליו סיקרנה אותנו ובסוף באנו. הוא לקח אותנו מחוץ לכפר, לאיזה מערה קטנה, כן בדיוק זו ה"מערה הסודית" ושם בפנים הראה לנו ערימה של הכדורים הסגולים הקטנים. "יו, מאיפה השגת את אלה?" שאלתי. הם באמת היו קטנים, והיה להם ריח משכר. למרות שמעולם לא ראיתי או טעמתי משהו כזה, מיד התעורר בי החשק לאכול מהם.

"מותר לטעום, לני?", שאל בני, כמו השיג את מחשבותיי. "כן אבל קחו רק אחד כל אחד". כי אני בשותף בערימה הזאת עם עוד כמה חבר'ה. "אבל איך השגת אותם?" שאלתי שוב ולני רק חייך כממתיק סוד. טעמנו אני ובני (וגם לני) כל אחד כדור אחד. אחלמי צדק – טעם גן עדן ממש, וגם מיד תקף אותי החשק לטעום עוד אחד, אבל עם קצת מאמץ הצלחתי להתגבר על החשק הזה. מה שלא הצלחתי להתגבר עליו היה סקרנותי, איך לעזאזל הוא השיג אותם. בקשתי, התחננתי, איימתי שאני ארביץ לו - הייתי צעיר ממנו, אבל כנראה יותר חזק – למרות שאף פעם לא בדקנו זאת במכות על-באמת. בסוף לאחר שנשבענו אני ובני שלא נגלה לאימו ולא לאימי ולא לאחלמי הזקן ולא לאף אחד מהזקנים של חמולת שיחור, הוא גילה לנו: כמה ימים לפני כן, הוא, ביחד עם עוד שלושה "שיחורים" בני גילו, חצו את הנהר והלכו עד לשיח, שבאמת היה שם, היכן שאחלמי אמר שיהיה, וקטפו מן הפירות. יותר מזה, הם כבר עשו זאת כמה פעמים. גם הם שמעו את הסיפור על תכונותיו הקסומות של הפרי ולכן פחדו לאכול ממנו שם. במקום זאת הם מביאים את שללם לכאן. הערימה שראינו הייתה מה שנשאר לאחר הזלילה הראשונית שלהם מאתמול והיום בערב הם יחזרו לכאן להשלים את מלאכת הזלילה...

לני חצה את הנהר וחזר! הוא ממש חצה את הנהר וחזר! העובדה הזאת הכתה בי כברק. הנה הוא חצה את הנהר וחזר – בריא ושלם – ואני, פחדן שכמותי, למרות שאני מהיר ממנו בהרבה, לא העזתי. "לני קח אותי אתכם בפעם הבאה" רציתי לבקש, אפילו להתחנן, אבל לא העזתי. מה יהיה אם יסרב לי? וגם אם יסכים, מה יגידו החבר'ה שאיתם הוא הולך? חלק מבני שיחור האלה יחלו להיות ממש אכזריים ואם חלק מהם ממש לא הסתדרתי, במיוחד מאז שהתגלה שאני ספורטאי טוב מהם. בוודאי יחגגו עלי כהוגן, אם אספק להם הזדמנות לתפוס אותי בחולשתי. תמיד הרגשתי את עצמי שווה  או אפילו עולה עליהם (האם זה אחלמי הזקן שנטע בי את האמונה הזאת?) והמחשבה שעכשיו יבוא יום השילומים ואצטרך להתרפס בפניהם הרתיעה אותי יותר מכל. אבל מצד שני, לני חצה את הנהר וחזר ואני לא! לא אמרתי דבר. בליבי החלטתי בו ברגע, שאני אפתיע אותו בחזרה ואראה לו שגם אני אמיץ, לפחות כמוהו. עוד לא ידעתי בדיוק מה אעשה אבל התחלה של תוכנית כבר התגבשה במוחי. השלב הראשון בה היה כמובן לחצות את הנהר, לבדי מבלי לספר לאף אחד...

חיכיתי לאמצע היום, לשעה החמה ביותר שבה אף אחד לא מסתובב בחוץ. עשיתי את עצמי כאילו אני יוצא לחצר רק לרגע. חמקתי בשביל היוצא מהכפר וטיפסתי על הגבעה,  נמוך מקו הרכס שלא אבלוט בשטח.  מכאן והלאה כבר איש לא יראה אותי מהכפר, ירדתי בצד השני והנה הוא לפני: הנהר השחור. למה הוא נקרא נהר בכלל? קשה להגיד שהוא זורם, אם משהו זורם זה הכרישים שעליו. אחד חלף ועוד אחד ועוד אחד ופתאום שקט. הנהר היה ריק מכרישים, הסתכלתי ימינה ושמאלה ושוב ימינה, הכול היה ריק. נתתי ספרינט, כמו שלא נתתי אפילו באליפות הכפר והופ הייתי בצד השני.

היי, זה היה קל...  כמה זמן שחלמתי על הרגע הזה, קיוויתי לו, ייחלתי לו ועכשיו – חציתי את הנהר – חציתי את הנהר! גם אני אמיץ, גם אני שיך ל'גדולים'. "היי לני, חציתי את הנהר, גם אני בצד השני עכשיו". כמובן שלני לא היה שם. הייתי לבד. באופן מוזר, עכשיו כשהייתי בצד השני, הדבר שהכי רציתי היה לחצות בחזרה וללכת לספר לחבר'ה, אבל כמובן שזה היה טיפשי:

-היי חבר'ה היום חציתי את הנהר השחור.

-ואוו, גדול אתה! ואיך והיה שם?

-לא יודע, ישר חזרתי לספר לכם.

לא, זה ממש לא הרושם שרציתי לעשות. מוטב שאסתובב כאן קצת, אסייר בשטח, אולי אמצע איזה משהו אקזוטי לספר עליו, או עדיף אפילו להביא שיראו. היה שם איזה מן שביל כזה והתחלתי ללכת בו, 'לסייר'. בהדרגה התחלפה תחושת האופוריה שלי באיזה אכזבה מסוימת. כשאתה מצפה להגיע למקום מסוים הרבה זמן, איך שהוא נדמה לך שאחרי שתגיע, הכול שם יהיה שונה. אבל עכשיו לא יכולתי שלא לשים לב עד כמה שהצד השני כל כך דומה לצד שלנו. אותם צמחים, אותו נוף.

שמתי לב שרגלי מוליכות אותי לכיוון שלפי תיאורו של אחלמי שם היה אמור להיות שיח הכדורים הסגולים. עצרתי במקומי. "לא! לשם אתה לא הולך". האם היה זה קולו של אחלמי הזקן? או יותר נכון הד קולו שעלה במחשבותיי? שכנעתי את עצמי שזה לא זה, אלא פשוט, אם אתה רוצה להפתיע את לני והחבר'ה שלו, אז מוטב שתלך באיזה שביל אחר, כי אחרת כל מה שתמצא או תראה – בטח שהם כבר ראו או מצאו קודם. מצויד בעצה הטובה הזאת חתכתי בניצב לשביל, פורץ לי דרך משלי.

טיפסתי על איזה גבעה וירדתי באיזה וואדי והמשכתי בערוץ שלו ושם מצאתי את עץ אגוזי הפקאן. איך ידעתי שזה עץ אגוזי פקאן לא ברור לי. מעולם לפני כן לא ראיתי עץ כזה או את הפירות שלו, אבל אינסטינקטיבית ידעתי שהם טובים למאכל ואפילו טובים מאד. פיצחתי וטעמתי אחד, שניים – כן, הם היו טובים, אמנם פחות מתוחכם מהטעם גן העדן של הכדורים הסגולים (שכפי שאחלמי הזהיר אותי, לרגע לא היו רחוקים מסף תודעתי), אבל בהחלט טעימים ומיוחדים. פתאום היה נדמה לי שמישהו מתבונן בי, עוקב אחרי. איזה רחש כמעט בלתי נשמע בשיחים משמאל, הסתובבתי במהירות אבל לא ראיתי אף אחד. המשכתי להסתכל, ערני ודרוך אבל לא הבחנתי בשום תנועה חשודה. "כנראה סתם רוח", חשבתי, "בכל אופן, מצאתי את מה שחיפשתי ועכשיו כדאי לחזור". אספתי מאגוזי הפקאן ככל שיכולתי לסחוב והתחלתי את הדרך חזרה. כשחציתי את הנהר בשנית, שוב הופתעתי כמה קל זה היה: מחכים רגע או שניים עד שכל הכרישים נעלמים והופ, ספרינט ואתה בצד השני.

באותו ערב במערה ה"סודית" עשינו החלפות – כדור סגול תמורת שני אגוזים והייתה שם חגיגת זלילה שלמה..אחלמי הזקן צדק, אחרי כמה כדורים סגולים כאלה, העולם פתאום נראה יפה יותר. אני ובני ושלומי שיחור רקדנו במעגל. לני ועוד מישהו שלא הכרתי שחקו באיזה משחק של אבנים, בקיצור חגיגה. בבוקר התעוררנו כולנו עם כאב ראש ואז גילינו את בור המים שאני שותה ממנו עכשיו.

כך נפתחה מסכת החגיגות שלנו. לני וחבריו היו מתגנבים בבוקר וחוצים את הנהר לקטוף את הכדורים הסגולים. בצהרים קצת אחרי שהם היו חוזרים הייתי אני מתגנב בחשאי וקוטף את האגוזים שלי ובערב כולנו היינו חוגגים. כנראה שהכדורים הסגולים האלה שאכלנו בכמויות השפיעו על חדות המחשבה של שאר החברה, שכן איש מהם מעולם לא שאל אותי מנין אני מביא אותם. אני לעומת זאת הצלחתי די מהר לגלות היכן בדיוק השיח של הכדורים הסגולים ובאיזה שבילים הם השתמשו להגיע עליו. בינתיים שמרתי את המידע הזה לעצמי ונהניתי מכך שאיש לא חשד שחציתי את הנהר. האגוזים היו חביבים על הכל ובזכותם זכיתי בכדורים סגולים ככל שרציתי וכך בהיותי שותף לדבר עבירה, קבלו אותי השיחורים לחבורתם ללא סייג.

לאחר כשבוע בערך קרה המקרה המשעשע שבני הציע לי להצטרף עליהם לחצות את הנהר. יום או יומיים קודם הוא הצטרף בפעם הראשונה לחבורה כשחצו וכעת מתוך נאמנות כלפי הוא הציע לי להצטרף עליהם ביום המחרת. עודו מדבר וכבר ידעתי מה אעשה – מחר יהיה היום שלי! "מחר אני לא יכול בני", התחמקתי ובכדי שלא יחשוב אותי לפחדן הוספתי "אבל אם תלכו מחרתיים או ביום אחרי זה, אשמח להצטרף". "אין בעיה, נראה לי שאנחנו הולכים עכשיו כל יום", הוא ענה בחיוך וניגש לקחת כדור סגול נוסף. החזרתי לו חיוך אבל גמרתי אומר לא לטעום באותו לילה אפילו כדור סגול אחד נוסף. מחר עלי להיות ערני מהרגיל.

קמתי מוקדם וחמקתי לחצר בטרם התעורר מישהו מדיירי הבית הגדול. התגנבתי החוצה מן הכפר, מעבר לגבעה במורד ואל הנהר. ימינה, שמאלה שוב ימינה, ספרינט והופ אני בצד השני. עכשיו בחנתי את השטח סביב. ידעתי בדיוק איפה שיח הפירות הסגולים וגם מאיפה השיחורים עומדים לעבור בדרכם עליו. מצאתי מקום אחרי העיקול בשביל, שבו הסבך היה צפוף ונכנסתי לתוכו. שם, מוחבא מאין רואים, חיכיתי לבואם של השיחורים. כבר הייתה לי תוכנית מדויקת, מאיפה אני אקפוץ עליהם ואיך אפתיע אותם, ואיך אחר כך נמשיך לשיח הכדורים הסגולים. לא נותר אלא לחכות הסבלנות לבואם.

חיכיתי וחיכיתי ולאחר זמן שנראה כנצח, שמעתי קולות מכיוון השביל. כולי דרוך הצצתי מבין הסבך, מוכן לקפוץ, מנסה לזהות את בני או לני או שלומי, אבל ככל שהחבורה שהלכה בשביל התקדמה לעברי, כך היה לי ברור יותר ויותר שאלה לא בני שיחור. איש מהם לא נראה מוכר לי, כשהתקרבו עוד קצת, שמתי לב שהם גם כהים יותר וגבוהים מעט יותר מהמקובל אצלנו בכפר. פתאום חדרה אלי ההכרה: "הם בכלל לא מהכפר שלנו!"

מעולם עד אותו היום לא נתקלתי במישהו מחוץ לכפר שלנו. ידעתי שהכפר שלנו איננו היחידי ושיש גם כפרים אחרים, אבל הנחתי שהם מרוחקים מאיתנו מאד. אף אחד שהכרתי מעולם לא סיפר לי שהיה בכפר אחר ונראה היה שאיש לא יחס חשיבות כלשהי לעובדה שאי שם בעולם יש כפרים אחרים. מדי פעם קרה שמישהו מהמבוגרים היה נתקל בשדה באיזה נווד או שניים, טיפוסים שלא שייכים לשום כפר. לפי הסיפורים, תמיד הם נראו כאלה קשוחים  ומרוטים – מישהו שאתה לא בטוח אם לרחם עליו או לפחד ממנו. היו שמועות שגם לגורו הזקן שגר במאורה ההיא בקצה הצפוני של הכפר היה פעם נווד שכזה ומתישהו לפני שנים מאס בחיי הנדודים והסתפח אל הכפר שלנו. באמת, הוא נראה קצת מוזר ומפחיד כזה וחששתי להתקרב עליו או לנסות לדבר איתו.

אבל החבורה שהלכה כאן מולי ועוד רגע תעבור ממש לידי הייתה משהו אחר לגמרי. הם נראו כל כך,  איך לומר, מטופחים ורעננים, כל כך "עשירים" כאלה,  שאין סיכוי בעולם שהם  נוודים. הם חייבים להיות מאיזה כפר, ואפילו מכפר שנמצא לא רחוק במיוחד. הם בפירוש לא נראו כמו חבר'ה שנמצאים במסע זמן רב. שמתי לב שבמובן מסוים הם אפילו הזכירו את החבורה של בני שיחור שאיתם הסתובבתי בימים אלה – חבורה של צעירים עליזים, רעשניים, מתעניינים בעיקר בעצמם, בלי הרף מתחרים זה בזה ומתגרים זה בזה ואפילו מתקוטטים והכול ברוח טובה של ידידות. האמת הם נראו לי טיפה מבוגרים מאיתנו ואולי בגלל זה היה עוד הבדל משמעותי בינינו – הם היו חבורה מעורבת – בנים ובנות. בניגוד לחבורה שלנו שכללה בנים בלבד.

מה לעשות? לא הייתי בטוח. מצד אחד הם נראו נחמדים כאלה, מצד שני הם היו חבורה גדולה וזרים. אצלנו בכפר הסתובבו כמה סיפורי אימה על מה שקורה לבחור בודד שנתקל בחבורה זרה. איכשהו בסיפורים זה תמיד נע בין התעללות קלה ועד לרצח ממש ומעולם זה לא נגמר טוב. אפשר להגיד שהחלטתי להיות זהיר ולהישאר מוסתר בסבך, אבל האמת היא שפשוט קפאתי על מקומי משותק ואובד עצות. בראש החבורה הלכו שני חבר'ה די גדולים והם כבר עברו אותי מבלי להבחין בי, האחרים עברו אותי אחד אחד או בקבוצות של שנים או שלושה, כולם היו כל כך עסוקים בעצמם ובחבריהם שלא הבחינו בי, למרות שלא הייתי ממש מוסתר היטב. בסוף השיירה הלכה בחורה, קצת משתרכת מאחור, משהו בה תפס את תשומת לבי: הליכתה הייתה מוזרה, כאילו היא צולעת, או אולי היא רק עושה את עצמה צולעת או אולי היא רוקדת איזה ריקוד מוזר.  כשגם היא עברה אותי, נמלטה מפי אנחת רווחה לא רצונית. מהירה כברק היא הסתובבה לכיוון שלי ועשתה לי בידה תנועה של "הס! תישאר בשקט". אח"כ היא חייכה ובאותה פתאומיות הסתובבה בחזרה והחלה לדלג ביתר מהירות להדביק את הפער לשאר החבורה שלה שכבר נעלמה מעבר לעיקול בשביל. המידיות והביטחון של תנועתה, מחוות ה"שקט" שעשתה לי ובעיקר הבעת פניה המשועשעת, גרמו לי להרגיש שהיא בעצם ידעה כל הזמן שאני שם. הם גם גרמו לי להרגיש שהיא היצור הנפלא ביותר שראיתי בימי חיי.

גם בכפר שלנו יש בנות, כשהיינו ילדים קטנים אפילו שחקתי עם כמה. אחר כך גדלנו ופשוט התעלמנו מהן  לאחרונה, דווקא מצאתי את עצמי מדי פעם שוב מתעניין בהן. היו אפילו דיבורים בחבורה שלנו להזמין כמה מהן לאחת החגיגות שלנו, אבל בשלב זה היו אלה דיבורים בלבד. אבל זאת שהופיעה כאן מולי, הייתה משהו אחר לגמרי. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה ועל החבורה שלה ועל האפשרות שבעצם לא רחוק מכאן יש כפר שלם שאיש בכפר שלנו מעולם לא ידע או שמע על קיומו.

קולות דיבור רמים קטעו את חוט מחשבתי ומעבר לעיקול ראיתי, מופיעים אחד, אחד, את לני, שלומי, בני ושאר החבר'ה שלי. הם כבר היו קרובים מדי מכדי לעשות את ה"אמבוש" שתכננתי, אבל עדין הספקתי לקפוץ  מהשיחים ולהפתיע אותם בטרם יראו אותי. "היי פרדי!" (זה שמי)  "מה אתה עושה פה", "איך הגעת לכאן?", "אמרתי לכם שאני חושב שהאחלמי הזה כבר עבר את הנהר פעם". השגתי את מטרתי, הראיתי להם שאני לא פרייר של אף אחד ומעמדי עלה בקרב החבר'ה. כששככה מעט ההתרגשות המשכנו ביחד לשיח הכדורים הסגולים והפעם אפילו לא חכינו לחזור למערה שלנו בשביל להתחיל בחגיגות. האם היה זה חישוב מתוכנן או שמכל ההתרגשות סתם לא מצאתי את ההזדמנות המתאימה, אני לא ממש בטוח, אבל עובדה היא שיצא שלא סיפרתי לאיש מהם על החבורה הזרה שפגשתי.

את התקופה שהחלה מהיום ההוא אפשר לכנות במילה אחת – התמכרות – כבר אז חשדתי שזה מה שקורה כי מיום ליום נהיה יותר ויותר ברור שעבור חלק מהשיחורים הצעירים, אם לא כולם, הכדורים הסגולים שהיינו קוטפים הפכו למרכז עולמם ולמעשה לדבר היחידי שמעניין אותם: הם דברו עליהם, בכל הזדמנות חצו את הנהר השחור לקטוף אותם, אכלו מהם, חזרו, חילקו את מה שנשאר לחבריהם ותכננו תוכניות איך מחר הם יקטפו או יביאו יותר מהם. מה שלא הבנתי אז, הוא שבמובן מסוים גם אני התמכרתי. היה לי קשה לראות את זה כי אני דווקא נהייתי עמיד לכדורים הסגולים הללו. עדין טעמתי מהם בכל פעם שהייתה מסיבה, אבל תמיד מעט ומעולם לא הגעתי לאותו מצב של עליזות עד אובדן חושים שאפיין את מי שאכל מהם יותר מדי. לא אהבתי את התחושה הזאת של אובדן שליטה. אולי גם אזהרתו של אחלמי עזרה לי להיות מודע לסכנה ולכן גם מחוסן חלקית מפניה. אבל, כמו שהכדורים הסגולים בהדרגה בלעו את כל ישותם של בני ולני ושאר השיחורים, כך הכפר הזר ואותה בחורה עם הילוך מוזר הפכו למטרה העיקרית של חיי. בכל הזדמנות הייתי חוצה את הנהר השחור, מסתתר במארבים, מסייר, עולה למקומות הגבוהים ביותר להשקיף על הסביבה ובאופן כללי מחפש סימנים האם והיכן עבר מישהו לאחרונה.

בהתחלה לא מצאתי כל רמז – כאילו הופעת החבורה הזרה הייתה אירוע על-טבעי או חד פעמי. אח"כ ככל שהתמדתי בחיפושי ולמדתי להבחין בסימנים השונים שהשאיר בטבע המעבר של מישהו, היה לי הרושם שאני מתחיל למצוא קצה חוט. חלק מהקושי נבע מזה שבאופן טבעי גם הזרים וגם אנחנו השתמשנו באותם שבילים והעקבות, אם היו, התערבבו אלה באלה. הקשתה גם העובדה שהזהירות הטבעית המתחייבת מכך שמסתובבים באזור נמרים ולהקות של זאבים, המעיטה והקלישה את העקבות שאנו משאירים אחרינו.

מישהו חי לא ראיתי, אם כי פעם או פעמיים היה נדמה לי שעוקבים אחרי או צופים בי, כמו אז ליד עץ אגוזי הפקאן. אבל כן שמתי לב שהעקבות והסימנים שמישהו עבר בשטח נמשכו גם דרומה מהאזור שאנחנו היינו משוטטים בו. מכאן הסקתי שהכפר הזר צריך להימצא עוד דרומה מן הגבעות שמעבר לנהר השחור. בהדרגה מיקדתי את שיטוטי לכיוון ההוא והתחלתי להכיר את השבילים בהם הלכו אותם הזרים – כנראה גם הם בדרכם לשיח הכדורים הסגולים וגם לעץ האגוז שמצאתי בסיורי הראשון מעבר לנהר.

תמיד סיירתי לבדי. למה? לא לגמרי ברור לי, לפחות בחלק מהפעמים זה היה מכוון – בסתר לבי קיוויתי לפגוש שוב את הבחורה ההיא ובמקרה כזה לא רציתי שיהיה אתי מישהו נוסף, בטח לא משהו כמו לני או שלומי שמיטיב למקד את שומת הלב בו עצמו. בחלק מהמקרים דווקא רציתי שמישהו יתלווה עלי, יארח לי לחברה ואולי יגביר את תחושת הביטחון למקרה שנתקל בחבורה של הזרים ההם ויסתבר שהם לא ידידותיים, אלא שלא מצאתי משהו שיתעניין. את מי שלא היה "בסוד העניין" ולא חצה עדין את הנהר השחור לא רציתי לערב, מחשש שילשין לאחלמי או לאחד הזקנים האחרים ובכך ישים קץ לכל ההרפתקה כולה. אלה שכן היו בסוד העניין – נו, התחיל להיות קשה לתפוס אותם בשעה שהם פיקחים או לדבר איתם על דבר כלשהו שלא קשור ישירות לכדורים הסגולים.

בסך הכול הייתה זו תקופה כייפית: חגגנו, נהנינו, הרגשנו שאנחנו בהרפתקה גדולה, ואני גם הלכתי ונהייתי סייר טוב יותר ויותר והיה לי את הסיפוק השמור ל"מגלה ארצות חדשות", סיפוק שבינתיים ששמרתי לעצמי. באופן כמעט בלתי נמנע הפכנו ליותר ויותר נועזים, או אולי חסרי זהירות תהייה המילה היותר מתאימה. כבר חצינו את הנהר כדבר של מה בכך והלכנו בשבילים כאדוני הארץ. כשהגענו לשיח היינו, או יותר נכון החבר'ה שלי היו, ישר קוטפים ואוכלים ואווירת העליזות חסרת הדאגות האופיינית שוב לא הייתה מוגבלת למערה שלנו. בדרך כלל בשלב זה הייתי פורש מן החבורה ויוצא לשיטוטי. לעתים הייתי מצטרף עליהם בדרך חזרה ולעתים הייתי חוזר בעצמי לפניהם או בדרך כלל אחריהם.

אני זוכר בברור את הפעם ההיא, הלפני אחרונה, כשחזרתי משיטוטי דרך השיח של הכדורים הסגולים. היה כבר מאוחר והופתעתי לגלות שחלק מהשיחורים עדיין היו שם. "מה אתם עוד כאן? עוד מעט מחשיך, צריך לחזור הביתה", קראתי לעברם. תגובותיהם המשועשעות העידו בבירור שהם אכלו יותר מדי מהסגולים האלה, אבל הם הצטרפו אלי בכל זאת וחזרנו הביתה. כשחצינו את הנהר וראיתי את הילוכם המתנדנד, לא יכולתי שלא לחוש בסכנה שבמצב הזה והתמלאתי בתחושה ש"זה עוד יגמר ברע". אמרתי לעצמי שאני צריך לדבר איתם, להזהיר אותם, לעשות משהו. אבל החשש להצטייר כפחדן בפניהם או ככזה ש"מקלקל את החגיגה" גבר ודחיתי את העניין. למחרת שוב חצינו ושוב השארתי את החבורה ליד השיח ויצאתי לשיטוטי. אני זוכר שבדרכי חזרה היה נדמה לי שאני שומע רעש חריקה נוראי וקול של מכה, אבל לא ייחסתי לכך משמעות מיוחדת. הייתי מעט מזרחית מהרגיל, בימים אילו שערתי שהכפר שחיפשתי נמצא יותר מזרחה ממה שחשבתי קודם. על כן גם חציתי את הנהר לא במקום הרגיל שלנו אלא במקום יותר מזרחי שגיליתי כמה ימים קודם. כך יצא שרק כשחזרתי לכפר נודע לי מה שקרה: כריש תקף את החבורה שלנו בדרך חזרה ורמס את שלומי למוות.

החגיגה הסתימה באחת. כולנו היינו בהלם, לני שהיה הקרוב ביותר לשלומי כשהכריש תקף, קבל את זה הכי קשה, הוא מיעט לדבר אם זולתו או לצאת מפינת השינה שלו. כמה פעמים שניסיתי לדבר איתו ולעודד אותו במשהו, הוא פשוט דחה אותי מעל פניו וביקש ממני להסתלק. אפילו עם בני אחיו כמעט שלא דיבר. השאר התפזרו כל אחד למקומו, גם הם מיעטו להיפגש ובוודאי שאף אחד לא חשב עוד על לחצות שוב את הנהר. שלומי היה בהרבה מובנים המנהיג של החבורה ועמוד התווך שלה וכולם הרגישו בחסרונו. יום או יומיים אח"כ ראש הכפר קרא את כולם לאסיפה כללית ונאם בפנינו שעה ארוכה על הסכנה שבחציית הנהר ודרש שאיש מאיתנו "ואני מתכוון בעיקר לבני הנוער שבכם ובעיקר לבני שיחור" לא ינסה לחזור על המעשה שעשה שלומי ויחצה את הנהר. כאילו שהיה למישהו עכשיו צורך באזהרה הזאת. אחלמי הזקן שכמו במקרה עמד לידי באותה אסיפה ונראה היה כבוחן את תגובתי לכל מילה, מלמל כאילו לעצמו בסיפוק – "כמה טוב שאתה לא אחד מאלה". הזקנים יכולים לפעמים להיות כל כך מנותקים ממה שקורה...

כשאני אומר שאיש לא חשב עוד לחצות את הנהר, אני מתכוון לאיש חוץ ממני. החסינות שרחשתי מפני הכדורים הסגולים, איכשהו גרמה לי לחשוב שאני חסין גם משאר הסכנות. היה לי ברור שמה שקרה לשלומי נבע מכך שהוא והאחרים לא היו בשיא ערנותם כשחצו את הנהר. על כן, הרגשתי באופן ברור ש"לי זה לא יקרה". מה עוד שדווקא באותם ימים שלפני מותו של שלומי, הרגשתי שהנה אוטוטו כל יום עכשיו אני הולך למצוא את הכפר ההוא. ככל שהתקדמתי באותו כיוון – דרומית, דרומית מזרחית מהשיח של הכדורים הסגולים התרבו הסימנים שמישהו או יותר נכון מישהם עוברים באזור דרך קבע. הייתה לי תחושה שאם אמשיך באותו כיוון מהלך עוד גבעה או שתיים כבר אראה את הכפר הזר. יום, יומיים לאחר מותו של שלומי הצלחתי להתאפק ואז ביום השלישי בצהריים, כשכולם מנמנמים להם יצאתי שוב לדרכי וחציתי את הנהר.

גם הפעם לא מצאתי את הכפר, אבל הסימנים הלכו והתרבו: שיחים רמוסים, חרצנים שנזרקו בצד הדרך ועוד. המשכתי בחיפושי, יום ועוד יום ועוד יום, ואז זה קרה – באותו היום המשכתי עוד במעלה גבעה מסוימת ומאחוריה, ראיתי מרחוק את הכפר הזר. כמו אז בפעם הראשונה שחציתי את הנהר, ברגע הראשון התמלאתי התרגשות ותחושת הישג, אבל די מהר אחר כך ככל שהתקדמתי עוד קצת לראות טוב יותר באה גם אכזבה מסוימת. בניגוד לציפיותיי, הכפר הזר נראה מאד דומה לכפר שלנו – אוסף של כוכים ומערות בצלע גבעה. תושבי הכפר נראים די רגילים, מפוזרים בכל מקום: פה תינוק נצמד לאמו שם שלושה צעירים רבים על איזה פרי, פה איזה זקן וצעיר מטפלים זה בזה ועל הסלע הגבוה באמצע הכפר עומד ראש הכפר, מביט מסביב ושומר על הסדר. הוא, מוטב שלא יראה אותי...

"אז סוף סוף מצאת את הכפר שלנו", שמעתי קול מאחורי. קפצתי בבהלה מוכן לקרב, דרוך לגרוע מכול – חבורה של זרים זועמים המוכנים לקרוע אותי לגזרים, אבל כשהסתובבתי, עמדה מולי רק אחת – הבחורה ההיא. "על תדאג, לא אעשה לך כלום", היא צחקה חרש לבהלתי תוך שהיא מתקרבת לעברי, שתי ידיה פתוחות במחווה של שלום. שוב תפס את תשומת ליבי הילוכה המשונה, הפעם לא היה ספק, למרות שניסתה להסתיר זאת, היא צלעה. אבל היה גם משהו מאד זקוף וגאה בהליכתה, משהו שהשאיר את הרושם שאין לך עסק אם בעלת מום אלא עם אדם שלם, כמעט כאילו הצליעה הזאת היא מחווה תיאטרלית המיועדת לעורר רושם ולא פגיעה אמיתית.

הייתי נבוך ובוודאי הסמקתי: "כן סוף סוף מצאתי את הכפר שלכם", חזרתי אחריה. "אז עכשיו כדאי שתסתלק מכאן ותחזור מהר למקום שממנו באת" היא אמרה עדין מחייכת. הסתירה בין חיוכה המזמין ומילותיה ה"מגרשות" בלבלה אותי לגמרי. "מה?" שאלתי בחוסר הבנה. "אמרתי שכדאי לך להסתלק מכאן ומהר", היא השיבה, עדין מחייכת. "למה?" עניתי עדין לא ממש תופס מה קורה. "כי שם על הסלע נמצא ראש הכפר שלנו ואיפה שהוא בסביבה יש חבורה של איזה עשרה צעירים, כל אחד מהם חזק ומהיר כמוך ואם מישהו מהם יתפוס אותך אז הם יקרעו אותך לגזרים", היא השיבה, פניה מרצינות מעט.

לא ידעתי מי היא ומה הם מנהגי הכפר שלה, אבל היה סיכוי די טוב שהיא צודקת. נכון שזה נחשב התנהגות קצת קיצונית להתייחס ככה לזר הבא לכפרך. אבל כפי שהעידו האגדות שסופרו על כך בכפר שלנו כבר היו דברים מעולם. אילו היו איתי עוד ארבעה חמישה חברים, יתכן שהיה מקום לקחת סיכון, אבל בהיותי כך לבד – זה כבר לא היה עניין של אומץ אלא יותר של טיפשות. מצד שני היה לי חבל לאחר כל המאמצים שעשיתי בשבועות האחרונים למצוא את הכפר ובמיוחד למצוא אותה, לסגת ככה סתם כל כך מהר. היא הבחינה בהיסוסי ולאחר עוד רגע שנשארתי ככה תקוע במקום היא אמרה: "אני לא מתלוצצת, אני אמנם נחשבת סיירת טובה, אבל אם אני מצאתי אותך, זה רק עניין של זמן ואפילו מעט זמן עד שהאחרים ימצאו אותך, באמת מוטב שתסתלק". הפעם היא נראתה רצינית לגמרי.

"תסתלקי ביחד איתי", שמעתי את עצמי מבטא את מחשבתי הכמוסה, עוד לפני שממש הבנתי את מה שאני אומר. "את זה אני לא יכולה לעשות", היא חייכה והצביעה על רגלה הצולעת, "אבל אלווה אותך חלק מהדרך. כדאי לך לרדת בשביל השמאלי שם ולא איך שבאת. זה אמנם יותר ארוך, אבל גם יותר מוסתר ופחות אנשים עוברים שם". עדין לא הייתי בטוח לגמרי אם כדאי לי לתת בה אמון או לא. מצד אחד, אם אתלווה אליה בדרך שהיא מציעה לי – אני שם את נפשי בכפה – היא בקלות תוכל להוליך אותי למארב של חבריה, אם תרצה. מצד שני, אילו זאת הייתה כוונתה, כל שהייתה צריכה לעשות הוא לצעוק או לשרוק וראש הכפר ושאר הגברברים כבר היו עלי תוך שניות ספורות. "אחרייך", אמרתי והחוויתי בידי, והיא התחילה לרדת מהגבעה בהליכתה המשונה.

הלכנו ביחד כמעט עד לנהר השחור. בדרך, פעם או פעמיים, עוד לפני שהרגשתי משהו,  היא לחשה לי להסתתר וכשהופיעה דמות זו או אחרת היא נפנפה להם לשלום. באופן מפתיע למרות צליעתה היא התקדמה כמעט במהירות ההליכה הרגילה שלי. "מי את?", שאלתי. "שמי פקאן", היא ענתה: "כמו עץ האגוז שעל ידו ראיתי אותך לראשונה". "עד לא מזמן, הייתי הסיירת הכי טובה בכפר שלנו", היא החלה לספר.

היא ספרה לי שמגיל צעיר התענינה בסירות ובלגלות מקומות חדשים. תמיד הייתה לה היכולת להסתתר או למצוא אחרים יותר טוב מכל אחד אחר. עד לא מזמן היא גם הייתה די מהירה, אפילו יותר מרוב הבנים בכפר שלה. כשהיא דיברה על הכפר, ניכר היה שהיא מחבבת אותו מאד ורואה בתושביו אנשים טובים והגונים.

כבר היינו סמוך למקום של שיח הכדורים הסגולים כשלא יכולתי להתאפק יותר ושאלתי:

"אם כך, אם אנשי הכפר שלך כל כך נחמדים, מדוע אמרת לי שהם יקרעו אותי לגזרים אם ימצאו אותי?"

"כי זה נכון", היא ענתה: "אם האחרים היו מוצאים אותך, זה מה שהיו עושים לך" היא השיבה שוב בחיוך

"אבל למה?" שאלתי: "זה לא נראה לי התנהגות נחמדה או הגונה לתקוף בצורה אכזרית זר המזדמן לכפר שלך, הרי לא עשיתי להם כל רע".

"את זה אתה יודע ואני יודעת, אבל הם לא"

"מה?" לא ממש הבנתי

"הנה ההסבר לפניך", היא אמרה והצביעה לעבר שיח הכדורים הסגולים, שכעת עברנו ממש לידו.

התבוננתי בו והוא נראה עלוב כל-כך. עליו היו רמוסים, חלק מענפיו שבורים וכמעט שלא נותרו עליו פירות.

"אנחנו אוכלים מהשיח הזה", היא אמרה: "בדרך כלל הפרי שלו מספיק לנו לחודשיים או יותר, אבל השנה – אתה יודע בעצמך – חבורת הזללנים שאתה נוהג להסתובב אתם, תקפה את השיח המסכן וזאת התוצאה, ואגב לפירות של השיח הזה קוראים 'ענבים' ולא כדורים סגולים".

"מה?" שאלתי, רואה לפתע את החגיגה הגדולה שלנו בפרספקטיבה חדשה ועוד פחות מחמיאה ממה שחשבתי קודם.

"ענבים – זה איך שקוראים לפירות של השיח הזה", היא השיבה.

"זה לא אני, אני כמעט שלא אכלתי מהם", התנצלתי אוטומטית, אבל האמת שזה היה נכון – יחסית כמעט שלא אכלתי מהם. "אני יודעת, פעם או פעמיים צפיתי בחינגות שלכם. פעם אפילו הזעקתי את החבר'ה שלנו לתפוס אתכם, אבל עד שהם הגיעו כבר הסתפקתם להסתלק".

די התביישתי. לא ידעתי מה לומר. כך שהמשכנו זמן מה ללכת בשקט.

עברנו את העיקול, ואחריו את הסבך בו הסתתרתי אז בפעם הקודמת שראיתי אותה. "את ראית אותי אז, בפעם ההיא שהסתתרתי כאן", אמרתי כשהתקרבנו לשיח. "כן כמובן, אמרתי לך שאני טובה בלמצוא ולהסתתר", היא השיבה מחייכת מאוזן לאוזן. " אבל אז היית עם כל החבורה שלכם, יכולת בקלות לקרוא להם שיתפסו אותי, אז למה לא עשית זאת?" "כי מצאת חן בעיניי, אתה שונה, איכשהו לא כמו שאר החברה שלכם, וגם לא כמו החברה הצעירים בכפר שלי".

השביל המשיך, התחלנו לעלות במעלה הגבעה האחרונה לפני הנהר השחור. מראשה כבר אפשר יהיה לראות אותו בברור. קצת לפני הפסגה היא נעצרה פתאום ואמרה "זהו, כאן אני עוזבת אותך". "למה?" שאלתי: "אפשר להמשיך עוד קצת, מלמעלה יש נוף יפה".

"כן, הנהר השחור, אני מעדיפה שלא לראות אותו".

"הוא לא יעשה לך כלום" התחלתי לשאת את משנתי, כפי שעשיתי עשרות פעמים בפני אחלמי הזקן.

"הנהר עצמו לא מסוכן, זה רק הכרישים והם לעולם לא יוצאים מן הנהר, וגם איתם אפשר להתמודד – פשוט צריך סבלנות לחכות שהם יחלפו – להסתכל לכאן ולשם עד שמגיע הרגע שאין כרישים ואז אפשר אפילו לחצות אותו, אין לך מה לפחד, הנהר השחור לא יעשה לך כלום".

"הוא כבר עשה" היא השיבה ולרגע אבדה לה יציבתה הגאה והזקופה והיא נראתה כמו סתם איזה צעירה צולעת.

"זה מהנהר?" שאלתי את המובן מעליו: " את ניסית פעם לחצות אותו?"

"ניסיתי וגם הצלחתי. כמה פעמים, כבר הכרתי היטב את כל הצד הזה והייתה לי התשוקה הזאת לגלות מקומות חדשים, אז הייתי עוברת לצד השני, ואפילו את הכפר שלכם ראיתי. אבל פעם אחת לא הייתי מספיק זהירה, או שהכריש היה יותר מהיר מהרגיל וזה מה שקרה" והיא הצביעה על רגלה החלשה. "עכשיו כבר אין לי סיכוי לחצות אותו, ואם לעולם לא אחצה אותו, אני מעדיפה גם שלא לראות אותו כלל".

ניסיתי לעכל את העובדה החדשה הזאת, אבל בטרם הספקתי היא כבר הסתובבה והחלה לרדת חזרה בכיוון ממנו באנו. "האם אראה אותך שוב?" יצאו מפי המילים. "אני מניחה שזה תלוי רק בך" היא השיבה, ממשיכה ללכת: "אני הרי לא יכולה לבקר אותך". "אבל בכל מקרה אולי כדאי לך לא לעשות זאת בזמן הקרוב. באמת כדאי שתזהר מבני הכפר שלי כי הם ממש ממש כועסים וכבר היו דיבורים שאם יתפסו אחד מכם, יעשו ממנו דוגמה לשאר". "להתראות", קראתי אחריה והמשכתי לעמוד שם מביט בדמותה ההולכת וקטנה עד שהגיע לעיקול ונעלמה.

"כבר מתחיל להחשיך, ומוטב שאזדרז", אמרתי לעצמי, אבל כל כך הרבה מחשבות התרוצצו במוחי, כל כך הרבה דברים קרו ולמדתי היום. הכפר הזר, פקאן, יופייה המיוחד, אופן הילוכה, מה שעשינו לשיח הכדורים הסגו... סליחה הענבים, הנהר השחור, פקאן...

כשאתה עושה פעולה מסוימת, או הולך בדרך מסוימת  שוב ושוב, הדבר הופך אוטומטי והמוח באופן טבעי נסחף להרהר בדברים יותר מעניינים וחשובים. באופן טבעי כך קרה גם לי באותו ערב בדרכי חזרה הביתה.

הדבר הבא שאני זוכר הוא רעש החריקה הנורא. הכריש שנמצא ממש מעלי והקפיצה/גלגול האינסטינקטיבי שעשיתי לפני שהמכה כבתה את הכרתי.

עכשיו כשאני יושב כאן לבדי, כואב ודאוב ורעב ב"מערה הסודית שלנו", ששוב איננה סודית ובעצם כבר לא שלנו. אני לא יכול, שוב, שלא לחשוב שאחלמי בעצם צדק ושעדיף היה שלא הייתי מתחיל עם כל העסק הזה. הנה אני כאן שוכב פצוע, מי יודע עם אשאר בחיים בכלל וגם אם כן, האם האחלים? האם אוכל שוב ללכת? לרוץ? ומה יצא מכל העסק – רק כמה זיכרונות והכרות קצרה ששוב אין לה ואולי מלכתחילה לא היה לה כל עתיד...

כבר כמעט שלושה שבועות חלפו מאז המקרה ההוא והנה אני שוב מוצא עצמי על שפת הנהר השחור. היום היה כל כך יפה והאוויר כל כך רענן, שהרגשתי שאני חייב לצאת קצת את הכפר ומבלי משים רגלי נשאו אותי לכאן. כן! רגלי נשאו אותי! אני שוב הולך! אמנם אני צולע ומתקדם לאט וכל צעד כואב, אבל אני יכול ללכת, וזה המון יחסית למה שחשבתי שיהיה רק לפני ימים ספורים כששכבתי שם במערה.

נשארתי במערה הסודית שלנו כמה ימים, עד שהרעב דחף אותי לצאת החוצה. בכל זאת גופי קצת התאושש באותם ימים כי עובדה שהצלחתי לזחול-ללכת איכשהו החוצה. למזלי די מהר אחר כך מצא אותי בני. "פרדי, זה אתה, אתה חי!" היו מילותיו הראשונות. "כן, זה אני, אני חושב שאני חי", עניתי לו. הוא כרכר מסביב בשמחה, עד שהבחין במצבי, ואז התעשת ועזר לי ללכת עד הכפר. זה לא היה קל, הגוף כאב לי בכמה מקומות ביחד וכל פעם שהשענתי את משקלי על רגל ימין הרגשתי כאב חד ושאני קורס, אבל בני תמך בי וכשנשענתי עליו הצלחתי איכשהו להתקדם.

כל מה שרציתי היה להגיע לפינת השינה שלי ולשכב שם. אולי גם שבני או אימא שלי יביאו לי משהו לאכול. אבל כבר כשהתקרבנו לכפר החלה סביבי מהומה. בימים שבהם נעדרתי כולם חשבו שגם אני, כמו שלומי, נהרגתי ע"י הכריש ועכשיו כולם הופתעו ושמחו מאד לראות אותי חי. חברים קרובים, ואנשים שבקושי דיברתי איתם אי , נראה היה שכולם התאספו סביבי ושאלו מה שלומי, איך אני מרגיש, ואיך הצלחתי להינצל מהכריש הנורא ושאני בטח גיבור גדול וחזק מאד. לא הרגשתי גיבור או חזק, אלא רק רעב ועייף, אבל באופן כמעט לא רצוני גלי השמחה והאהדה וההערצה הזקיפו את גבי ולמרות צליעתי נעמדתי קצת יותר זקוף וגאה.

בני היה גדול, הוא ידע מה מצבי האמיתי והצליח לפלס לנו דרך בין כולם, עד לכניסה לבית הגדול שלנו. לא היה כל טעם לטפס לקומה השניה – ממילא ההמון שהתאסף סביבי היה עוקב אחרינו גם לשם, אבל לפחות כאן בכניסה, יכולתי לשבת ולנוח מבלי להסגיר את עייפותי וחולשתי הרבה. למזלי, זמן קצר אחר כך, נשמעו צעקות "תסתלקו מפה" ו"מה זה כל המהומה זו" ואימי הצליחה לפלס אלי דרך, וכמו כל האמהות מאז ומעולם, שאלה עם אני רעב ודאגה להביא לי משהו לאכול.

ההתגודדות נמשכה עוד זמן רב. בני ולני עמדו כמו שומרי ראש מימיני ומשמאלי ואימי נכנסה ויצאה מגישה לי דברי מאכל. מסביבנו הצטופפו כל השאר, שואלים, מביעים שמחה לראות אותי ומחליפים דעות על גבורתי וכוחי הרב (מאיפה התחיל הסיפור הזה?). שוב ושוב סיפרתי איך התגלגלתי והתחמקתי מהכריש, איך שהיה מהיר ממני ולא ראיתי אותו ועוד כהנה וכהנה, משתדל ככל האפשר לדבוק באמת מבלי לקלקל את הרושם של גיבור החיל שנוצר סביבי. קצת הפתיע אותי שאף אחד לא ציין שאולי היה זה טיפשי או לא בסדר מצידי לחצות את הנהר השחור מלכתחילה, אחרי מה שקרה לשלומי ואחרי שראש הכפר אסר על כך במפורש. גם הפתיע אותי שאף אחד לא שאל אותי מה בעצם חיפשתי שם בצד השני, למרות שמהקריצות שהחליפו ביניהם כמה מצעירי שיחור, הם לפחות היו בטוחים שהם יודעים מה חיפשתי שם (כדורים סגולים כמובן).

כבר התחיל להיות מאוחר וכבר התחלתי להתעייף מכל תשומת הלב הזאת של הקהל, אבל הרגשתי שאני משחק תפקיד ושההצגה חייבת להמשך אז החזקתי מעמד. אימי שכל כמה רגעים יצאה וחזרה עם עוד משהו לאכול עזרה לי בכך (האם ידעה מה מצבי?). בשלב כלשהו, ואני באמת לא זוכר מתי הופיעו גם ראש הכפר ואחלמי הזקן וברכו אותי על שובי לארץ החיים. רציתי לקום לאחלמי ולדבר איתו אבל הוא הורה לי בידו להישאר לשבת, כאילו כבר במבט ראשון קלט את מצבי האמיתי. אח"כ התכופף אלי ולחש לי – "לא עכשיו, פרדי, יהיה מספיק זמן אחר כך".

בשעה מאוחרת בלילה, התפזר סוף סוף הקהל ובני ולני עזרו לי לעלות לקומה השנייה, לפינת השינה שלי, עוד לפני שיצאו, כבר צנחתי על משכבי ונרדמתי. התעוררתי למגע של מישהו המלטף את שערות ראשי. "פקאן?" שאלתי עדין מטושטש משינה, אבל כשפקחתי את עיני ראיתי את אחלמי לידי, למראהו הזדקפתי מיד לערות מלאה, היינו לבדנו בחדר. "כמה זמן ישנתי?" שאלתי, "בוא נגיד שאת הבוקר כבר פספסת" הוא ענה לי מחייך.  עם הכרתי ששבה עלי, שבה גם אותה המחשבה שנתנה לי כוח לשרוד את הימים האחרונים, מפגיעת הכריש עד אתה: "אחלמי, צדקת", התחלתי לומר. "עזוב את זה עכשיו", הוא ענה לי. תגובתו בלתי צפויה כתמיד, אבל היה לי חשוב להגיד את הדברים עד סופם: "לא, אחלמי, חשוב לי שתדע. אתה צדקת, אתה ניסית להזהיר אותי ולא הבנתי. עכשיו אני יודע, אתה צדקת בכל מה שאמרת לי ולא הייתי צריך מלכתחילה לנסות לחצות את הנהר הש...". אבל הוא נשאר בשלו וקטע אותי באמצע דברי: "אתה על תמהר להסיק פה מסקנות ולהביע דעות שאולי מחר או מחרתיים תרצה לחזור מהן ותצטער שאמרת אותם" ועוד לפני שהסתפקתי להגיב המשיך: "ועכשיו, עזוב את זה, וספר לי מה עשית שם בצד השני? ומה מצאת?".

סוף סוף מישהו עם קצת שכל והיגיון, וזה דווקא אחלמי הזקן עם כל מוזרויותיו ונימוקיו הנפתלים. "אתה הראשון שמבקש לדעת מה בעצם עשיתי שם", אמרתי לו בהערכה וכיוון שלא ענה אלה רק הנהן בקוצר רוח, התחלתי לספר. סיפרתי לו הכל. על חבורת השיחורים שחצו את הנהר ראשונים, על הכדורים הסגולים – ה"ענבים", על המארב שתכננתי לעשות, על החבורה הזרה שראיתי, על פקאן, על הכפר שלה, על מה שאמרה לי ועל הסיבה שבגללה בני כפרה כועסים עלינו עוד לפני שבכלל ראו מי מאיתנו". אחלמי הקשיב בריכוז, מדי פעם מהנהן בהסכמה, מדי שואל שאלה קצרה להבהיר משהו ששכחתי לספר. רק כשסיימתי שמתי לב שבעצם תגובתו הייתה הפוכה משציפיתי – אף מילת ביקורת לא נשמעה מפיו, אף אמירה מהסוג של "זה מה שקורה כשעושים שטויות" או משהו דומה לזה. למעשה, למרות שלא הביע שום דעה מפורשת לכאן או לכאן, נותרתי עם הרושם שהוא דווקא מרוצה מההרפתקה שהייתה לי ומהדברים שנודעו לי. יחד עם התחושה הזאת, באה גם תחושה נוספת, מפתיעה לא פחות, פנימית, שלי, מתוך תגובתו, ההרפתקה הזאת החלה שוב להראות גם לי באופן חיובי ואתגרי ולא כמסע של טיפשות שהביא רק נזק ואכזבה בכנפיו. "אולי בכל זאת הייתי צריך לעשות זאת" הרהרתי, אבל כשניסיתי להזדקף על משכבי והכאב החד פילח את צידי הימני שוב השתנתה דעתי וחששתי שהייתה כאן טיפשות בלבד.

מדהים איך המנוחה, האכפתיות והאהבה יכולים לרפא. רבוץ רוב הזמן על משכבי, כשאמי ובני דודי טורחים סביבי, ומשלחות של שאר אנשי הכפר באים לבקרני, ממש הרגשתי איך מיום ליום אני מתחזק ונרפא. לאחר ימים ספורים כבר עשיתי שוב צעדים ראשונים בעצמי, אומנם צולעים ולא חינניים במיוחד, אבל עדיין צעדים ללא עזרה. למרות הביקורים ותשומת הלב הרבה, נותר לי הרבה זמן לבדי ובו שוב ושוב היו מחשבותיי חוזרות לפקאן ולכפר שלה, או יותר נכון בעיקר לפקאן וגם קצת לכפר שלה. במחשבותיי, או אולי נכון יותר לומר בחלומי בהקיץ, הייתי משכנע אותה להצטרף אלי לעבור לגור בכפר שלנו. מכשול הנהר השחור, איכשהו לא היה משחק תפקיד כלשהו במחשבות אלו ולאחר שהייתי מצליח לשכנע אותה היא הייתה נכנסת אתי לכפר, כולם היו מקבלים אותה יפה והיינו חיים בעושר ובאושר. ברגעים יותר ריאליסטיים היה הנהר השחור מפריד בינינו וחוסר יכולתה שוב לחצות אותו מאיים על הקשר שנוצר בינינו, במקרים אילו, הייתי הוגה ברעיון שאני אעבור לשם ואצטרף לכפר שלה. היה ברור לי שאפשרות זו היא הפחות טובה. מקובל אצלנו שהנקבה היא הולכת אצל הזכר (כך למשל אני נחשב אחלמי למרות שאמי מחמולת שיחור) ובאופן כללי במקרים שזכר חדש מופיע בכפר הוא בדרך כלל מתקבל בהסתייגות ומעמדו החברתי נמוך ביותר. איכשהו גם במחשבות אילו נעלמה מעיני העובדה שנכון לעכשיו יכולתי לחצות את הנהר לא רבה משל פקאן – ואולי אפילו פחותה ממנה - הכי רחוק שהצלחתי ללכת באותה עת בכוחות עצמי היה עד המזווה. עדין בכל החלומות בהקיץ הללו, הייתה גם מחשבה אחת שהייתה יותר ריאליסטית, והיא שאם נתנצל כראוי, ואולי נביא גם איזה מנחת פיצוי, ניתן לתקן את יחסינו עם הכפר הזר ולהגיע לשכנות טובה איתם.

ככל שחלף הזמן ומצבי השתפר, גבר בי הרצון לנסות את כוחי ולצאת מהבית ולהלך. כך קרה שהיום מצאתי את עצמי כאן, שוב, על שפת הנהר השחור. שוב חשבתי על פקאן: "היכן היא נמצאת עכשיו? האם היא חושבת עלי ? מחכה לי? האם יש לה מושג למה אני לא מופיע שוב בצד שלה?" לחצות את הנהר לא בא בחשבון, במצבי לא היה לי כל סיכוי אפילו להתקרב לצד השני לפני שאיזה כריש – לא חשוב כמה מרוחק, היה מגלה אותי ותוקף ומספיק לחסל אותי. לרגע קדרו מחשבותיי: "אולי היא חושבת שאני פחדן ודבריה הרתיעו אותי?" ואז הם שוב התבהרו: "אולי היא דווקא יודעת מה קרה, הרעש של הכריש כשהכה בי היה רם למדי, היא – הרי יש לה את התכונה הזאת לקלוט באינטואיציה מה קורה, ומה משמעותו של כל רעש בשטח" ואז שוב קדרו מחשבותיי: "אם היא יודעת שהכריש תקף אותי, בוודאי תניח שגם הרג אותי, כך חשבו כולם, ואין להאשים אותם או אותה, עד עכשיו היא הראשונה שאי פעם שמעתי שהותקפה ע"י כריש ונצלה, ועכשיו אני השני". "האם יש כאן מקריות בלבד או שזה איכשהו אומר שנועדנו זה לזו", ניסיתי להתעודד.

"קרע!" עורב גדול חלף לידי, רגע לפני שכריש גדול במיוחד הופיע משום מקום, דהר במהירות בנהר השחור ונעלם לשום מקום בצד השני. "מי אני מול העוצמה האדירה הזאת?" המשכתי להתבונן בעורב שריחף מעט באוויר ונחת עלי ידי. אחרי רגע הופיע ונעלם כריש נוסף ושוב העורב פרס כנפיו. הפעם הוא נחת בצד השני. "כל כך פשוט, הנה הוא בצד הזה והנה הוא בצד השני, דואה כרצונו מצד לצד, לא חושש מן הכרישים" – כמה שקינאתי בו באותו הרגע. "אלוהים, מי יתנני חופשי לחצות מכאן לשם כמו העורב הזה". כריש נוסף חלף והעורב שוב פרס כנפיו ושוב נחת לידי. כעסתי עליו ועל החופש שיש לו לחצות את הנהר לכאן ולכאן. נדמה היה לי שהוא לועג לי ולמוגבלותי. הרמתי אבן וזרקתי לעברו. "קרע!" הוא קרא לעברי, פרס את כנפיו וריחף מעלי והלאה לכיוון הגבעה החתוכה. מבט עקב אחריו ואז ראיתי את זה, את הפלא!

בהמשך הנהר השחור, בכיוון בו עף העורב, נמצאת הגבעה שכינינו הגבעה החתוכה. היא הייתה בעיקרון גבעה כשאר הגבעות, אולי מעט תלולה יותר וקירחת יותר מצמחיה מרובן, אבל המייחד אותה היה שהנהר השחור חתך אותה באמצע – פשוט חתך אותה לשתיים בקו ישר, ללא כל פיתול כפי שנמצא בדרך כלל כשנהר חוצה גבעה. לא אהבנו את הגבעה ההיא. היה בחיתוך הישר הזה משהו מוזר ולא טבעי, וגם המצוק שנוצר היה תלול מאד, תלול במידה שהפחידה אותנו. לא שאני או מישהו אחר בכפר שלנו מפחד מגבהים, אני מוכן לטפס על עץ למשל בכל הזדמנות, אבל אף אחד לא מרגיש נוח במקום שבו אין במה להיאחז ודחיפה קלה ואתה נופל לתהום. מה עוד שבפעמים הבודדות שמישהו טיפס על הגבעה , הדיווח היה שאין שם שום דבר מעניין, לא עצים, לא אוכל, סתם עשב ואבנים.

שם, באמצע הגבעה החתוכה, כמעט בשיא הגובה שלה. נראה היה שנפל עץ אדיר – עץ גבוה וארוך יותר מכל עץ שראיתי בימי חיי. כל כך ארוך, שכשנפל, קצהו האחד נשען על חצי הגבעה שבצד הזה של הנהר, וקצהו השני נשען על החצי השני של הגבעה בצד השני. לא היה לי שום מושג איך נפל שם העץ האדיר הזה, או אפילו מתי ואיך הוא בכלל הספיק להגיע או לגדול ולצמוח שם (שהרי זכרתי וגם ידעתי שהגבעה קרחת מכל עץ). יחד עם זאת מיד ראיתי את הפוטנציאל הגלום בעץ הזה: אם אעלה על הצד הזה של הגבעה, אוכל להמשיך ללכת/לזחול על העץ וכך להגיע לצד השני! וזאת אפילו במצבי הצולע. הייתי מוכרח לבדוק זאת מיד, במהירות שהפתיעה אותי דידיתי לעבר הגבעה וטיפסתי לעבר פסגתה. ככל שהתקרבתי, גברה השתאותי על הפלא. העץ הארוך אכן היה שם ולא רק שנראה שאפשר לחצות עליו את הנהר, אלא שנראה אפילו שזו תהיה הליכה נוחה, שכן היו עליו במרחקים קבועים זיזים ומקומות לתפוס כך שלמעשה לא היה כל סיכון ממשי ליפול למטה.

אחזתי בזיזים והתחלתי לזחול, רגע ועוד רגע ועוד שניים ואני בצד השני! שמחתי הפעם הייתה לפחות כפולה משמחתי בפעם הראשונה אז כשהצלחתי לחצות את הנהר בזכות מהירותי בריצה. כל חלומותיי ותקוותי, שלאט לאט כבר התחלתי להשלים עם זה שיישארו בגדר חלומות בלבד, פתאום יכלו שוב אולי להתגשם. נוכל להשכין שלום עם הכפר הזר, אוכל לראות שוב את פקאן, הי, היא תוכל אפילו לבוא איתי אל הכפר שלי ...

בתחנת הניתור של רשות שמורות הטבע, נשמו אחראי המשמרת ועוזר המחקר שלו לרווחה. בשנה האחרונה התנועה על הכביש שחוצה את השמורה הלכה וגברה ויחד איתה הלכו וגברו המקרים שחיות נדרסו. בעיקר גברו המקרים שנדרסו בבונים משני השבטים ששכנו לשני צידי הכביש. נראה היה שבאף צד של הכביש לא היה שטח המחייה שלהם שהיה מוגבל לשמורה, גדול מספיק, וכך נוצר הלחץ המתמיד הזה לעבור לצד השני. לפני כחודשיים כשהוקם סוף סוף גשר העץ מעל לכביש, קיוו פקחי השמורה שהבעיה נפתרה, אבל עד היום איש לא הצליח להסביר לבבונים היכן עליהם לחצות, והם עצמם, נראה היה שמסרבים לטפס על הגבעה הזאת. עכשיו כשהבבון הצולע הזה גילה את הגשר וחצה את הנהר עליו, אין ספק שתוך זמן קצר יגלוהו גם כל השאר, ובעיית דריסת הבבונים תפחת סוף סוף בצורה משמעותית. "אמרתי לך שלבחור זה יש פוטנציאל של מנהיג", אמר אחראי המשמרת לעוזר שלו.