אי שם בדרך מתל אביב לחיפה - הענק

אי שם בדרך מתל אביב לחיפה

רצה הגורל שלאורך השנים אסע פעמים רבות בדרך המובילה מתל אביב לחיפה – זו המכונה "כביש החוף": תמיד מסעי מתחיל בתוך נוף עירוני צפוף – צפוף בבתים וצפוף בתנועה: רכבות חולפות, מסלולים נפתחים ונסגרים מכל עבר, מחלף כל כמה שניות, מכוניות מאיטות ומאיצות מכל עבר ומרבית תשומת הלב בהכרח על הכביש ולמעשה על עשרים המטר הקרובים שלו. אם יש לי מדי פעם שניה להרים את מבטי, מכל עבר נבטים אלי מגדלים רבי-קומות ונוף עירוני צפוף. כן, אני בתל אביב – מרכז הארץ.

בהדרגה, מתמתן הנוף – הבתים קטנים ואח"כ מדללים והתנועה גם היא נרגעת. מגדלי ענק מתחלפים במבני hi-tech בני כמה קומות בלבד שמתחלפים בוילות שמתחלפות בבתים סתם ובהדרגה גם אילו מדללים והולכים ופיסת ירק או שדה מפציעה מפה או משם. גם התנועה נרגעת – כמות המסלולים מתייצבת, תכיפות המחלפים יורדת ובהדרגה גם הצפיפות והעצבנות שאפיינו את הנהיגה מתמתנים והעין יכולה לנדוד גם אל שולי הכביש.

אי שם צפונית לקיסריה הופך הנוף כפרי לחלוטין, חול, בריכות דגים, שדות והים - כן הים הכחול והנצחי. כשהכביש מתפתל לרגע נדמה שאתה לבד בטבע הזה – אין מכונית לפניך ואין מכונית אחריך. אם התמזל מזלך וזו גם שעת בין ערביים סמוך לשקיעה, המראה מושלם. כך זה היה, בנוף כזה ובשעה כזאת שראיתי אותו – את הענק.

האמת היא שהרבה זמן חשדתי בקיומו, כי ראיתי את הכסא שלו, כסא ענקים, עליו נהג לשבת בסוף היום, עייף מעמלו וצופה בכבדות אל הים הכחול, הנצחי והגדול אף יותר ממנו. אבל פעם אחת גם ראיתי אותו. פעם אחת ולא יותר.

האם מה שראית פעם אחת בלבד וגם זאת בשעת בין הערביים – נחשב שבאמת ראית? אולי הייתי חושד שזה פרי דמיוני – אלא שפגשתי אדם נוסף שראה את הענק וגם החליף עמו מלה או שתיים.

גם בקיומו של איש זה חשדתי זמן רב, וגם הוא בגלל הכסא שלו, כסא קטן, רגיל, כמו אלה שתמצא בבית הספר, אלא שכסא זה עמד לא רחוק מהכסא הגדול של הענק. יום אחד, גם כן בשעת בין הערביים, ראיתי את בעל הכסא במו עיני, הפעם גם עצרתי את רכבי והחלפתי אתו כמה מילים, והוא ספר לי שגם הוא ראה את הענק ואפילו יותר מפעם אחת, וגם דבר אתו, כך שאני יודע בוודאות שהענק אכן היה שם. אם כי את האיש שספר לי זאת ראיתי רק בפעם ההיא ולא יותר.

כשאני מדבר על הענק, אולי כדי שאדגיש שמדובר בענק ממש, לא בסתם איש גבוה המגיע לשני מטר וחצי או משהו כזה, אלא באמת בענק. אינני יודע בדיוק את גובהו, אבל מושב הכסא שלו היה כמעט פי שניים מגובהי שלי ואני אינני אדם נמוך. כשראיתי אותו, היה ישוב על הכסא, רגליו על הקרקע וגופו רכון לפנים, מתבונן בים, כך שגובהו היה לפחות פי שניים מזה. יתר על כן מבנה גופו לא היה רזה או צר וארוך – אם כבר, על אף גובהו הרב דווקא נראה גוץ – כמו הגמדים בתמונות - רחב יחסית לגובהו יותר מאדם רגיל. עכשיו שאני חושב על כך, הוא נראה גם עצוב, או אולי עייף ואפילו עייף מאד.

לא פשוט להיות ענק בעולמנו המודרני והצפוף. כה צפוף הוא העולם שלפעמים אני מרגיש שאין לי מקום בו. אם אני רוצה להיות לבד, או אפילו רק בחברת ידידי – אין לי מקום, פשוט כך. במסעדה – צריך להזמין מקום מראש. בקולנוע יש תור ובדרך להופעה – פקק תנועה של אנשים או מכוניות. אם תצא לטבע, תמיד תמצא שם עוד מטיילים ואפילו בפינה הנידחת ביותר תמצא כמה שאריות פסולת שהשאירו אלה שהיו שם לפניך, אם לא את יצרני הפסולת בעצמם. וכשאתה סוף סוף נרגע ומתמזג עם השקט, מופיעה חבורת המטיילים הרעשנית הבאה. לא שאני דורש לעצמי זכויות יתר – כולנו בני אדם שווים, אלא שלפעמים אתה רוצה להיות קצת לבד ואי אפשר ואצל הענק, שמטבעו תופס יותר מקום – הבעיה חמורה שבעתיים.

מה גם שאנו, בני האדם, ביחסנו לענקים – עוד מחמירים את הבעיה. בו נודה על האמת – יחסי הציבור של הענקים – גרועים במיוחד. כבר בתנ"ך הם מוצגים באור שלילי – בעיקר בהקשר של גיבורים תנ"כיים המצליחים להרוג אותם. אבל גם מחוץ לספרות הדתית – בני האדם לא אוהבים חריגים ובוודאי לא חריגים גדולים וחזקים. תאמרו – ומה אכפת לענק אם אדם אוהב אותו או לא – מה כבר יכול האדם לעשות לו? האמת היא שאדם אחד – לא כלום, הענק חזק ממנו פי עשרה לפחות, אבל הרבה אנשים – יכולים גם יכולים (כפי שהתנ"ך מעיד). כתוצאה מכך, לא רבים הם הענקים בעולמנו, וגם אלה שעוד נותרו מגזע זה, שכבר בעבר הרחוק היה די ביישן, הפכו עם השנים לביישנים יותר ויותר ומתרחקים מחברת אדם עד כמה שניתן כך ששוב כמעט ואין אנו רואים אותם, ומן הסתם הצדק אתם.

תארו לעצמכם שענק יופיע לפתע ליד כביש החוף במקום כלשהו דרומי מקיסריה, למשל באיזור הקניון הפתוח בשבת של קיבוץ געש. מיד עשרות אנשים יבחינו בו. זה ימהר לברוח וזה יתקשר למשטרה, ורבים יעצרו בצד הכביש ישלפו את המצלמות שלהם (או אפילו הפלאפונים-דור-שלישי שלהם) ויתחילו לצלם. במהרה יהפוך המקום לפקק תנועה. וזאת במקרה הטוב שלא תתרחש שם תאונה, כשנהג אחד יעצור לצלם את הענק ואחר הנוסע במהירות אחריו יתנגש בו. לא, הבלגן יהיה בלתי נסבל. וגם אחר כך – כשירצה הענק לשוב לענייניו - כמעט בטוח שעדר של סקרנים יתלווה עליו לכל מקום, ואולי גם שדרן טלביזיה אחד או שניים שידווחו מהשטח, ידחפו את המיקרופון הזעיר שלהם מול פרצופו הנדהם וינסו לראיין אותו איך זה להיות ענק. במוקדם או במאוחר ימאס עליו העניין והוא בטעות ידחוף משהו, ודחיפה מענק סביר שתוביל לפציעה או מוות וההמון שסביבו ירגיש מאוים ויכנס לפאניקה וההמשך ברור. לא, ענק לא יופיע ליד כביש החוף דרומית לקיסריה.

אבל אי שם צפונית לזיכרון ועדין הרחק דרומית מחיפה, המצב קצת יותר טוב. במיוחד בשעות בין הערביים כשהראות לא כל כך טובה ואין הרבה מכוניות, יכול הענק ללכת בשלווה ממערתו שבכרמל – שם התגורר, לכסא שהכין לעצמו על גבעת הכורכר שמול הים – כמה פסיעות והוא שם. אז ישב מעט על הכסא לנוח, להרהר ביום שחלף ואולי במאה שחלפה ומשתשקע השמש, יקום מכיסאו, יחזור אל מערתו וילך לישון בנחת. בעבר הרחוק, איש לא היה מבחין בו. אבל גם עד לאחרונה כשהצפיפות כבר החלה לסגור על אזור זה של חוף הכרמל – עדין כשהתנועה דלילה הסכנה לא רבה.

קחו אותי לדוגמא, ראיתי את הענק, אבל לא עצרתי את מכוניתי. האמת – פחדתי – למרות שהוא לא נראה מאיים או אכזרי, אלא רק עייף. אם היו שם עוד אנשים, אולי הייתי מפחד פחות. אבל בהיותי שם לבד – פחדתי – אם אעצור את רכבי – ישר אמשוך את תשומת ליבו, ומה אם לא אמצא חן בעיניו? המשכתי לנסוע. יתר על כן – גם לאחר שהגעתי למחוז חפצי בחיפה, לא ספרתי לאיש שראיתי את הענק. באין עדות מסייעת – מה לי שאספר? האם מישהו יאמין לי? בוודאי יחשבו שאני מתלוצץ, וסופי שאו שגם אני אחשוב בלבי שרק הלצה היא שבדיתי לשעשע את מכרי – דבר שאין רחוק ממנו מן האמת, או שאאבד את שמי הטוב כאדם המחובר למציאות ושניתן לסמוך אל עדותו.

כמובן שאת הכסא הגדול שהתנוסס על פסגת גבעת הכורכר לא נתן היה להסתיר, אבל תמיד אפשר היה לתרץ את נוכחותו שם כעוד יצירת "אומנות סביבתית" שאיזה אמן עלום יצר דווקא כאן – מה עוד שבניגוד להרבה יצירות אומנות סביבתית – זו לפחות אמרה לי משהו – גם אם אמירה זו התמצתה במילה אחת – כסא.

כיוון שנסעתי בכביש זה פעמים רבות וראיתי את הכסא הענק שוב ושוב, בשלב כלשהו שמתי לב שהוא ממוקם כך שהיושב עליו יזכה לנוף המיטבי של הים ואז לראשונה עלה בדעתי שאולי לא יצירת אומנות היא אלא משהו פשוט ושימושי ואפילו יומיומי – אבל גדול. כמה שנים עברו כך וראיתי את הכסא שוב ושוב, עד שפעם אחת בשעת בין הערביים כאמור, סמוך לשקיעה, ראיתי אותו ממש. עדין אני זוכר שהתפלאתי עד כמה דמה צבע עורו וצבע בגדיו לאפור הבהיר של הכורכר שסביבו, ולא אתפלא אם מזווית אחרת היה נדמה לי כגוש סלע, ואולי מכאן האגדות על הטרולים ההופכים ממש לסלע כשאור היום זוהר עליהם.

מאז לא ראיתיו עוד, אבל בכל פעם שעברתי ליד גבעת הכורכר ההיא, ראיתי את הכסא הענק, וחשבתי עליו. פעם, שמתי לב שלא רחוק מן הכסא ההוא, הופיע כסא נוסף, חדש, אבל קטן – כלומר למעשה בגודל רגיל לגמרי וכך התעורר חשדי, שיש איש נוסף חוץ ממני שראה את הענק. וכך בכל נסיעה, בראותי את שני הכיסאות הייתי הוגה באותו ענק ובאיש שאולי אמץ לו כידיד. עד שפעם אחת, אולי שנתיים או יותר אח"כ, גם כן בשעת בין הערביים ראיתי אותו – לא את הענק, אלא את האיש ההוא. הפעם הענק לא היה שם, והאיש נראה איש רגיל לכל דבר, אז עצרתי את הרכב למרגלות הגבעה.

האיש המשיך להתבונן בשקיעה, כאילו לא הבחין בנוכחותי. סקרנותי גברה עלי וטיפסתי במעלה הגבעה ופניתי עליו ודברתי אתו וכך נודע לי שגם הוא ראה את הענק ואף יותר מפעם אחת ואף דבר אתו, וכך נודעו לי גם הפרטים הנוספים אותם אני מספר כאן.

לא ענק צעיר היה אותו ענק, כשראיתי אותו. בין מאתיים שנים או יותר היה, וככול שיכל לזכור תמיד גרו כאן הוא ומשפחתו. בעבר מיעטו האנשים לעבור באזור ואותן משפחות ענקים שחיו שם חיו חיי שלווה.

אלא שבהדרגה התרבו האנשים והחלו לנוע בדרכים ולזרוע בשדות ומרחב המחיה החופשי של הענקים הלך והצטמצם. היו ביניהם שרצו להתעמת עם בני האדם, אבל הם היו מעטים ולא זו דרכם של הענקים ובהדרכה נדדו משם מזרחה או צפונה, משפחה ועוד משפחה, עד שרק משפחתו של הענק שראיתי נותרה שם – הוא ובניו ואשתו.

לפני כחמישים שנה וילדיו כבר בוגרים, הבינו אלו שלא ימצאו כאן לעצמם בני זוג ופנו גם הם – כנראה צפונה. יש האומרים שאחד או שניים מהם גרים בצפון מזרח הגליל העליון ואחד או אחת מהם כנראה חצו את הגבול ללבנון או לסוריה. כשסיפר לי זאת האיש נזכרתי באותו דיווח משונה שקראתי פעם בהיותי בצבא, על תקרית גבול בה חיל דווח שראה ענק החוצה את הגבול. אלא שהענק חצה מישראל החוצה ולא פנימה, והחייל המסכן נמצא כמה ימים אח"כ בבר מפוקפק כשהוא שיכור כלוט והעניין כולו נשכח והושתק.

מאז התרבו האנשים וגברה התנועה ואילו היו כאן יותר מהענק ואישתו בלבד מזמן היו נאלצים לנדוד גם הם או שהיו נחשפים לציבור עם כל המהומה והטרגיות הבלתי נמנעת המלווה לאירוע שכזה. אבל לשני ענקים בלבד עדין היה די מרחב, אלא שאשתו האהובה עליו נפטרה בתאונה פתאומית. מה בדיוק קרה לא ידוע ויש גם הסבורים ששהתה בשמש זמן רב מדי והפכה לאבן – אותה דמות סלע של אישה כפופה ענקית שנתן לראות בהמשך הטיול בנחל המערות.

מאז נותר הענק לבדו. לכאורה המשיך לעסוק בשגרת חייו כמקודם, אלא שגברה בו הלאות ולא מצא שמחה בנפשו, אלא כשהיה מסתכל בים הכחול בשעת השקיעה. וכך התקין לעצמו את אותו כסא ענקים וכל יום או אולי רק פעם בשבוע שבועיים היה גומע את הקילומטרים מפתח המערה שלו לעבר הכסא בכמה פסיעות, יושב עליו, מתבונן בים הכחול ובשמש השוקעת ולרגע כמו נח ממשא פרידותיו ושנותיו הרבות .

"האם עוד יגיע לכן היום?" שאלתי את האיש, בתקווה מהולה בפחד, אבל האיש, שגם נראה לי עצוב או עייף ואפילו עייף מאד, השיב שהוא חושב שלא. לאחרונה שוב לא הופיע הענק כמקודם ומזה זמן שגם הוא לא ראה אותו. אולי חלה או מת, אולי הפך לאבן, אולי הוא מסתגר במערה שלו ואולי דחפה אותו הצפיפות הגוברת, הכבישים החדשים וההרחבות בישובים הסמוכים לחפש גם הוא את גורלו צפונה או מזרחה מכאן במקומות בהם עדין נותרו כמה פיסות טבע בינות למעשי ידיי האדם. אני אישית רוצה להאמין שפשוט מאס בבדידותו ויצא לחפש את בניו ונכדיו.

זמן קצר אחרי אותה פגישה, קרה מקרה מצער שטייל לא אחראי נסה לטפס על כסא הענקים וכמעט שנפל. המועצה האזורית פחדה שמקרה דומה עוד יסתיים באסון ומכיוון שהכסא שוב לא שימש לכלום – פשוט סלקו אותו משם, אין יודע לאן. זמן לא רב אחר כך נעלם מן הגבעה גם הכסא הקטן וידעתי ששוב לא אפגוש גם את האיש ההוא. אותו האיש שגם דיבר עם הענק ושאותו פגשתי רק פעם אחת. שעה ארוכה דברנו באותה הפעם, אלא שמכל שיחתנו יצא ולא שאלתי לשמו וגם לא למקום מגוריו ואולי עכשיו משעזב הענק שוב אין בכך גם כל טעם.

עדין נוסע הייתי בכביש ההוא ואחרי הסיבוב של עתלית עדין הייתי רואה את גבעת הכורכר ההיא – ופסגתה חפה מכל כסא – ועדין הייתי בכל פעם הוגה בענק שראיתי שם פעם אחת בשעת בין הערביים.

לא מזמן כשנסעתי שם שוב נדמה היה לי שאני שוב רואה על הגבעה את כסא הענקים ולבי פעם בחוזקה, אלא שכשהתקרבתי הסתבר שלא כסא הוא זה אלא רק "צל של כסא" – שלושה קרשים ענקיים המסודרים כך שהנוסע בכביש יחשוב שכסא הם אבל למעשה הם מבנה דו מימדי בלבד. הפעם אכן הייתה זו סתם אומנות סביבתית. אינני יודע מיהו אותו אמן ומה בדיוק רצה להביע, אבל בשבילי יש לפסל סביבתי זה אמירה חד משמעית והיא: גלעד לימים בהם היה יותר מרחב וטבע ולימים בהם נהג לשבת כאן, בשעת בין הערביים, סמוך לשקיעה, ענק עייף והתבונן בים הכחול הנצחי.