הרבה סיבות יש לו לאדם להתאהב באישה - יופיה, מגע ידה, אישיותה הכובשת או משהו שאמרה. במקרה שלו זו היתה קריצה - הוא התאהב בגלל קריצה. זה קרה בקבלת הפנים שארגנה אגודת העיתונאים לכבוד השנה החדשה. כל המי ומי היו שם וגם הוא היה שם. למרות שלא ממש התחשק לו. החַבֵרה שלו בדיוק נפרדה ממנו כמה ימים קודם והוא עדיין התקשה לעכל את העניין. הוא היה גבר מושך, כזה שכל הבחורות רודפות אחריו. אולי משום כך זה כל כך פגע בו. אולי התרגל שתמיד הוא הקובע והמחליט ופתאום היא קמה ועוזבת. מה עכשיו? כבר שקל לוותר על קבלת הפנים הזאת, עדיף מאשר להתחיל לחפש בת זוג לרגע. בסוף בכל זאת בא. אם אתה לא שם - אתה לא קיים ובמקצוע שלו "ניראות " זה שם המשחק.
הוא בא לבד. בדיוק עמד ליד בר המשקאות כשהיא נכנסה לאולם לבושה באיזה שמלה כחולה שהחמיאה לה במיוחד. עיני כל הגברים בחדר הופנו אליה, גם שלו. זה רפלקס, לא משהו שהמוח מעורב בו בכלל. ראה, התרשם והחליט לוותר. היה לו מספיק לזמן מה, הוא לא במשחק, לא מעוניין. אבל רגע לפני שהסיט את מבטו ממנה היא הבחינה בו, הסתכלה ישר לעיניו, חייכה חיוך קטן וקרצה לו קריצה.
היתה זו קריצה חמודה, שובבה ובאותו הזמן רבת משמעות - כאילו אמרה לו: "איתי זה יהיה אחרת, משהו מיוחד, משהו שעוד לא היה לךָ אף פעם" או אולי דווקא: "איתךָ זה יהיה אחרת, משהו מיוחד, שעוד לא היה לי אף פעם". באופן כמעט לא רצוני הוא חייך וקרץ לה בחזרה.
והיא צדקה, איתה זה באמת היה משהו מיוחד. מספיק מיוחד ששש עשרה שנה אחר כך עדין הם ביחד, הם ושלושת ילדיהם. הוא חשב על כך כששכב עייף במיטה וחיכה לה שתסיים את ענייניה בחדר המקלחת. בקושי החזיק את עיניו פקוחות, אבל היה נחוש בדעתו לפחות לזכות בחיבוק אחד משותף בטרם יצללו כל אחד לשנתו. היה יום קשה. תמר היתה צריכה עזרה בלימודים ורועי נפל מהנדנדה בגן הציבורי ונפצע והיה צריך לקחת אותו למרפאה ודן הקטן - דן הקטן עדיין לא דיבר, כבר בן שנתיים וחצי ועדיין לא הוציא מילה מפיו. הרופאה בבית החולים היום הבטיחה שהפעם מצאו את הבעיה ויהיה בסדר, אבל הוא כבר שמע הבטחות כאלה בעבר.
מבלי משים נדדו מחשבותיו למסיבת יום ההולדת הארבעים שהיא ארגנה לו רק כמה ימים קודם. באו חברים מכל התקופות בחייו, איך היא מצאה אותם? במיוחד הוא נזכר בגידי, ידידו מהתיכון, זה שמעולם לא התחתן ותמיד היה בנסיעות לפה או לשם. גידי בא למסיבה עם איזה חתיכה סקסית בת עשרים וקצת שהייתה דבוקה אליו כל הערב. עכשיו, כשהוא שוכב כך במיטה הוא התלבט, ולא בפעם הראשונה, האם בחר נכון כשהחליט לקשור את גורלו עם אישה אחת ולשאת בעול גידול משפחה. תנועה מטושטשת בשדה הראייה שלו החזירה אותו לכאן ועכשיו והוא שם לב שכבר זמן מה שהיא עומדת מולו ומתבוננת בו. כשראתה שחזר אליה ועכשיו גם הוא מבחין בה, עלה חיוך קטן על פניה והיא קרצה לו קריצה. הוא חייך וקרץ לה בחזרה, ושוב היה בטוח שבחר נכון. רק אלוהים, עַשֵה שדן ידבר כבר סוף סוף.
כמעט ארבעים שנה עברו מאז שדן התחיל לדבר, התחיל ומאז לא הפסיק, הנה בדיוק עכשיו אמר שלום והלך עם אשתו לביתם והוא נשאר כאן בביתו, איתה, עם זוגתו מזה יותר מחמישים שנה ועם זיקנתו ועם זיקנתה. גבו כַּאָב כשנעל אחריהם את הדלת. גם פרק היד כּאב לו. אבל יותר מכל כאב לו בְּפְנים. שוב היא שאלה את דן ואישתו מתי הם מתכננים להתחתן ושוב דן הזכיר לה איך רקדה בחתונתו ואיך אמרה לכל הקרואים שזה היום המאושר בחייה והיא נבוכה קצת ואמרה: "נכון, באמת איך יכולתי לשכוח?" אבל עשר דקות אחר כך היא שאלה אותם שוב "וּמתי תתחתנו?". אחרי שנעל את הדלת, הלך לארון התרופות ובזהירות הוציא ממחַלֵק המנות את התרופות של שניהם לַערב: הכדור הלבן הגדול והכחול ושני הצהובים בשבילה, הלבן הקטן והוורוד בשבילו. כמו בכל יום היא שאלה: "בשביל מה אני צריכה לקחת את כל הכדורים האלה?" וכמו בכל יום הוא הסביר לה בסבלנות אין קץ מה עושה כל אחד מהם ולמה חשוב שתיקח אותו. היא התרצתה והביאה לשניהם כוסות מים ובשקט הם בלעו את הכדורים שלהם אחד אחר השני. הוא סיים לפניה והתבונן בפניה המקומטים בשעה שבלעה את הכדור האחרון, תוהה כמה זמן עוד יוכלו להחזיק כך מעמד ומניין ימצאו להם הכוחות לכך. כשמבטו חזר להתמקד בה הוא הבחין שגם היא מסתכלת בו. באותו הרגע חזר הניצוץ לעיניה והיא חייכה חיוך קטן וקרצה לו קריצה והוא ידע שהכוחות ימצאו, כי אִתה זה משהו מיוחד, משהו שעוד לא היה לו אף פעם. הוא חייך וקרץ בחזרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה