גבינה צהובה

שוב התחיל לרדת גשם של גבינה צהובה. אני שונא כשזה קורה, הכל נהיה קודר ודביק ומגעיל ומה שאתה לא עושה, לוקח שעות אחר כך לנקות את הכל. כשהתעוררתי השמיים עוד היו כחולים וקיוויתי לבלות בוקר שלוו בגינה, לקרוא איזה ספר, או אולי סתם להנות מחום השמש וללטף את הדגים ששטים שם באויר הצלול מסביב לפטריה הגדולה. אבל עד שגמרתי להכין לעצמי את ספל התה ויצאתי החוצה מזג האוויר כבר התחלף. רוח קרה נשבה ומרחוק ראיתי את העננים שמתקרבים ובהדרגה ממלאים את השמים. פתאום היה לי קר ופשוט ויתרתי. נכנסתי חזרה לחדר והתיישבתי בכורסא הנוחה שליד התנור, ספל התה לידי והספר בידי. התחלתי לקרוא, נהנה מהחום שהתנור מפיץ בכל שעות היום והלילה בלי קשר למזג האוויר שבחוץ. לא עבר זמן רב ולפתע: סְפּלוֹץ', סְפּלוֹץ', סְפּלוֹץ', שמעתי את הטיפות הכבדות המטפטפות וידעתי - זה שוב התחיל, הגשם הזה של גבינה צהובה. "הלוואי שהפעם יפסק מהר". אני מסתכל על השמיים האפורים-צהובים, מתאמץ למצוא בהם שביב של תכלת ושל תקווה, אבל לשווא. גם הפעם זה יהיה ארוך. סְפּלוֹץ', סְפּלוֹץ', סְפּלוֹץ', אני קם ועובר בשיטתיות על כל הפתחים, מוודא שהחלונות סגורים ואֹטֶם את החריצים שמתחת לדלתות בסמרטוטי רצפה שנְתַזִים מהגבינה הדביקה לא יחדרו פנימה אל הבית. הכי מגעיל זה כשדורכים על זה. פעם דרכתי בטעות בתוך שלולית של גבינה צהובה. שלושה ימים עבדתי לנקות את הנעליים ועד היום בכל פעם שאני לובש אותן אני מריח עדיין את ריח הגבינה ומוצֵא מדי פעם איזה פירור עקשן שמסתתר בתוכן פה או שם. כשאני מגיע לשירותים, אני מגלה למורת רוחי שהחלון שם פתוח. אני מיד סוגר אותו ואת חצי השעה הבאה מבלה בְְּלְנַקות את האסלה ומיכל ההדחה והקיר והרצפה מסביב מהטיפות הצהובות שכבר הספיקו להקוות עליהם. מזל שתפסתי את זה בזמן. "זהו. את סמרטוט הרצפה אצטרך לכבס שוב, אבל חדר השירותים - נקי", אני מציין לעצמי בסיפוק, מתעלם במפגיע מהכתמים הצהובים שעל צידו החיצוני של החלון. נגד זה אין מה לעשות, לפחות לא עד שהגשם יפסק.

גם שאר החלונות מִתְכַּסים בכתמים צהובים והחדר נהייה אפלולי. אני רוטן, מדליק את האור וחוזר לכורסא שלי, מתיישב, לוקח לגימה ארוכה מהתה החם ומרים חזרה את הספר. אבל מחשבותי נודדות ממנו והלאה ואינני מצליח להתרכז. מן תחושה טורדנית ש"משהו כאן לא בסדר", "לא כפי שהוא צריך להיות", אבל מה? ככל שאני מנסה לתפוס את חוט המחשבה הזה כך הוא חומק ממני ובכל זאת אינני יכול להרפות. "מה? מה? מה?" זיכרון עמום עולה במוחי של גשם אחר, נעים יותר, קל ואוורירי, גשם שאפשר לאהוב, גשם שמשאיר את הכל נקי, שאת השלוליות שהוא עושה לא צריך לנקות כי השמש מאדה אותן לבד. "זהו!" אני קופץ בהבנה: "הקור! זאת הבעיה". קר בחוץ. קר גם בבית, אם רק אתרחק מהתנור. אבל הגבינה - גבינה צהובה הרי נמסה רק בחום. אז איך זה שכל כך קר בשעה שהגשם הזה יורד? זה לא יכול להיות. ובכל זאת סְפּלוֹץ', סְפּלוֹץ', סְפּלוֹץ', הטיפות הצהובות הכבדות מקישות על חלוני, חלקן נערמות שם, חלקן ממשיכות לזלוג למטה מכובד משקלן והכל עיסה צהובה ודביקה ודוחה, אבל בפירוש נוזלית. אני קם מהכורסא ומושיט את ידי לחלון, שעכשיו כבר כמעט אטום לגמרי. קר, הכל קר, השמשה קרה והגבינה שמעבר לה, נוזלית או דבוקה - גם היא קרה.

אינסטינקטיבית אני ניגש לכיור לשטוף את ידַי, למרות שלא נגעתי בגבינה - אלא רק בצידה הפנימי של השמשה. המים גם הם קרים, למרות שלא כמו השמשה. אני ממהר לסיים לשטוף את ידַי ולנגבן. "מים", זה העניין. פתאום אני יודע בוודאות שפעם היה יורד בחוץ גשם של מים ושהזיכרון שלי של גשם שאפשר לאהוב ושמשאיר את הכל נקי הוא זיכרון של גשם שכזה, גשם של מים. טיפות שקופות של מים שאומנם מרטיבות את הכל אבל לא מלכלכות כלום. פעם ירד פה גשם של מים. לפני שהתחילו לרדת פה הגשמים האלה של גבינה צהובה. אני מנסה להיזכר מתי זה היה. מנסה ולא מצליח. אני מנסה שוב, הפעם תוקע בכוח עוגנים בזיכרון החמקמק: "יכול להיות שזה היה לפני שנה?" אני מנסה להיזכר במשהו שעשיתי לפני שנה ולא מצליח. "אולי זה היה רק לפני חודש? או לפני שלושה ימים?"  אני מנסה להיזכר במשהו שעשיתי לפני שלושה ימים, או מה היה מזג האוויר לפני שלושה ימים ושוב לא מצליח. כמה מתסכל! כל כמה שאני מנסה, אני לא מצליח להעלות בדעתי שום דבר ממוקם בזמן ברור שקרה לפני שהתעוררתי היום בבוקר. נכון, עשיתי דברים, למשל ניקיתי את נעלי משיירי הגבינה, אחרי שדרכתי בשלולית המגעילה ההיא. אבל מתי זה היה? אין לי מושג.

זה קצת מלחיץ העניין הזה שאני לא מצליח למקד את הזיכרון בזמן, אבל מהר מאד ההיגיון גובר ואני מבין שאם אלחֵץ הדבר לא יחזיר לי את הזיכרון החסר. מה שכן יכול אולי לעזור זה דווקא ההפך - איזה טכניקה של הרפייה או מדיטציה. אני מתיישב שוב על הכורסא שלי, הפעם בישיבה מזרחית, רגליים מסוכלות, לוגם עוד לגימה מהתה שעדיין נשאר חם ונעים ומנסה באופן פעיל להרפות ולהשקיט ולהסיר כל מחשבה ממוחי. סְפּלוֹץ', סְפּלוֹץ', סְפּלוֹץ', אני שומע את הטיפות ממשיכות לרדת בחוץ והצליל שלהן עכשיו דווקא מרגיע אותי. הזיכרון אמנם ממשיך לתעתע, אבל אני מבין שזה לא מה שחשוב. כרגע מה שחשוב זה לפתור את התעלומה של הגבינה והקור - כלומר איך זה שיורד גשם של גבינה צהובה, נוזלית לגמרי, ובאותו הזמן קר. אני שוקל לצאת החוצה ולברר את העניין טוב יותר, אבל נזכר בכל הפעמים הקודמות שיצאתי החוצה כשירד שם הגשם הזה והמחשבה שאצטרך אחר כך לעמול שעות להסיר את כתמי הגבינה ממעילי ומנעלי ואפילו מידַי ומשְעַרותי כל כך דוחה אותי שאני מחליט לוותר על כל העניין. התעלומה הזו אמנם מעניינת, אבל לא שווה את הטרחה שבלצאת החוצה. עדיף להשאר בפנים. אני מוריד את רגלי לתנוחה ישיבה רגילה (מערבית) לוקח עוד לגימה מהתה וחוזר אל הספר שלי, מברך את גורלי הטוב על שאיני צריך לצאת את הבית במזג אוויר שכזה.

עוד לא סיימתי לברך והנה הטלפון מצלצל. הרעש הפתאומי בתוך כל הסְפּלוֹץ', סְפּלוֹץ', סְפּלוֹץ' המונוטוני והמרגיע מקפיץ אותי ואני קם בבת אחת מהכורסא וניגש לשידה הארוכה שם נמצא המכשיר, קורן באור כתום זוהר בכל פעם שנשמע עוד צלצול. כשאני מגיע אליו אני מגלה שזה מכשיר טלפון מהסוג הישן - אלה שפעם היו בבתים, לפני שהמציאו את הטלפון הסלולרי. "מה פתאום הם התקשרו לנייח?" אני תוהה ומנסה לחשוב מי בכלל עוד מתקשר היום לטלפון הנייח ואז עולה בדעתי שאינני זוכר איפה שמתי את הנייד שלי. עוד משהו שכדאי לתת עליו את הדעת יחסית בדחיפות. הטלפון מצלצל שוב בעקשנות ואני ניגש להרים את השפופרת, אבל כשאני שולח אליה את ידִי, אני מגלה שהיא בעצם צג גדול שעליו כתוב עכשיו באותיות אור אדומות: "רִיקָה עצובה". ברגע שאני קורא את ההודעה, הטלפון משתתק באחת ואני יודע שעלי ללכת אל רִיקָה ולנסות לשמח אותה. זה דחוף, אסור שרִיקָה תהיה עצובה, דברים נוראים יכולים לקרות. בלי לחשוב פעמיים אני פוסע במהירות לעבר הדלת ופותח אותה מוכן לצעוד החוצה, ישר לביתה של רִיקָה שנמצא בצד השני של הגינה, מעבר לפטריה הגדולה. ספלוץ'! טיפה גדולה של גבינה נופלת שלושה מ"מ לפני האף שלי ומתנפצת על הרצפה, נתזים ממנה מכתימים את מכנסי. הכישוף ההיפנוטי נשבר. "מה אתה עושה?" אני גוער בעצמי, "כמעט ויצאת החוצה לקור ולגשם המגעיל הזה לבוש בחולצה דקה ומכנסיים דקים בלבד!" מרוב בושה אני משפיל את מבטי למטה "ועוד בנעלי בית!"

"לא", אני מתעשת. "אני צריך לדאוג לעצמי. אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילי ורִיקָה תצטרך לחכות כמה רגעים, מה יש?" אני מנסה להעלות בדמיוני את דמותה של רִיקָה מחכה על הספה הגדולה שלה, אבל אני לא מצליח. את הספה אני דווקא מצליח לראות בבירור בעיני רוחי: ספה גדולה של שלושה מושבים עם משענת יחסית זקופה מאחור. מרופדת באיזה בד לבן עם רקמה גסה של פרחים. רִיקָה שוכבת עליה, אבל אני לא מצליח לדמיין איך היא נראית. לרגע עולה בי ספק מבעית: "אני בכלל מכיר את רִיקָה?" כנראה שכן, כי המחשבה שהיא עצובה מטרידה אותי וברור לי שעלי ללכת אליה ולנסות לשמח אותה. אבל אני נחוש בדעתי לקחת את הזמן שלי ולא לצאת החוצה לפני שאני לבוש ומאורגן כהלכה. מכנסים עבים, חולצת פלנל, סוודר. למגינת ליבי המעיל היחיד שיש לי מוכתם בגבינה צהובה ובמקום המראה השחור, המבריק-נוצץ, הרגיל שלו הוא עכשיו נראה כמו מעשה טלאים של שחור מט וצהוב מלוכלך, אבל הוא ארוך ואטום ויגן עלי מפני הגשם. אני בודק אותו. מבפנים הוא דווקא נקי ואני לובש גם אותו. עכשיו נותרו הנעלים. אני מוציא אותן מארון הנעלים שעל יד השירותים. יש להן ריח קלוש של גבינה צהובה (או שאולי זה דווקא מהמעיל). כשאני בא לשרוך אותן, אני מוצא עוד פירור קטן של גבינה צהובה באחד החריצים. בתיעוב אני משליך אותו לאסלה ומוריד את המים. "זהו אני מוכן" אני מצהיר לעצמי. "אל תחפז" עצמי עונה לי ואני נעצר מול המראה הגדולה שמעל לשידה להתבונן בדמותי, לוודא שלא שכחתי שום דבר חשוב. באופן מפתיע לדמות שניבטת אלי מן המראה יש שפם. שפם גדול כזה כמו של רס"ר, או מקסיקני מהמערב הפרוע. "מה פתאום שפם?" אני חושב, "מעולם לא היה לי שפם". אבל כשאני מושיט את ידי למשש אותו - הוא בהחלט שם. שוב תוקפת אותי תחושה ברורה שמשהו כאן לא בסדר, ממש לא בסדר, אבל לפני שאני מספיק להתעמק בה, קול פנימי לוחש לי שרִיקָה עצובה ומחכה. הפעם דווקא עולה בדמיוני דמות - על הספה הלבנה שוכבת בחורה, נאה, שיער שחור חלק וארוך, חולצה מאריג צמר חום בהיר, מכנסי ג'ינס הדוקים, גרביים בהירות. מבטה ממני והלאה - לכיוון הדלת. גם אני שם פעמַי אל הדלת.

ברגע האחרון אני נזכר - מטריה! הרי יורד גשם בחוץ. אני חוזר לחדר וניגש אל המתקן של המטריות. יש בו שלוש מטריות. שתיים מהן רגילות, ואני יודע שאין טעם לקחת אותן - תוך שניות הן יתפרקו שם בחוץ עם הרוח הזאת והטיפות הכבדות של הגשם. המטריה השלישית היא משהו מיוחד. פטנט בלעדי שקניתי רק לאחרונה, במיוחד נגד הגשם הזה של הגבינה. המטריה עצמה נראית כמו איזה מן ספוג בצבע חום בהיר מוקף במין מסגרת קשיחה, מלבנית ומעט אובלית בצבע חום כהה. הספוג הזה הוא לב העניין, שכן הוא סופג את הטיפות של הגבינה וכך הוא גם בולם את הזעזוע כך שהמטריה עצמה לא נשברת. הוא גם מונע מנתזים להשפריץ לצדדים. כשהמטריה בידי אני פותח את הדלת. אני מושיט את המטריה החוצה ופותח גם אותה ועכשיו, מוכן ומזומן לכל מה שיקרה, אני יוצא החוצה, אל הגשם של הגבינה הצהובה ואל רִיקָה.

סְפלוץ', סְפלוץ', סְפלוץ' נופלות הטיפות סביבי. סְפלאף, סְפלאף, סְפלאף נופלות הטיפות על המטריה מעלי ואני פוסע על השביל, צעד ועוד צעד. מדי פעם מבטי מרצד קדימה שאראה לאן אני הולך אבל בדרך כלל אני מסתכל למטה שאראה על מה אני דורך. השביל כמובן מלא בשיירי גבינה ואי אפשר שלא לדרוך עליה, אבל אפשר לנסות לעקוף את השלוליות או התלוליות ולכוון את הרגליים למקומות הכי פחות צהובים. מחשבתי נודדת לעבר רִיקָה ששוכבת עצובה על הספה שלה ולרגע אני נתקף חרדה שמא התעכבתי יותר מדי. טיפה גדולה של גבינה צהובה שנופלת ממש לידי - מזכירה לי שעלי לדאוג לעצמי ושאסור לי לתת לרגשי האשמה האלה לשלוט בי ולאכול אותי מבפנים. מה שיהיה יהיה, אני אומר לעצמי - אתה עשה את מה שצריך, אבל תקפיד גם לשמור על עצמך - כי אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילך ואם מרוב חיפזון תדרוך בשלולית של גבינה - איש לא יעזור לך לנקות את הנעליים.

בהמשך השביל בהדרגה מבצבצים להם מקטעים של אבן שטוחה בינות לכתמים של הגבינה וצעד ועוד צעד והשביל הופך להיות יותר ויותר נקי. גם מבלי להרים את ראשי אני יודע שהגעתי אל הפיטריה ואני עכשיו מתחתיה. בכל זאת אני מרגיש רצון עז להסתכל ואני מטֵה הצידה את המטריה שלי, שעכשיו כבר די מלאה בגבינה בחלקה העליון, ומסתכל כלפי מעלה. לרגע אני נחרד שתיכף יפול עלי נטיף גדול של גבינה, אבל לא, זה לא נטיף של גבינה. זה נטיף של סלע, או מה שלא יהיה החומר הזה שממנו עשוייה הפיטריה הגדולה ואפשר לסמוך עליו שכמו שאר הנטיפים של הפיטריה הוא לא יפול כל כך מהר, לא בעידן שלנו. תמיד אהבתי אותה את הפיטריה הזו, גדולה וגבוהה, יותר מכל אחד מהבתים שממוקמים סביב לגינה. מרחפת שם באמצע, כאילו הגינה ובעצם השכונה כולה - הוקמה כאן מסביבה רק כדי לשמש לה תפאורה ומסגרת להדגשה. אני לא היחיד שאוהב את הפיטריה הזו. גם הדגים שבאופן קבוע משייטים כאן באוויר החופשי של הגינה אוהבים אותה. מתי שלא תסתכל, תמצא כמה מהם שוחים סביבה ובין הנטיפים שלה ולמרות שהגינה בעצם די גדולה, לעולם לא תמצא אותם מתרחקים ממנה יותר מדי. עכשיו שיורד הגשם הזה של הגבינה, הם אפילו יותר קרובים. מסתופפים כולם תחתיה, שוחים להם אנה ואנה סביב לבסיס שלה. גם הם שונאים את הגשם הזה של הגבינה ויעשו הכל להתחמק ממנו. השביל עובר ממש מתחת לבסיס וכשאני מתקרב כמה מהם שוחים לעברי ויורדים מעט יותר נמוך. אני מושיט את ידי למעלה ומלטף אחד מהם בחלקו התחתון. הם רכים ונעימים למגע ואני אוהב ללטף אותם. 'רִיקָה עצובה!' מזכיר לי קול פנימי, אבל אני מתמרד ומתעקש ללטף גם את הדג השני ששחה לעברי ואחר כך גם דג שלישי שהבחין בנו והצטרף גם הוא.

עוד כמה רגעים והדגים שוחים חזרה ממני והלאה ואחרים לא באים במקומם ואני ממשיך בדרכי. כשמתחילים שוב להופיע כתמים של גבינה צהובה על השביל אני מרים שוב את המטריה. היא כבר די כבדה מרוב הגבינה שנספגה בה קודם ואני מאד מקווה שהמוכר בחנות צדק כשהבטיח לי שגם אם אלך שעה שלמה בגשם המטריה תמשיך ותספוג ואני אשאר יבש ונקי. סְפלוץ', סְפלוץ', סְפלוץ', סְפלאף, סְפלאף, סְפלאף שוב יצאתי ממוטת כנפיה של הפיטריה ואני ממשיך בשביל לביתה של רִיקָה שנמצא באופן מקרי (או שאולי לא) בדיוק בצד השני של הגינה מביתי. שוב הקול הפנימי מזכיר לי ש'רִיקָה עצובה!' ושוב אני מתמרד ומזכיר לעצמי שהחיפזון מהשטן (או אולי מהגבינה), אבל כוח ההתנגדות שלי נחלש ואני מחיש את צעדי. את עשרים המטרים האחרונים אני עושה ממש בריצה שלמזלי מסתיימת לא כל תקלה גבינתית.

תוּק, תוּק, תוּק אני נוקש על הדלת של רִיקָה, כולי מתנשף. אין תשובה. תוּק, תוּק, תוּק אני נוקש שוב, מעט מודאג. שוב אין תשובה, האם יתכן שאיחרתי את המועד? אחרי הפעם השלישית שגם בה אין תשובה אני כבר ממש לחוץ ובחרדה גלויה אני לוחץ כלפי מטה את הידית והודף בכל כוח גופי את הדלת. היא לא נעולה ואני עף פנימה. מולי אני מבחין בספּה הלבנה בצד השני של החדר ועליה דמות קטנה מכורבלת בשמיכה. למרות הרעש שאני עושה בכניסתי הדרמטית לחדר, הדמות נשארת מוטלת שם על הספה ללא נוע. "כמה שהיא זעירה ושבירה, אלוהים, מה עשיתי?" אני ממהר לעבר הספה. המטריה נשמטת מידי אבל מעוצמת התנופה היא ממשיכה להתגלגל לצידי באותו הכיוון כך שאנחנו מגיעים אל הספה ביחד. "רִ י ק ה !" אני זועק כולי רועד, מושיט את ידַי קדימה. הדמות שעל הספה מסתובבת לעברי ומסירה מעל פניה את השמיכה ואני רואה ילדה כבת עשר בשיער ג'ינג'י מתולתל מסתכלת עלי - רִיקָה. ברגע הראשון פניה המנומשים עצובים, אבל כשהיא רואה אותי מתפשט עליהם חיוך גדול ואני יודע ששוב הצלחתי לשמח אותה ושהיא כבר לא עצובה יותר.

תחושה של רווחה והקלה מתפשטת בכל גופי כמו גל, אבל בעקבותיה תיכף מופיע גל נוסף, הפעם של כעס וזעם, גל של הבנה ששוב מישהו הצליח לשלוט בי ולתמרן אותי והדמות של הבחורה הנאה בשיער השחור החלק, וכל החרדות והחששות שהיו לי בדרך ואולי אפילו הגשם המגעיל הזה, לא היו אלא תעתועים שנשתלו בי בכדי שאמלא את התפקיד שיועד לי במחזה שמישהו אחר כתב. אי שם נשמע צלצול אזהרה, אבל אני מתעלם ממנו. כל מה שאני רוצה זה "לשבור את הכלים", למצוא איך להראות לבמאי העלום הזה שתמרן אותי כך, שאינני מוכן יותר שישלוט בי ושמכאן והלאה שוב לא אמלא את הוראותיו יהיה מה שיהיה. הצלצול הולך ומתחזק ומקשה אלי לחשוב, אבל אני מרכז את כל כוחי וכן, עכשיו אני יודע בדיוק מה עלי לעשות... אבל זה מאוחר מדי. הדבר האחרון שאני זוכר הוא פרצופה המחייך של רִיקה ורעש מחריש אוזנים שגורם לי לאבד את הכרתי.

"רִיקָה  שלי, קומי, כבר בוקר", אומרת אמא, מכבה את השעון המעורר ונוגעת קלות בְּבִתָּהּ. רִיקָה פוקחת את עיניה וכשהיא רואה את אִמָהּ לפניה היא מחייכת וקוראת בקול: "אמא, שוב חלמתי שהייתי עצובה ושהאיש עם השפם בא לעודד אותי והוא שוב הביא לי טוסט גדול עם גבינה צהובה וקיסם באמצע".