הפעם הראשונה שפגשתי את שיר-שיר היתה בסופר פארם. עמדתי שלושה אנשים אחריה בתור לקופה היחידה שהיתה פתוחה. לפניה היתה זקנה אחת שעשתה את הכל לאט ובנחת. כשסוף סוף סיימה וחשבתי שהנה התור יתקדם, הקופאית פנתה לזקנה והציעה לה כל מיני מבצעי קופה מפגרים. "אפשר אולי לפתוח עוד קופה?" רטן מישהו בתור. אבל פה מרכז מסחרי כפר הרצל, חור מארץ החורים וסופר פארם לא טורחת לשים כאן יותר מקופאית אחת במשמרת. למה להם? במילא אין לנו מקום אחר לקנות את התרופות שלנו. "אולי תעשי כרטיס חבר?" המשיכה הקופאית והזקנה התעניינה: "מה זה כולל?" הרגשתי שעוד רגע אני מתפוצץ. "די!!!" להפתעתי הצרחה שפילחה את האוויר לא באה ממני, אלא מהבחורה שעמדה אחרי הזקנה בתור, שאז עוד לא ידעתי שקוראים לה שיר-שיר. "מה את צועקת?" נהמה עליה הקופאית ובתגובה שיר-שיר נגשה אליה, נתנה לה שתי סטירות וברחה מהחנות עם התרופות שלה מבלי לשלם. כשהקופאית התאוששה, היא התחילה לצרוח: "משטרה! משטרה!" ונהיה שם בלגן שלם.
לקח שעה עד שסוף סוף סיימתי בסופר פארם וכבר היה כמעט שבע והייתי ממש לחוץ להגיע הביתה. החלטתי לקצר את הדרך ובמקום לצאת מהקניון בכניסה הראשית, חתכתי למסדרון האחורי. יש שם כל מיני מחסנים של חנויות וחללים נטושים, אבל פעם גיליתי שבסוף המסדרון יש גם דלת קטנה שמובילה החוצה, ליציאה נוספת שנמצאת ממש קרוב לבית שלי. בעיקרון רק לעובדים של הקניון מותר להיות שם וחוץ מזה זה מקום חשוך וקצת מדכא, אפילו ביום, אז הלכתי מהר. הייתי שקוע בלחץ שלי ולא שמתי לב לזוג רגליים שחסם את דרכי. נתקלתי בהן ונפלתי.
"Shit!" צעקתי באופן אוטומטי. הרגשתי שאני מועך משהו או יותר נכון מישהו. לרגע פחדתי שנתקלתי בגופה. זינקתי לקום ושמעתי: "אאוץ', זה כואב" בקול נשי מצחקק ומהבהלה צנחתי עליה שוב. רציתי לבקש סליחה, אבל למרות שמעכתי אותה, היא לא עשתה שום סימן שאכפת לה או שהיא מנסה לקום. כשניסיתי לקום בעצמי הרגליים שלנו הסתבכו ושוב נפלתי עליה. בינתיים העיניים שלי קצת התרגלו לחושך ויכולתי לראות שזאת היא - אותה הבחורה שעשתה את הבלגן בסופר פארם. הפנים שלי היו קרובים עכשיו לפנים שלה והיא הסתכלה עלי. אני נשבע שהעיניים שלה נצצו בחושך כמו עיניים של חתול, גדולות וירוקות, העיניים הכי חיות שראיתי בחיים שלי. גם היא הסתכלה לתוך העיניים שלי והתחילה שוב לצחקק. זה כבר ממש עיצבן אותי:
"מה את צוחקת? אם לא היית עושה את הבלגן שם, כבר מזמן הייתי בבית".
"תיקח עשרה לוּגָבֶל גם אתה תצחק" היא ענתה לי ופרצה בצחוק גדול.
על הרצפה לידה היתה חבילה פתוחה של "לוגבל", לפחות עשרה כדורים היו חסרים שם.
"את נורמלית? אפשר למות מזה" הכעס שלי התחלף בדאגה.
"אתה אולי תמות מזה", היא המשיכה לצחוק. "אותי זה דווקא מרים. בעצם, אולי אני אמות מצחוק היום".
ההברקה האחרונה שלה ממש הצחיקה אותה. תחושה של גועל שטפה ממני את הדאגה כלפיה. אני חייב להגיע כבר הביתה. הסתלקתי משם כל עוד נפשי בי.
עברתי לגור בכפר הרצל בהמלצת הדודה שלי, שרה: "זה מקום קטן ושקט. אני חושבת שזה יעשה לך טוב", היא גם השכירה לי את הדירה שבה אני גר עכשיו. זאת שפעם היא גרה בה, לפני שעברה לגבעתיים. היא צדקה. זה אמנם חור מארץ החורים, אבל השלווה של המקום באמת עשתה לי טוב. גם ההרגלים הקבועים שסיגלתי לעצמי מאז שעברתי לכאן: כל יום, בשבע בבוקר, ללכת לעבודה במוסך של בני, אחר הצהרים, לחזור הביתה ולהתקלח, כל ערב עד השעה שבע כבר להיות שוב בבית ובעשר להיכנס למיטה. כשהייתי יכול, השתדלתי גם כל יום בסביבות חמש אחר הצהרים ללכת לארקפה שבקניון ולשבת שם שעה על כוס קפה ועוגה. פשרה בין הצורך שלי לראות אנשים וקצת "אקשן" לבין מה שחור כמו כפר הרצל יכול להציע.
ביום המחרת, כשישבתי כהרגלי בארקפה, התנהלה שם שיחה ערה על התקרית בסופר-פארם וכך יצא שנשארתי יותר מאוחר ממה שתכננתי ושוב החלטתי לקצר את דרכי ולחתוך דרך המסדרון האחורי. הפעם הייתי זהיר יותר והסתכלתי לאן שאני הולך. כבר מרחוק הבחנתי בזוג הרגלים שחסמו את המעבר. היא עדיין פה? מאתמול? נזכרתי במה שאמרה על העשׂרה לוגבל ותקף אותי פחד. היא מתה! בגללךָ! יכולתָ להציל אותה וברחת. רציתי לברוח שוב, רק זה חסר לי להסתבך עם גופה עכשיו. אבל מה אם מישהו ראה אותי נכנס לכאן? אם אני האחרון שראה אותה בחיים? זה אומר משטרה ו… עודי שקוע בפחדים שלי והרגליים התקפלו מעצמן הצידה ופינו לי את הדרך. הפעולה הייתה מלווה בציחקוק מוכר. עברתי על פניה במהירות. אבל בכל זאת הצצתי, עיניה הירוקות נצצו אלי מתוך האפלה.
למחרת, באתי לשם בכוונה. היא עדיין הייתה שם.
"להסתכל זה עשר שקל, בעשרים מותר גם לצלם" היא צחקקה לעברי.
"מה את עושה פה?"
"נהנית מהחיים" היא ציחקקה והרימה אריזת תרופה מרשרשת. עכשיו כבר היו חסרים כמעט כל הכדורים בדף שהיא החזיקה. משותק מפליאה המשכתי לנעוץ בה את מבטי.
"אתה חייב לי כבר עשרים שקל, זה נחשב שהסתכלת כפול" היא ענתה בקול שניסה להשמע כועס אבל יצא משועשע.
"מה?"
"בעצם, במקום שתשלם לי, אולי תביא לי משהו לאכול מהקניון, יש מצב שמזמן לא אכלתי, בא לי סנדביץ׳"
"תלכי בעצמך". היא באמת מצפה שאקנה לה משהו לאכול רק בגלל שהסתכלתי עליה?
"אתה לא רואה שאני לא במצב ללכת לשום מקום" היא שוב התחילה לצחוק
"את צריכה עזרה?"
"בטח שאני צריכה, תביא לי סנדביץ'"
"התכוונתי אמבולנס, או רופא או…"
"אני רעבה!" היא צרחה עלי ואני הלכתי לקניון והבאתי לה סנדביץ': אבוקדו גבינה ובצל, נראה לי יותר מתאים לבחורות מהנקניק פסטרמה שהיה האופציה השניה ב״סנדביץ׳ ביס״
היא הצליחה להתיישב והיד שלה רעדה כשהיא הושיטה אותה לקחת את הסנדביץ' ממני. עכשיו גם שמתי לב שהיא היתה מאד רזה ושהבגדים שלה די מלוכלכים.
- איך קוראים לךְ?- שיר-שיר
- שיר?
- "לא, טפש, אני נראית לך כמו שיר?" והיא פרצה בצחוק היסטרי.
- "קוראים לי שיר-שיר"
- איזה מן שם זה שיר-שיר?
- איך קוראים לךָ?
- אליהו
- "איזה מן שם זה אליהו?" היא שוב התחילה לצחקק וזה די עיצבן אותי.
- מה זאת אומרת איזה מן שם זה אליהו. זה השם שההורים שלי נתנו לי, זה מהתנ"ך, היה פעם נביא כזה.
- טוב, אל תתעצבן.
לא הצלחתי להבין אם שיר-שיר זה באמת השם שלה. גם לא מאיפה היא באה. מה שכן הצלחתי להבין זה שלפני כמה ימים היא נסעה במונית לכיוון ירושלים וכשאמרה לנהג באמצע הדרך שאין לה כסף לשלם לו, עצר את המונית בַּמָקום והתעקש שתרד איפה שהם היו. לכפר הרצל היא הגיע ברגל ומאז היא גרה פה במסדרון האחורי של הקניון.
הצעתי לה להתקשר מהסלולרי שלי למישהו שיבוא לעזור לה, אבל היא שלפה מהכיס האחורי שלה מכשיר משלה ואמרה שאין צורך. "אז את צריכה כסף?" שאלתי. היא שוב פרצה בצחוק היסטרי: "משוגע, אתה באמת מציע לי כסף?" אחר כך היא נרגעה ואמרה שלא צריך, שהכל טוב ועכשיו שהיא גם אכלה וגם יש לה מספיק לוגבל, היא באמת לא צריכה שום דבר נוסף ושאני יכול ללכת. כבר היה כמעט שבע אז קמתי והלכתי. מאוחר יותר בבית עלה בדעתי שזה בטח לא נוח לישון על הרצפה או איפה שזה לא יהיה שהיא ישנה שם באחורנית של הקניון. מצד שני, אם מספיק לוגבל? - אולי לא מרגישים וזה בסדר.
יומיים אחר כך, היא כבר גרה אצלי בבית. ״אתה משוגע!״ צעקה עלי הדודה שרה כשהגיעה לכפר הרצל לביקור החודשי שלה. היא לא מאמינה בבנקים, הדודה שלי, אז פעם בחודש היא באה לקבל את שכר הדירה במזומן.
לא רציתי שתפגוש את שיר-שיר, היה לי הרגשה שהן לא יסתדרו, אבל בדיוק היינו באמצע ארוחת ערב כשדודה שרה צלצלה בדלת ושיר-שיר אוטומטית קמה ופתחה.
- "מי את?" שאלה שרה בקול מאשים.- "אני שיר-שיר ומי את?" שאלה שיר-שיר, מחקה במדויק את הטון של הדודה.
- "חוצפנית אחת" התחממה הדודה שלי.
- "שרה, זה בסדר, היא חברה שלי"
- "הוא מרשה לי לגור איתו" התערבה שיר-שיר וחייכה חיוך גדול ומלאכותי.
זה כבר היה יותר מדי בשביל הדודה שרה, העצבים שלה רגישים והיא התחילה לצעוק עלי, מתעלמת משיר-שיר לגמרי: "מה פתאום אתה מכניס אנשים זרים לבית שלי?" ו״אתה יודע מי היא? מאיפה היא?" ו"כמה זמן אתה בכלל מכיר אותה? בטח אפילו לא חודש".
"שבועיים וחצי" עניתי ואז היא צרחה עלי שאני משוגע.
משכתי בכתפי, הסתכלתי לדודה שרה ישר בעיניים, כמו שהפסיכולוג לימד אותי, ואמרתי לה:
- ״ככה זה כשאוהבים״.מה יכולתי להגיד לה? שגם ביום אחרי זה קניתי לשיר-שיר סנדביץ'? ושביום אחר כך היא אמרה לי שבא לה להתקלח ושלמרות שציחקקה כשאמרה את זה, ידעתי שהיא מתכוונת ברצינות והזמנתי אותה אלי הביתה? ושאז, אחרי שהתקלחה היא יצאה מהמקלחת עטופה רק במגבת שבקושי הסתירה את הגוף שלה וטפטפה מים מהשיער הארוך שלה על הריצפה? ושהיא אמרה שהיא רוצה גם לכבס את הבגדים שלה, אז נתתי לה את החולצה הכחולה עם ההדפס של BB8 מ Star Wars ואת המכנסי ספורט שאני לא לובש? ושמאז היא פה ולובשת את הבגדים שלי וישנה על הספה בסלון שלי?
שום דבר מזה לא היה מתוכנן, זה פשוט קרה. בערב הראשון היא נרדמה על הספה כמעט מיד אחרי המקלחת. בבוקר למחרת כשרציתי ללכת לעבודה, הערתי אותה והיא ביקשה "בבקשה, בבקשה, בבקשה" שאתן לה להישאר היום. "אין לךָ מה לדאוג, ממילא עוד מעט אני אקח את הלוגבל שלי ואני אשאר פה לצחקק על הספה לפחות עד שתחזור". לא יודע למה היא אמרה את זה, כי בטח שזה לא היה אמור להרגיע אותי או משהו, אבל כשהסתכלתי עליה, העיניים הירוקות שלה נצצו והיא נראתה לי חמודה כזאת ולא מזיקה וגם הייתי לחוץ לצאת כבר, אז נתתי לה להישאר. חשוב לי מאוד לא לשנות את ההרגלים שלי ו"להגיע בזמן לעבודה" זה אחד ההרגלים הכי חשובים. אולי בגלל זה גם הרשתי לה להישאר. כשחזרתי אחר הצהרים, כל הבית הריח טוב מהאוכל שהיא הכינה ממה שהיה במטבח שלי ואחרי כמה ימים, זה שהיא שם - פשוט הפך לעוד הרגל.
אחרי שהדודה שרה הלכה, שיר-שיר נגשה אלי קרוב. עכשיו שהיתה מטפלת בעצמה ומתקלחת כל יום, היה לה ריח ממש טוב והיא גם נראתה נהדר, למרות שעדיין היתה מאד רזה והשיער שלה תמיד היה מבולגן לכל הכיוונים.
"תגיד, אתה התכוונת למה שאמרת לה?"
"לְמָה?"
"שאתה אוהב אותי?"
מה יכולתי להגיד לה? משכתי בכתפי ואמרתי: "כן". רציתי להוסיף עוד משהו אבל היא התנפלה עלי וחיבקה אותי ונישקה אותי ושאר המילים ברחו לי. באותו הלילה היא גם עברה לישון במיטה שלי ושכבנו בפעם הראשונה.
זה ממש כיף שיש מישהו שרוצה להיות איתך והחיים שלי נהיו דבש - בבוקר הייתי קם בשעה קבועה והולך לעבודה, לוחש להתראות לגופהּ העירום שהיה מציץ אלי מתחת לשמיכה. כשהייתי חוזר אחר הצהרים היא תמיד חיכתה לי עם משהו טעים לאכול שהכינה ואחרי שהייתי מתקלח היינו אוכלים ביחד. אחר כך - או שהיינו הולכים לטייל ביישוב או שהיינו צופים בסרטים וסדרות בטלוויזיה. לקניון היא לא רצתה ללכת. "אני מפחדת שמישהו יזהה אותי שם".
- "מה את עושה כל היום כשאני לא פה?"- "לוקחת לוגבל" ענתה בציחקוק.
בלילה היינו עושים סקס והרבה, או לפחות כמה שאני יכולתי, כי בדרך כלל אחרי הפעם הראשונה הייתי פשוט נרדם. הגוף שלה היה מאד סקסי והוא זז בדיוק בצורה הנכונה ובכל זאת משהו חסר לי. כאילו היא עצמה לא באמת היתה שם, רק הגוף שלה. קשה לי להסביר כי גם לי זה נשמע מוזר, אבל ככה הרגשתי.
"אתה משוגע" אמר לי בני במוסך, כשיצא לי פעם לדבר איתו על זה: "לפי הסיפורים שלךָ - מה שיש לך - זה ההכי טוב שיש. הלוואי ולילי שלי הייתה חצי ממה שאתה מספר".
אבל אני לא הרגשתי שזה הכי טוב שיש, הרגשתי שמשהו חשוב חסר. עלה בדעתי שאולי זה בגלל הלוּגָבֶל וזה עשה אותי עצוב.
- "אלי, אלי, אלי-יהו, מי יֵדַע איפה ומה הוא?"קולה המתנגן הוציא אותי מהרהורי.
- "אתה נראה לי עצוב. אפשר להציע לך קצת מהלוגבל שלי?" היא ציחקקה.
- "לא, תודה" עניתי בקול מדוכדך.
- "ידעתי, אתה טיפוס של רוּפְנַקְס, לא של לוּגָבֶל", היה על פניה חיוך שובב, כאילו גילתה סוד חשוב.
אם כבר אז 'דֶרְוַואן', חשבתי לעצמי, אבל לא אמרתי את זה. במקום זה אזרתי אומץ ושאלתי:
- "שיר-שיר, אפשר לבקש ממך משהו?"
בתגובה היא נצמדה אלי קרוב, והריח המשגע שלה בלבל לי את השכל. היא בדיוק לבשה אחת מהחולצות כפתורים שלי שהיו גדולות עליה והיא לא סגרה את הכפתורים, כך שהשדיים שלה היו חצי גלויים והיא הקיפה אותי עם הרגליים שלה וליחששה בקול נמוך:
- "בשבילך - הכל".
זה היה כל כך מפתה להיכנס ישר לתוך הסקס ככה, אבל מזה בדיוק התחיל כל העצב שלי, אז עצרתי את עצמי ואמרתי:
- אני רוצה שתורידי מהכמות של הלוגבל שאת לוקחת.
- כבר הורדתי. מאז שאני איתך, אני לוקחת רק שש ביום במקום עשר.
- את יודעת שחמש נחשב קטלני? כמה את צריכה לקחת?
- שתיים, אבל זה כבר לא משפיע עלי בשיט.
- אז אולי תנסי שלוש?
- אבל אז אני לא יהיה מסטולה.
- אני רוצֵה שלא תהיי מסטולה.
- "אלי, אלי, אלי-יהו" קולה שוב התנגן, אבל אז הפנים שלה נהיו רציניות ועיניה התמקדו ישר לתוך עיני:
- אתה רוצה שאני לא יהיה מסטולה?
- כן.
היא חיבקה אותי ממש חזק ונתנה לי נשיקה ארוכה בשפתיים וחשבתי שזהו, יצאנו לדרך חדשה, אבל אז היא שחררה אותי ואמרה לי:
- אני מאוד מעריכה את זה, באמת, אבל תאמין לי שאתה מעדיף אותי מסטולה על לוגבל.
- אני לא. אני רוצה אותך בלי הענן הזה שמסתיר את הנשמה שלךְ ממני.
- הנשמה שלי לא כזאת יפה, אתה לא יודע במה אתה מסתבך.
- אני מוכן לנסות.
- כן, אבל אחר כך אתה תזרוק אותי.
- בכל זאת אני רוצֵה לנסות, בבקשה?
היא ביקשה שאקנה לה בלוק גדול של דפים לציור וגירים וטושים בכל מיני צבעים ובבוקר כשהייתי הולך לעבודה היתה מוצאת לעצמה פינה שקטה ומציירת. לפעמים זה היה יוצא קשקוש, כמו של ילדים בגן, לפעמים ציור מושקע ומדויק של הפינה של הספה או של חבלי הכביסה בבית הפרטי שלידנו. אחר הצהרים לפעמים האוכל היה מוכן ולפעמים לא, אבל זה לא היה לי אכפת. לפעמים הייתי מוצא אותה יושבת באמבטיה עם הבגדים שלה ובוכה, אבל אפילו זה לא הפריע לי. מה שהיה חשוב לי זה שהיא היתה איתי, הרגשתי אותה, שם איתי, גם במיטה אבל גם בטיולים שלנו ביישוב ובכל דבר אחר שעשינו ביחד. וגם היא הרגישה אותי:
- אלי, אלי, אלי-יהו, מי יֵדַע איפה ומה הוא?- עזבי אותי שיר-שיר, אין לי מצב רוח היום.
- "העולם נראה שחור! אפילו באופק אין צל של אור!" היא הכריזה בקול רם ודרמטי שהזכיר לי הצגה שראיתי פעם בקאמרי. איך היא תפסה במדויק את מצב הרוח שלי? אבל לא התכוונתי להגיד לה את זה.
- אתה יודע למה אתה מרגיש ככה, נכון?
- נו, תגידי לי למה אני מרגיש ככה?
- כי עכשיו נובמבר, והחושך שיורד מוקדם משחק עם המוח שלך.
לא יכולתי שלא לחייך, האם יתכן שהיא צודקת?
- "זה הזמן לקפה ועוגה בארקפה!" היא הכריזה בפסקנות, כמו כרוז של פרסומת.
ניסיתי להבין אם בא לי ללכת. לא, לא בא לי. מה שבא לי זה להשאר תקוע פה על הספה, לנצח:
- אבל את מפחדת ללכת לשם, לא?
- אל תזוז! חכה רק רגע. אני תיכף אקרא לשלמה.
היא נעלמה ואחרי חמש דקות הופיעה בחזרה לבושה בג'ינס שלה ואחת החולצות שלי שהפעם היתה מכופתרת עד למעלה. מעל השפה העליונה שלה התנוסס עכשיו שפם שהיא ציירה עם משחת נעלים. על ראשה היא חבשה את הכובע רחב השוליים שלי ושיערה הארוך היה משוך למעלה ואסוף כולו מתחתיו כך שנראה היה כאילו יש לה שיער קצר. החולצה שלי היתה גדולה עליה והסתירה היטב את שדיה הקטנים. המראה שהתקבל היה די גברי.
"שלום אליהו, אני שלמה", אמרה בקול שניסה להיות בס: "שיר-שיר אמרה שאתה רוצה ללכת איתי לארקפה".
לא יכולתי שלא לחייך ולמרות שעדיין לא בא לי, נתתי לה למשוך אותי מהספה ולקחת אותי לשם.
שלושה חודשים אחר כך, זרקתי אותה מהבית. הקש ששבר את גב הגמל הגיע בשלוש בלילה, אחרי שקול המפתח המסתובב בדלת העיר אותי משנתי וקלטתי את הצל של דמותה המתגנבת פנימה.
יומיים קודם, כשחזרתי מהעבודה, דלת הכניסה לא היתה נעולה. "שיר-שיר?" לא היתה תשובה. דווקא היה לה מצב רוח טוב בבוקר. מודאג, מיהרתי לכיוון האמבטיה. היא לא הייתה שם. גם לא בשום מקום אחר בבית. האם יתכן ששוב יצאה? בזמן האחרון הייתה נעלמת לעיתים יותר ויותר קרובות, מכבה את הסלולארי ונעלמת. תמיד במפתיע וללא התראה מוקדמת. זה כבר התחיל ממש לעצבן אותי. אני זקוק להרגלים קבועים, חייב לדעת מראש מה יהיה, אחרת הכל מתפרק סביבי. למה היא לא יכולה להבין את זה?
"גם ככה את משַגַעת אותי עם מצבי הרוח שלך ועם השינויים שאת כל יום עושה בבית ובסדר יום שלנו. לפחות כשאת הולכת - תשאירי הודעה. מה כל כך קשה? את רוצה לצאת מהבית? תצאי - תלכי מתי שבא לךְ ותחזרי מתי שבא לךְ, רק תשלחי לי וואטסאפ: 'אֵלִי, אני יוצאת עכשיו, אחזור בשעה…' שאני אדע."היא היתה עושה לי "כן" עם הראש ובמבט רציני אומרת לי: "בסדר" ואחרי כמה ימים נעלמת שוב. בדרך כלל היתה חוזרת מתישהו מאוחר בלילה או מקסימום עד הבוקר שלמחרת. מה שהכי הרגיז אותי היה שאף פעם לא היה לה הסבר למה ולאן הלכה.
- "איפה היית?"- "לא זוכרת", מבטה סירב לפגוש את מבטי.
- "תסתכלי עלי, מה את לא זוכרת, זה היה אתמול בערב"
- "אני לא זוכרת, מה תעשה לי?"
מה באמת יכולתי לעשות? חוץ מלהתרגז? אבל הפעם היא גם שכחה לנעול את הדלת וזה כבר היה מוגזם. מעוצבן הלכתי לחדר השינה לקחת בגדים נקיים לאחרי המקלחת. כשפתחתי את ארון הבגדים, אינסטינקטיבית השפלתי את מבטי לכיוון קופסת נעליים שבמדף התחתון. היא הייתה שם כרגיל, גם הגלויה עם הפרפרים היתה מונחת עליה כרגיל, אבל היה נדמה לי שהגלויה לא בדיוק במקום, כאילו זזה קצת. מיד נדרכתי. בקופסת הנעליים הזאת היה הכסף שלי, כל חסכונותי עלי אדמות ובפרט שכר הדירה לחודש הקרוב. כבר כמה זמן חשדתי שנעלמים משם שטרות. עשרים שקל פה, מאה שקל שם. לא רציתי להגיד לשיר-שיר כלום, כי לא הייתי בטוח, אז שמתי על הקופסא את הגלויה הזאת של הפרפרים וכל כמה ימים הייתי סופר את הכסף ומשנה קצת את הזווית של הגלויה. כנראה בדמיון שלךָ, שכנעתי את עצמי, כי מאז שעשיתי את זה, הסכום תמיד הסתדר והגלויה תמיד נשארה במקום.
הפעם הקופסה הייתה ריקה. "שיר-שיר, למה עשית לי את זה?" המחשבות התחילו לרוץ לי בראש במהירות:
- אלוהים, כל הכסף שלי! מה אני עושה עכשיו?- איך יכולתְ לבגוד בי ככה? אחרי כל מה שעשיתי למענךְ?
- תאמין לי, אתה מעדיף אותי מסטולה על לוגבל.
- דודה שרה, צדקת, אני לא יודע עליה כלום.
- משוגע, אתה באמת מציע לי כסף?
- הדודה שרה! אלוהים, היא באה מחר לקבל את השכר דירה שלה.
- בני. אולי בני יוכל לעזור לי, לתת לי הלוואה, על חשבון השכר שלי?
- שיר-שיר, בבקשה תגידי לי שזה לא נכון.
בשלוש בלילה, יומיים אחר כך, קול המפתח המסתובב בדלת העיר אותי משנתי וקלטתי את הצל של דמותה המתגנבת פנימה. היא הניחה את המפתח והסלולארי שלה על השידה, התפשטה, נכנסה למיטה ונצמדה אלי ערומה - כאילו כלום. התרחקתי ממנה:
- שיר-שיר, מה הקטע?- שְשש, מאוחר עכשיו, צריך לישון, למה אתה מעיר אותי?
- "שיר-שיר!" צעקתי.
זה הקפיץ אותה, אבל אז היא התחילה לצחקק וניסתה להצמד אלי ולשלוח ידים ללטף אותי.
העפתי את הידים שלה ממני.
- או שאת מספרת לי עכשיו מה קרה, או שאת עפה מפה.
- "מה קרה? מה קרה?" חיקתה את דברי בטון כעוּס: "מה שתמיד קורה, קפץ לי בורג, התחרפנתי, איבדתי את זה".
חיכיתי להמשך, אבל שום המשך לא בא.
- זהו?
- כן, זהו.
- והכסף שלי?
- בזבזתי אותו.
- הכל?ֿ
- כן.
- על מה?
- על שטויות.
- על לוגבל?
- הלוואי, במצב הזה לוגבל כבר לא עוזר בשיט.
- אז על מה?
- אמרתי לך, על שטויות, עכשיו תן לישון.
אולי עוד הייתי מצליח איכשהו לכבוש את הכעס שלי, אבל היא בדיוק התפוצצה מצחוק וזה כבר היה יותר מדי.
- עופי מהבית שלי!
- עכשיו?
- עכשיו!
הצחוק נעלם. היא הסתכלה עלי, עיניה הירוקות ממוקדות לתוך עיני, אבל אני לא מצמצתי ולאט לאט היא קמה מהמיטה. היא נעמדה מולי, ערומה, נותנת לי לספוג היטב את פניה היפות, את שיערה הארוך, את שדיה הקטנים, את גופה הנשי שהיה עכשיו קצת פחות רזה, ואת שיער הערווה שלה שהיה טיפה יותר כהה משיער ראשה ושגם בחושך בלט בין רגליה הלבנות.
- התכוונתי לזה, שיר-שיר.
היא הסתובבה ולאט לאט התלבשה בחזרה בבגדים שאיתם הגיעה: תחתונים, הג׳ינס הנצחי שלה, גופיה הדוקה ועליה חולצה משלי. אחר כך גרביים ונעלי הספורט הישנות שלה. היא הסתכלה עלי, אבל מבטי לא התרכך. אחר כך הסתכלה סביבה. מבטה נפל על הסוודר הישן והמלוכלך שלי, זה שלבשתי למוסך כשהלכתי לעבוד.
- אכפת לך אם אני יקח את זה. קר עכשיו בחוץ.- קחי.
היא לבשה אותו ואיכשהו זה כבר נתן לה מראה של homeless. אחר כך הסתכלה עלי עוד פעם אחת, לקחה את הסלולארי שלה והמפתח ויצאה לכיוון הסלון. שמעתי את קול המפתח המסתובב במנעול ואת הדלת הנפתחת
- "אל תשכח לנעול אחרי, שאני לא אוכל לחזור"/המפתח! זינקתי בעקבותיה, אבל הדלת כבר הייתה סגורה. המפתח שנתתי לה, היה נעוץ בחור המנעול מבפנים. סובבתי אותו ונעלתי את הדלת, שהיא לא תוכל לחזור, ממש כמו שאמרה לי.
למחרת, כשהשעון צלצל, לא היה לי שום חשק לקום מהמיטה. בכוח גררתי את עצמי החוצה. אחרי שבני הלווה לי את שכר הדירה, הייתי חייב לו. לא יכולתי להבריז ולא להופיע לעבודה. אבל הוא הרגיש שמשהו לא בסדר ובהפסקת הצהרים שאל אותי מה קרה. סיפרתי לו שזרקתי את שיר-שיר מהבית. ״לא ידעתי״ אמר בקול מתנצל. ״אם אתה צריך לקחת את שאר היום חופש, להתאושש, זה בסדר, תיקח גם את מחר אם צריך״.
את שאר היום ביליתי באבל. כעסתי עליה, שנאתי אותה, התגעגעתי אליה. למה היא עשתה את זה? בערב לא יכולתי לעמוד בפיתוי והסתכלתי בוואטסאפ: "נראתה לאחרונה לפני שלושה ימים". עדיין לא פתחה את הטלפון שלה, הסתומה. במילא לא רציתי לכתוב לה שום דבר.
אתה חייב לאסוף את עצמך ולחזור למסלול. שכנעתי את עצמי שהדרך הכי טובה תהיה לצאת לטיול בישוב, להתאוורר. חזרתי אחרי שעתיים, בידיים ריקות: בטח עזבה את כפר הרצל כבר בבוקר, אולי אפילו עוד אתמול בלילה.
"אלי, אלי, אלי-יהו"
"כשאתה מרגיש שאתה הולך להתפרק, פשוט תיצמד להרגלים הקבועים, זה יחזיק אותך עד שהסערה תחלוף".
העמדתי את השעון לשעה הרגילה ולמחרת חזרתי לעבוד כאילו כלום לא קרה. הבטחתי לבני שהכל בסדר אצלי ושאני מתאושש. הודיתי לו בליבי שלא חקר יותר מדי. אחר הצהרים חזרתי להרגל הישן ובדיוק בחמש הלכתי לקניון והזמנתי לעצמי קפה ועוגת שטרודל תפוחים בארקפה. הקפדתי לסיים מוקדם כך שיהיה לי מספיק זמן לצאת מהכניסה הראשית וללכת כל הדרך מסביב ועדין להספיק להגיע הביתה הרבה לפני שבע. המסדרון האחורי של הקניון יהיה מעתה והלאה מחוץ לתחום. אני לא טוב בזכרונות והחלק הזה בחיים שלי - נגמר.
יומיים התמדתי בכך, אבל ביום אחרי זה, כשישבתי בארקפה, המלצר הקבוע שוב היה שם והוא שאל אותי:
- תגיד, הבחורה המשונה שהיית בא איתה לכאן לפעמים, אתה עוד בקשר איתה?- לא, נפרדנו, למה?
- כי לפני יומיים, כשבאתי לקחת משהו מהמחסן שלנו מאחורה, היה נדמה לי שראיתי אותה שם. רציתי לקרוא לה, אבל כשהיא ראתה אותי, היא ברחה ממני.
היא כאן! הלב שלי קפץ. אני שונא אותה! הכעס שלי רטן. היא בטח נורא מסכנה, ענה לו המצפון. תיזהר, היא רכבת ההרים שיכולה להפיל אותך סופית, המוח שלי יעץ.
- "אפשר לקבל חשבון" אמרו השפתיים שלי.- "כבר?" שאל המלצר בתמיהה.
- "כן, נזכרתי במשהו" עניתי לו "ותארוז לי בבקשה את הקפה והעוגה"
- "בבקשה".
"הלו, אסור לך לעבור משם, זה רק לעובדי הקניון" אמר לי הבחור מהחנות כלי בית.
הוא היה לבד בחנות אז התעלמתי ממנו, ממילא לא ירדוף אחרי. הלכתי ישר לכיוון היציאה האחורית, איפה שמצאתי אותה בפעם הראשונה. היא לא הייתה שם. גם לא במסדרון הצדדי של המחסנים. האם היא הסתלקה? בכל זאת עברו יומיים? הגיוני שכן, הרגשתי שלא. המשכתי לחפש, מאמץ את עיני באור הקלוש. מעבר למחסן של הארקפה היה עוד מסדרון צדדי עם מחסנים. החלון שם היה חסום בקרשים, כך שהיה שם אפילו יותר חשוך. בכל זאת הבחנתי שבקצה השני של המסדרון היו מדרגות. כנראה שיש פה גם מרתף, אולי היא למטה. היתה שם ערימה של לכלוך באמצע הפרוזדור שהייתי צריך קודם לדלג מעליה בשביל להגיע למדרגות. כשהתקרבתי, היה נדמה לי שיש לערימה הזאת נעלי ספורט ישנות. הוצאתי את הפלאפון שלי וחיפשתי את המתג של הפנס. זוג עיניים ירוקות, זוהרות כמו עיני חתול נצצו אלי מתוך סוודר ישן ומהוּהַ. באור של הפנס הבחנתי עכשיו בידיים ורגליים זרוקות באי סדר, כאילו מישהו השליך אותה שם והיא נשארה איפה שנפלה מבלי יכולת לזוז. חיוך קטן הפציע מתחת לעיניים:
- "התגעגעתי אליךָ"- את בסדר?
- מה זה חשוב, באתָ לחפש אותי!
- את פסיכית לגמרי, את יודעת?
היא לא אמרה כלום ורק עשתה לי "כן" עם הראש. לא יכולתי לראות אותה ככה יותר
- יאללה, בואי הביתה"
היא לא זזה.
- את יכולה לזוז?
היא עדיין לא זזה ורק שוב עשתה לי "כן" עם הראש.
- מתי אכלת פעם אחרונה?
היא לא ענתה, אבל לאט לאט הזיזה את עצמה לתנוחה של כמעט ישיבה.
- "הבאתי לךְ קפה ועוגת שטרודל"
היא חייכה והושיטה יד רועדת ולקחה לגימה מהקפה שקצת נשפך עליה ואחר כך גם כמה ביסים מהעוגה. פירורים התפזרו על הסוודר וכמה נדבקו לפניה. אחר כך לקחה עוד לגימה ושוב כמה ביסים קטנים. חיכיתי בסבלנות עד שסיימה.
- שיר-שיר, בואי איתי הביתה.
- היא לא ענתה ורק המשיכה ללקט באצבעותיה את הפירורים של העוגה שהתפזרו סביבה ולדחוף לפיה.
- נו בואי כבר, אני רציני, את יכולה להמשיך לגור איתי, רק תתקלחי ותחפפי את השיער שלך.
- אתה יודע שאני אגנוב ממך שוב?
- אני יודע, בואי הביתה.
- ואתה גם תזרוק אותי שוב.
- יכול להיות, אבל בינתיים אני רוצה שתבואי איתי.
הפעם, כשהיא חזרה לגור איתי, זה כן היה מתוכנן. ידעתי מה עומד בפני וכבר למחרת ביקשתי מבני יום חופש ולקחתי אותה לד"ר גרבובסקי. כשהכניס אותה, אמר לי לחכות בחוץ, אבל היא התעקשה שאכנס פנימה וכך שמעתי על מה דיברו וראיתי איך בדק אותה.
- "הלוּגָבֶל כבר לא עובד, אפילו עשר בקושי מרים לי את המצב רוח" אמרה מכונסת בעצמה ומדוכאת
- "אז ננסה משהו אחר" ענה לה בקול מרגיע.
בקושי אפשר היה לראות, אבל היא טיפה הזדקפה. חשבתי שהוא ירשום לה דֶרְוַואן, אבל להפתעתי הוא הציע דווקא רוּפְנַקְס.
- "זה לא יעבוד, כבר ניסיתי".
- "לא ניסית אחרי הרעלת לוגבל, זה עכשיו ישפיע עליך אחרת. תתחילי עם שְנַים ביום, בשעה קבועה. זה מאוד חשוב, נגיד שבע בערב. תחזרי אלי בעוד שבוע. בינתיים יש פה גם כמה בדיקות שאני רוצה שתעשי".
הרוּפְנַקְס לא עזר. אחרי שבוע, כשבאנו, היא היתה שבורה כמו בפעם הראשונה. בקושי הצלחתי לגרור אותה אליו. הוא התייעץ עם האינטרנט ועיין בכמה ספרים.
- תוסיפי גם אחד מהכחולים האלה - הבורומיל, את זה תקחי בבוקר, גם כן נגיד בשבע.
- "בשבע בבוקר אני לא קמה", ניסתה לצחקק.
- אז מתי שאת קמה, אבל כמה שיותר מוקדם.
היא הסתכלה עליו במבט עצוב.
- אל תתייאשי. בסוף נמצא את הנוסחה הסודית שלךְ.
זה לא עבד.
- בואי ננסה לעלות לשלושה רוּפְנַקְס, אבל תקחי גם לוגובל אחד.
- אבל ד"ר - הרוּפְנַקְס והלוּגָבֶל עובדים בדיוק להיפך, זה יעשה לי סלט שלם במוח.
- תנסי. שבוע, זה הכל, אפילו רק ארבעה ימים.
ביום הרביעי זה התחיל לעבוד. היא הפסיקה לרעוד ולבכות ומצד שני גם לא ציחקקה כל הזמן.
השארתָ את הבלוק ציור שלי? בא לי לצייר משהו.
הימים הבאים היו מלאים בשמחה, בכל יום התקדמות קטנה. כשהכינה לעצמה משהו לאכול. כשעזרה לי לחתוך סלט. כשחזרתי הביתה והיתה ארוחה מוכנה, כשביקשה לצאת ולטייל ביישוב. כששאלה למה אני לא שוכב איתה.
- כי אני רוצה להיות בטוח שאת מוכנה.
- אני חושבת שעכשיו אני כבר מוכנה.
החיים חזרו להיות נורמליים. כמעט. עדיין הייתה מאוד מסוגרת ומאוד זהירה, כאילו חששה שבכל רגע תעשה שטות ותהרוס את הכל.
- אלי, תחביא את הקופסת נעליים הזאת יותר טוב. עדיף שאני לא אדע איפה היא.
היא גם סרבה לגעת בכסף, בכלל.
- אל תתן לי כסף, טוב?
- זה רק בשביל שתקני לנו לחם וחלב וירקות בזמן שאני בעבודה.
- נקנה אחר כך, כשתחזור.
עבר עוד זמן.
- אלי, אלי, אלי-יהו
- מה שיר-שיר?
- אתה יודע, היום סידרתי את הארון של הבגדים ובטעות שוב מצאתי את קופסת הנעליים שלך. תצטרך להחביא אותה עוד פעם. למה שלא תשים חלק מהכסף הזה בבנק? זה יותר בטוח.
- בסדר
- אני רצינית
- שיר-שיר, מה יהיה? אף פעם לא תסמכי על עצמךְ?
- לא, בעצם אולי, פעם, אחרי שאני ארוויח קצת כסף משל עצמי.
עזרתי לה לחפש עבודה. "הסוד הוא לבוא נקי ומסודר ולא לספר להם את מה שהם לא צריכים לדעת". צחוק הגורל שהעבודה שבסוף מצאנו לה, היה בתור קופאית בסופר פארם בקניון של כפר הרצל. שלוש פעמים בשבוע משמרת בוקר ופעמים משמרת אחר הצהרים - ערב, וגם שבת פעם בשבועיים. בימים שהייתה במשמרת ערב, הייתי יושב בארקפה ממול ומסתכל עליה משוחחת עם הלקוחות ומעבירה את הדברים שלהם בקופה הרושמת.
עד היום ששוב נעלמה. היו סימנים מקדימים, אבל הייתי שקוע באושר שלי, שלנו, ולא רציתי שזה יגמר:
דף ציור גדול - כולו צבוע בשחור. לכל אחד יש ימים פחות טובים.
- שיר-שיר, מה עשית היום?
"- היום בכיתי באמבטיה" ואחרי רגע: "אבל התגברתי לבד, אל תדאג, הכל בסדר".
כשאני נרגע, אני ניגש למטבח. יש שם מגירה קטנה בצד, שׁמה היא שׂמה את המזומן שלה. אני פותח. יש שם כסף. אני מתלבט אם לספור, מה הטעם? אני לא יודע כמה צריך להיות. ואם לקחה מאתיים שקל אז מה? אני פותח את המגירה קצת יותר, מאחורה יש שם הרבה כדורים: רוּפְנַקְס, לוּגָבֶל, בורומיל. כמה ימים היא כבר לא לוקחת את הכדורים שלה?
הרגלים קבועים. אני מתקלח, מחליף בגדים, מכין לעצמי אוכל ואוכל. יוצא לטיול ביישוב, חוזר עד שבע. הולך לישון בעשר. מקווה שתשוב.
באחת וחצי בלילה צליל המפתח המסתובב מעיר אותי. אני רואה את הצל של דמותה המתגנבת פנימה. היא מניחה את המפתח והסלולרי על השידה, מתפשטת, נכנסת למיטה ונצמדת אלי ערומה - כאילו כלום.
- שיר-שיר, מה קרה?
- לא זוכרת, תן לישון.
אני מחבק אותה חזק והיא נרדמת בזרועותיי.
- שיר-שיר, לקחתְ את התרופות שלךְ?
- "כן", היא מסתכלת ישר לעיני. איך היא מסוגלת?
- אני רוצֵה להראות לךְ משהו.
אני לוקח אותה למטבח ופותח את המגירה הקטנה בצד ומזיז את הקופסא עם הכסף שלה.
- מה זה?
שפתיה רועדות ודמעות יורדות מעיניה:
- אלי, זה לא עובד. זה לא משפיע עלי.
- אז למה לא אמרתְ כלום?
- הייתָ כל כך שמח, פחדתי לקלקל לך שוב.
אני לא מחכה לפעם הבאה וישר לוקח אותה לד"ר גרבובסקי. הוא משנה משהו, זה לא עובד. הוא עוד פעם משנה משהו, זה שוב לא עובד. הוא מוסיף עוד משהו - זה עובד.
- אלי, אלי, אלי-יהו
- מה שיר-שיר?
- מה יהיה אם יום אחד הוא לא ימצא את הנוסחה שלי?
- אני לא חושב שזה יקרה, הוא ממש טוב.
- אבל יכול להיות שזה יקרה. מה אז?
- לא יודע, אולי זה לא יקרה אף פעם?
- "אתה יודע, כשנולדתי, ההורים שלי קראו לי שיר - הם אהבו אחד את השני והיו בטוחים שאני אהיה השיר של חייהם. די מהר הם גילו שאני לא שיר, שאני מקסימום מנגינה צורמת. מספיק צורמת שהם התחילו לריב אחד עם השני וכשהייתי בת חמש, אבא שלי עזב את הבית. בטח נמאס לו לסבול אותי. מאז אמא לא יכלה לקרוא לי שיר יותר והיא התחילה לקרוא לי שיר-שיר. אהבתי את השם הזה, הוא נשמע לי קליל ואוורירי ושמח - כל מה שאני לא הייתי".
אני שותק, מסתכל על פניה, ידי מלטפות את שיערותיה, מה עוד אפשר לעשות?
- אתה חושב שאני שיר-שיר?
- אני בטוח שאת שיר-שיר.
אז ככה אנחנו חיים. היא עובדת כקופאית בסופר פארם ומדי פעם מציירת ואני, עובד כפועל במוסך של בני. פעמים בשבוע אנחנו מזמינים קפה ועוגה בארקפה של המרכז המסחרי כפר הרצל ושלוש פעמים בשבוע מטיילים סביב היישוב ועד השדות שבצד השני. פעם בחודש הדודה שרה באה לבקר ואני משלם לה במזומן את שכר הדירה. גם סקס אנחנו עושים בימים קבועים.
ליטופים, נגיעות, גניחות, אנחות, אחר כך שקט. אני מתגלגל ממנה הצידה וכמעט נרדם, קולה המתנגן מעיר אותי
- אלי, אלי, אלי-יהו
- מה שיר-שיר?
- אתה יודע, לפעמים נדמה לי שפעם ידעתי לעוף ועכשיו עם כל התרופות האלה שמאזנות אותי, שכחתי איך עושים את זה.
זה פוגע בי כמו ברק, היא צודקת fuck it, אבל כשהשפתיים שלי כבר נפתחות הן אומרות לה:
- פעם הייתה בחורה שיכלה לעוף, אבל נמאס לה לפול כל הזמן, אז היא הפסיקה. במקום זה היא למדה ללכת.
אחת לכמה זמן התרופות שלה מפסיקות לעבוד והיא מתחרפנת. בדרך כלל אני כבר תופס את זה ישר על ההתחלה ומחבק אותה חזק חזק עד שהיא נרגעת ולאט לאט אני מחזיר אותה לשפיות. אני לוקח אותה לד״ר גרבובסקי שמגרד בראש ואומר כמה מילים ברוסית ומתייעץ עם האינטרנט והספרים שלו. אחר כך הוא מדבר איתנו ובסוף רושם לה משהו חדש. אם יש מזל זה עובד ועוד כמה חודשים אנחנו בסדר והכל טוב, אבל אני כבר יודע שזה תמיד - רק עד הפעם הבאה.
הדודה שרה ובני והכמה חברים הבודדים שיש לי בעולם הזה, מנידים בראשם ומדי פעם שואלים אותי: ״למה לך? למה אתה נשאר איתה? לא מגיע לך משהו יותר טוב?״
אני מסתכל עליהם כאילו אני רואה אותם בפעם הראשונה. אחר כך אני מושך בכתפי ועונה להם:
- ״ככה זה כשאוהבים״.
מה עוד אני יכול להגיד להם? הם לא צריכים לדעת שמדי פעם התפקידים מתחלפים ואני הוא זה שמשתגע ושהתרופות שלו מפסיקות לעבוד. ושאז אני יורד מהפסים והיא זאת ששומרת עלי שלא אעשה שטויות ומחבקת אותי ולוקחת אותי לד"ר גרבובסקי ולאט לאט, בסבלנות אין קץ, מחזירה אותי לשפיות.
גילוי נאות: שמות כל התרופות בסיפור הזה מומצאות וכל קשר לתרופות אמיתיות מקרי בהחלט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה