החצר הפנימית

נחלת השבעה, רחוב יואל משה סלומון. יהודית מעיפה מבט אחרון במכשיר הסלולארי שלה ומכבה אותו. אחר כך  היא פונה פנימה, אל הסמטה המקורה המסתתרת בין שתי חנויות של מזכרות לתיירים. סמטה צדדית ירושלמית, שלטים מתקלפים, אבנים עתיקות, צינורות חלודים וחוט חשמל שמוצמד בתפסנים ישנים ועקומים לאבן הירושלמית. ממול מסעדה שנסגרה זה מכבר, מימין בית כנסת שעדיין פעיל. צלילי זמירות של תפילת מנחה. הלאה בהמשך, גרם מדרגות שמוביל לתמול שלשום, בית הקפה שהפך למוסד תרבות ירושלמי. "תמול שלשום", כמו הסיפור של ש"י עגנון, היש שם יפה מזה לתאר את המקום הזה? את הסימטה הזו, שהזמן כמו עמד בה מלכת? היא מכירה את הסימטה הזו מאז שהייתה קטנה. אחת לכמה זמן, אִמָהּ הייתה לוקחת אותה לכאן. לפעמים ל"תמול שלשום", לשמוע הרצאה, או לאכול משהו מיוחד. הרבה פעמים הן היו עוברות כאן סתם, "לקצר את הדרך", כפי שאִמָהּ נהגה לומר, למרות שכילדה תמיד הרגישה שזה רק מאריך אותה. לאחרונה, מאז שבַּגְרה, התחילה ללכת לכאן גם לבד, בעצמה, לבד לבד או לעתים עם חבר. גם היום היא באה לכאן לבד. במיוחד היום, שאִמָהּ לא תדע.

היא נעצרת ליד דלת ברזל קטנה צבועה בכחול. גם אִמָהּ תמיד הייתה נעצרת ליד הדלת הזו. עצירה של רגע, אולי רק חצי רגע, צעד אחד שהתפספס. עצירה כה קצרה שבהתחלה אפילו לא שמה לב. אבל מששמה לב - שוב לא יכלה להתעלם ממנה. ההליכה, העצירה, המבט והמשך ההליכה - כאילו כלום. רק מאוחר יותר, כשכבר היתה נערה, קישרה בין הסיפורים של ילדותה והמקום זה והבינה, זה כאן, זאת הדלת. גם בה נטמע הרגל הזה. אפילו לא הרגישה איך ומתי. כשהייתה עוברת כאן, היו רגליה נעצרות. מבט חטוף אל דלת הברזל הכחולה ומיד הייתה ממשיכה הלאה, כאילו כלום. "למה עצרת?" שאל אותה פעם חבר שהלכה כאן איתו. היא לא ענתה. העמידה פנים שרק נדמה לו שעצרה, שאין לה מושג על מה הוא מדבר.

היא בוחנת את דלת הברזל וכאילו רק עכשיו שמה לב עד כמה קטנה היא, הדלת הזו. היא לא בחורה גבוהה, בקושי מטר ושישים, אבל דלת הברזל שקבועה בקיר, נמוכה ממנה. ככה זה בבתים הישנים, האם פעם היו האנשים נמוכים יותר? לרגע תוקפים אותה היסוסים: האם היא מוכנה? האם תעז? האם תצליח איפה שקודמותיה נכשלו? היא נזכרת במילים של אִמָהּ: "רק הזדמנות אחת ניתנה לי ואני החמצתי אותה". אִמָהּ הייתה אז בת עשרים ואחת, בערך בגילה כעת.

רעד עובר בה. אצבעות ידהּ הימנית נשלחות לכיס מכנסי הג'ינס שלה וממששות את המפתח המונח שם. המפתח הפשוט, הגדול והישן שמצאה במגרה נסתרת בתוככי הארון של אמהּ. שנים היא חיפשה אותו, ומאז שמצאה, לא נתן לה מנוח. "יהודית, אל תפחדי, את יכולה לעשות את זה, את תצליחי", היא מעודדת את עצמה, מתעלמת מכך שבעצם אין לה שום תוכנית פעולה מעבר לאמונה התמימה שברגע המכריע, תעשה את הדבר הנכון.

היא מסתכלת ימינה ושמאלה, מחכה שהסימטה תהיה ריקה מאדם ואז במהירות שולפת את המפתח, דוחפת אותו בחור המנעול ומסובבת. המפתח ישן וחלוד, גם הדלת ישנה וחלודה. בכל זאת המנעול נפתח בקלות. היא מתכופפת ונכנסת פנימה ומיד סוגרת אחריה. מי שיעבור כעת בסמטה לא ידע שנכנסה. ליתר ביטחון היא שבה ונועלת את הדלת, הפעם מבפנים. במהירות היא מחזירה את המפתח למקומו בכיס שלה. מפתח כזה - יש רק אחד.

היא נכנסת במבואה ומוצאת את עצמה בחצר פנימית קטנה מוקפת קירות אבן מארבעת צדדיה. הקירות סוגרים על החצר כמו חומה. ממולה, קצת בצד, יש דלת ברזל נוספת, "הדלת הפנימית", נמוכה וקטנה אפילו מזו שדרכה נכנסה. היא כבר יודעת, אבל בכל זאת חייבת לגשת ולבדוק. הדלת נעולה ובניגוד לדלת דרכה נכנסה - המפתח של זו - אבד לנצח. במרכז החצר יש בריכה קטנה ובמרכז הבריכה מזרקה. הבריכה ריקה והמזרקה יבשה. את הבריכה מקיף מסביב ספסל אבן. היא מעולם לא היתה כאן ובכל זאת הכל כל כך מוכר לה. היא מרימה את ראשה. מעליה, בקומה השניה, קבועים שני חלונות גדולים. כפי שציפתה, שניהם מוגפים בתריסי עץ ישנים. 

"כשנודע ליהודית שהרמן ברח מירושלים והתנדב לצבא הטורקי, ציוותה לסגור אותם לתמיד ומאז לא נפתחו", כך סיפרה לה אמהּ.

"אחר כך היא גם ציוותה להפסיק את המים למזרקה ולייבש את הבריכה?", היא ניסתה פעם להשלים את הסיפור.

"לא, ילדתי, את הבריכה ייבשו כמה שנים קודם, בבצורת הגדולה של 1910".

כשהייתה בת שתיים עשרה, קצת אחרי שאִמָהּ חגגה לה בת מצווה - גם כן חגיגה, רק היא ואִמָהּ, שתיהן לגמרי לבד, באיזה מסעדה מפוארת בבית פרטי בטלביה, אִמָהּ הפסיקה לספר לה את הסיפורים האלה.

"אמא, ספרי לי על יהודית של פעם", היא הייתה מבקשת כשהרגישה שהמרחק בינה ובין אִמָהּ נהיה גדול מנשוא.

"ספרי לי על הרמן, החלוץ הצעיר והמבולבל שהתאהב בנערה העשירה והמיוחסת ועל איך שאביה שייעד אותה לבנו של הרב, ציווה עליה שלא תתראה עוד עם הריקא הזה, והיא במקום לשמוע בקולו, נתנה לבָּחור את המפתח היחיד שפותח את החצר מבחוץ והוא היה מתגנב לשם והיא היתה יוצאת אליו מהדלת הפנימית…"

"די, ג'ודי שלי, מספיק עם סיפורי המעשיות האלה, זה לילדים קטנים, ואת הרי עד מעט אישה", אִמָהּ הייתה עונה לה ואחר כך ממלמלת כמו לעצמה: "וממילא המפתח הארור לא פותח את הדלת יותר".

"ג'ודי" - רק אמא שלה קראה לה כך.

"אבל אמא, שמי יהודית", היא הייתה מוחה.

"יהודית זה שם כל-כך ארכאי, כל כך של פעם. עדיף לך ג'ודי, אולי מישהו עוד יחשוב שבאת מאמריקה ויתן לך חיים טובים".

"אז למה קראת לי יהודית? הרי את זו שנתת לי השם שלי". היא מעולם לא פגשה את אביה ופרט להבנה שאי שם בעולם יש, או לפחות היה, אדם שכזה, היא לא ידעה עליו דבר.

"הייתי אז צעירה וטיפשה. את לא חייבת לחזור על השגיאות שלי".

ברגעים של חולשה, אמהּ היתה מונה בפניה את השגיאות שעשתה בחייה, ואז נדמה היה לה, ליהודית, שכל מה שאמהּ עשתה בחייה, היה רק שגיאות. 

"אבל המפתח הארור שלא פותח יותר את הדלת - עכשיו פתח אותה בפני", חשבה יהודית בגאווה ומיד שב וניקר בה הספק - האם זאת ההזדמנות שלה לשנות את גורלה? או רק לחזור על השגיאות של אמהּ?

מרים, האמא שלה, מעולם לא ציינה את כניסתה לחצר הפנימית בזמנו, כשגיאה. רק את מה שקרה שם אחר כך.

השעה הייתה שעת בין ערביים ובצד המערבי של החצר, איפה שהיא עמדה, הצל כבר החל להישפך מהקיר ולהתקדם לעבר הבריכה. בגופיתה הקצרה, נהיה לה קר. היא עברה לצד השני והתיישבה על ספסל האבן בחלק שעדיין נותר שטוף שמש.

עכשיו צריך לחכות.

להפתעתה, הספסל, למרות שהיה עשוי אבן, היה נוח לישיבה. היא שמחה בכך. לא יקשה עליה לחכות כך כמה זמן שתצטרך. היא הסתכלה סביב. הכל שקט, שום רעש לא חדר מעבר לחומה, רק הספסל, הבריכה הריקה וקירות האבן הגבוהים. חצר ירושלמית שהזמן עמד בה מלכת. היא ידעה שאין דבר רחוק יותר מהאמת.

אחרי דקה, או שעה, או נצח, צליל מתכתי החריד את שלוותה - צליל מפתח המסתובב בחור המנעול. אינסטינקטיבית שלחה את ידה לכיס מכנסיה. המפתח שלה - המפתח האחד - לא היה שם. בהלה אחזה בה - האם נפל או נשמט מבלי ששמה לב? לא היה לה זמן להתחבט, כי הדלת הקטנה, דרכה נכנסה, נפתחה ובאור הדמדומים היא הבחינה בדמות של גבר נכנס פנימה. איש במכנסי בד אפורים וחולצה לבנה שהיו רפויים על גופו. על אף היום החם הוא לבש גם ז'קט ולראשו חבש מגבעת. האם זה הוא? איכשהו צִפְּתה שיהיה צעיר יותר.

האיש סגר אחריו את הדלת ונעל אותה. מבטה התמקד במפתח שאחז בידו - המפתח האחד - כל החלודה נעלמה ממנו והוא נראה חדש. האיש מהר להטמין את המפתח בכיסו ולרגע נדמה היה לה שהיא מרגישה משהו בכיס מכנסיה שלה. היא רצתה להושיט את ידה אל הכיס, לבדוק, אבל פחדה שתתגלה מוקדם מדי וקפאה על מקומה.

האיש פסע מספר צעדים פנימה. למרות שעיניו הסתכלו ישר אליה, לא נראה היה שהבחין בה. עכשיו כשיכלה לראות את פניו טוב יותר, שמה לב עד כמה צעיר היה - צעיר ממנה, כמעט ילד, רק בגדי ה"אדון" שלבש, נתנו לו מראה של אדם מבוגר.

הוא התקדם עד לדלת הפנימית, התכופף והקיש עליה בעדינות, לוחש לתוך חור המנעול:

"יהודית! יהודית! האם את שם?"

ליבהּ החסיר פעימה. מה יהיה עכשיו?

הדלת הפנימית נשארה נעולה. שום קול לא נשמע מעברה השני. לאחר שניסה שוב ולא נענה, הוא הזדקף, הפנה מבטו אל השמים ובקול שבור קרא: "אלוהים, עזור לי!"

מבלי משים גם יהודית הסתכלה למעלה. שני החלונות הגבוהים בקומה השניה היו פתוחים לרווחה, אף תריס לא היה מוגף.

הנער, שעדיין לא הבחין בה, התהלך בחצר אנה ואנה, ממשיך בתפילתו - שיחתו עם אלוהיו: "מה אעשה? הנחֵה אותי אלוהים. הסוד של יהודית ושלי התגלה ואני מפחד מאביה פחד מוות. שמועה שמעתי בשוק שהוא שכר אנשים לרצחני נפש. עזור לי, אלוהים, מי כמוך יודע שאהבתי אליה כנה וטהורה".

עכשיו עמד פחות משני מטר ממנה. איך לא הבחין בה? אפילו באור הדמדומים העמום הזה?

לפתע הבינה מילים נשכחות שאמהּ אמרה לה בפעם האחת שסיפרה לה את כל הסיפור: "עד שפניתי אני ודיברתי אליו, הוא לא יכל לראות אותי", קולה של אמהּ נסדק ודמעה ירדה מעינהּ: "אבל אז כשהבחין בי, נבהל כל כך שלא היה מסוגל להקשיב וידעתי שהכל אבוד".

עיניו של הנער, שעכשיו כמעט נגע בה, אורו פתאום. לרגע חשבה שאולי בכל זאת הבחין בה, אלא שמילותיו הבהירו לה את טעותה: "כן, אלוהים, זאת אעשה! אתגייס לצבא, לצבאו של הסולטן, אהיה חייל! אם תמצא אותי ראוי, אחזור משם עטור ניצחון ואז אתייצב בפניו של האדון אלשיך. בקול רם ועמוק אומר לו: 'חזרתי מהמלחמה לבקש את ידה של בִּתְךָ. אהבתי אותה מאז פגשתיה לראשונה.'"

למרות מילותיו האמיצות, הוא נשמע מבוהל. יהודית התאפקה בכל כוחה שלא להגיד דבר - אם תתגלה בפניו, בוודאי יבהל עוד יותר ויברח. מצד שני, אם לא תעשה כלום - יממש את תוכניתו הטפשית והיא תבזבז את ההזדמנות האחת שניתנה לה למנוע את כל הטרגדיה הזו שתולָדותיה עיוותו כמה דורות של משפחתה ומקרינות עד לחייה שלה.

הנער המשיך בקולו הגבוה והשבור: "אלוהים, אני רואה זאת לנגד עיני: האדון אלשיך יראה את המדים המצוחצחים ואותות הניצחון שלי, את עמידתי הזקופה - ולא תהיה לו ברירה, הוא ייאלץ להסכים".

היא עצרה את נשימתה. 

הוא הסתובב ממנה והחל לצעוד בנחרצות לכיוון היציאה: 

"כן! זאת אעשה. עוד הלילה, אצא לדמשק ואצטרף לצבאו של הסולטן!"

המילים יצאו מגרונה כאילו מעצמן:

"לא! הרמן! אסור לך לעשות זאת! אתה לא מתאר לעצמך איזה אסון זה יביא!"

סוף סוף הבחין בה. הזעקה המבוהלת שנפלטה מפיו הבהילה גם אותה.

היא ניסתה להתקרב אליו, אבל הוא נסוג ממנה לאחור.

"לילית, סורי מדרכי! אלוהים, עזור לי, דעתי השתבשה עלי".

הוא המשיך להתרחק ממנה בצעדים איטיים אחורה, מבטו ממוקד בה וידיו מושטות לפנים, לעברה, בניסיון נואש להגן על גופו במקרה שתחליט להסתער.

היא ידעה שלא יקשיב לה ובכל זאת לא יכלה שלא לנסות:

"עצור! אסור לך לצאת את העיר הלילה! עוד לפני שתגיע למוצא יתפסו אותך שודדים ויהרגו אותך!"

מבט האימה בעיניו אמר הכל. אין שום סיכוי. מה שתגיד או תעשה, הוא לא יאמין לה ורק ייסוג אל הדלת ויברח. אם תנסה לעצור בעדו - רק יברח מהר יותר, הנה כבר היה בחצי הדרך לשם.

יאוש תקף אותה. תחושת כישלון וחוסר אונים.

כמה בנאלי, כמה טיפשי. היא ידעה שזה מה שיקרה. זה הרי בדיוק מה שקרה לאמהּ, וגם לסבתהּ לפניה. למה? למה צעקה עליו כך? איך לא הצליחה לשלוט בעצמה?

"את לא חייבת לחזור על השגיאות שלי", אמרה לה אמהּ. אבל הנה - גזרת הגורל היתה חזקה ממנה והיא הייתה חייבת. למה חשבה שהיא תהיה מיוחדת? שהיא זאת שתצליח? האם זה בגלל השם שלה? יהודית כמו הסבתא של סבתהּ - זאת שבגללה התחילה כל הקללה הזו. 

"כשנודע ליהודית שהרמן ברח מירושלים והתנדב לצבא הטורקי, ציוותה לסגור את החלונות לתמיד ומאז לא נפתחו". לא כך היה הדבר - כשהביאו את גופתו של הרמן חזרה לירושלים, רק אז ציוותה יהודית לסגור את החלונות לתמיד. אז גם נעלם המפתח לדלת הקטנה, זו שהובילה מהחצר הביתה פנימה, כנראה זרקה אותו לקברו של הרמן ובאותו המעמד נשבעה לאביה שלעולם לא תינשא לאיש. כשנודע שהיא בהריון, התחנן בפניה אביה שתתן לו למצוא לה חתן ראוי, "להסתיר את הבושה", יתכן שגם היה מצליח, משפחת אלשיך היתה עשירה ומכובדת ויהודית עצמה הייתה נאה למראה. אלא שהיא עמדה בסירובה וכמה חודשים אחר כך נולדה שרה ללא אב. 

מתי מצאה יהודית של פעם את המפתח האחד? היא לא ידעה. האם הרמן, לפני שברח מירושלים, השאיר לה אותו על מפתן הדלת? או שאולי מצאה את המפתח על גופתו כשהחזירו אותה לירושלים? ואולי הגורל זימן לה אותו כך סתם להתעמר בה. יום אחד, כשהייתה כבת ארבעים, ניסתה יהודית של פעם את המפתח האחד וגילתה להפתעה שלמרות השנים שחלפו, המפתח הסתובב על צירו בקלות והדלת שהייתה נעולה כל הזמן הזה, נפתחה. היא נכנסה פנימה לחצר המוכרת - מוקד אהבתם שלה ושל הרמן והתיישבה על ספסל האבן, ממש כפי שהיתה יושבת שם לחכות לו כשעוד היה בחיים. היא לא ידעה אז שבשעה שבביתה שלה, מעבר לקיר, הזמן קפא מלכת, כאן בחצר הוא דווקא למד לזוז מהר, קדימה ואחורה. 

קול המפתח המשקשק במנעול הקפיץ אותה. מה רבה הייתה הפתעתה כשראתה את הרמן שלה נכנס. נראה היה שלא השתנה כלל, אותם הבגדים הגדולים עליו בכמה מידות, אותו הכובע והז'קט הבלוי, אותן הפסיעות המהוססות. 

"הרמן, חזרת אלי", היא קראה לו בשמחה.

הוא הסתכל עליה, מופתע ומבוהל ורק שאל: "מי את?"

"אני יהודית."

היא ראתה את האימה בעיניו ונבהלה גם היא:

"הרמן, מדוע זה תשאל? הלו עיניך רואות אותי כאן לפניך".

רק אחרי שנס על נפשו ונעל שוב את הדלת מבחוץ, עלה בדעתה שהאדם שדיברה איתו היה צעיר - נער, בקושי בן עשרים, ואילו היא, כבר אישה מבוגרת, התחלה של קמטים על פניה ושיבה בשערה. גם היא נסה משם, כל עוד נפשה בה. כעבור זמן, ניסתה שוב לפתוח את הדלת. פעמים רבות ניסתה. אבל המפתח לא נעתר לה והדלת נשארה נעולה.

את קללת עריריותהּ, היא הורישה לבִּתָה, כמו גם את המפתח האחד ששרה מצאה יום אחד מוצפן במגירה התחתונה של הארון הישן.

מאז, כל דור מעביר את הקללה לדור הבא אחריו, אף אחת מהן לא הצליחה להחזיק בבן זוג וכל אחת ילדה ולד יחיד - בת, שגם היא, בבוא יומה, תגלה את המפתח האחד ותנסה לשנות את עתידה בכך שתשנה את עברה. כל אחת מהן נכנסה לחצר הפנימית פעם אחת, פגשה שם את הרמן הנמלט מאדון אלשיך והבהילה אותו עוד יותר, כך שימהר ויצא את העיר, פניו לדמשק ולגורלו המחכה לו בירידה למוצא. עכשיו הגיע התור שלה וגם היא, יהודית, כמו אמהּ לפניה, שיחקה את התפקיד שלה, המוכתב מראש, בעלילה הכל כך בנאלית הזאת.

היא הרימה את עיניה. הרמן הגיע בינתיים אל הדלת, אבל כשהושיט את ידו לכיס מכנסיו, לשלוף את המפתח, הרגישה יהודית משהו בכיס מכנסיה שלה.

"מפתח כזה - יש רק אחד", נלחש הסוד מדור לדור.

אינסטינקטיבית, שלחה ידה אל הכיס וניסתה לתפוס את המפתח שהלך ונמוג משם. לרגע כמעט ונשמט ממנה, אלא שאז הצליחו שתיים מאצבעותיה למשש אותו ולבסוף למשוך בו. הרמן נראה מבולבל מההתנגדות הלא צפויה של המפתח בכיס שלו. הרגע הזה איפשר לה להדק את אחיזתה ולתפוס את המפתח במלואו.

מבט של פליאה התפשט על פניו של הרמן: המפתח שרק הרגע הרגיש בין אצבעותיו, נמוג ונעלם.

יהודית אחזה חזק במפתח והוציאה אותו מכיסה. 

"האם זה מה שאתה מחפש?" שאלה את הרמן המבוהל.

זעקה בקעה מגרונו. בכוח ניסה שוב להוציא את המפתח מכיסו, אבל הכיס היה ריק.

אחר כך, נואש, הוא הסתער על הדלת, אבל היא היתה נעולה.

"הוא שלי! יהודית נתנה אותו לי, את חייבת להחזיר לי אותו", זעק כלפיה, עדין מפחד להתקרב.

"הוא גם שלי", ענתה לו בשלווה, "יהודית הורישה אותו לי. אבל אני מוכנה להחזיר לך אותו אם תעשה אתה משהו בשבילי קודם", קולה היה חזק ויציב, מלא בביטחון שעדיין לא חשה, אבל כבר החל לפעם בתוכה.

"מי את? ומה את רוצה ממני? לילית, מדוע תלעגי לי ותלבשי דמות המזכירה לי את אהובתי?" שאל בקול רועד.

ביטחונה גבר: "מספיק עם הלילית הזאת! תירגע. אני בת אנוש, בדיוק כמוך. אני מזכירה לך את אהובתך כי אני נכדה של נינתה".

כשאמרה את המילים, עלה סוף סוף בדעתה שיתכן שהמראה שלה, נעלי הספורט הצבעוניות, מכנסי הג'ינס ההדוקים, הקעקוע של המלאך על זרוע שמאל, גופית הבטן ושיערה הארוך הפזור, שהיה כל כך רגיל בעיניה, היה מראה שהנער הביישן מ 1912 לא ראה מימיו. אין פלא שנבהל. אולי באמת עדיף היה לה לחשוב יותר איך היא מתלבשת ומסדרת את עצמה לקראת ה"אירוע".

הוא הסתכל עליה כחוכך בדעתו אם להאמין לה או לא. 

היא החליטה שהכי טוב יהיה אם תאָזֵר בסבלנות. לברוח - ממילא לא יוכל כל עוד המפתח בידה וגלוי לעיני שניהם. עדיף לתת לו להתרגל בקצב שלו. היא התיישבה בחזרה על ספסל האבן ואמרה: "אני כאן".

לקח לו זמן, אבל נראה היה שגם הוא הבין שאין לו ברירה אחרת ולבסוף התקרב מעט ובקול רועד שאל: "ממממה את רוצה ממני?"

מה הדרך הכי טובה? איך תשכנע אותו שלא לעזוב את העיר הלילה? ואולי עליה לשכנע אותו שלא לעזוב בכלל? האם יש לה סיכוי לשכנע אותו במשהו? היא החליטה שהכי פשוט יהיה לספר לו את האמת, את מה שקרה. "אני רוצה שתקשיב לי. פשוט תשב פה רגע על ידי ותקשיב למה שאני אספר לך".

היא סימנה לו בידה על המקום הפנוי שלידה, לא מודעת לכך שמבלי להתכוון בחרה בדיוק את אותו המקום בו היה יושב עם יהודית של פעם.

הוא נותר בשתיקתו, אבל היא הרגישה שסוף סוף הוא מקשיב.

"אחר כך, תצטרך לחשוב על מה שאמרתי. ואז, אני נשבעת לך שאתן לך את המפתח ותוכל לצאת ולחזור למקומך או לאן שתרצה".

לקח זמן עד שהשתכנע. שוב ושוב הייתה צריכה להבטיח לו שלא תיגע בו לרעה, אבל לבסוף הסכים והתיישב על ספסל האבן לידה והקשיב. היא סיפרה לו על יהודית של פעם, על אהבתה הסודית להרמן, אֶליו, על הסוד שהתגלה ועל בריחתו מירושלים וסופו הטרגי. אחר כך תיארה בפניו את טקס ההלוויה שלו ואת הנדר שנדרה יהודית על קברו הפתוח. "עד סוף ימיה נותרה ערירית בביתה שבנחלת השבעה וכך גם בתה ונכדתה. כולנו, עד אלי - בנות יחידות וחסרות אב".

היא הרגישה שהוא מתנדנד בין אמונה לחשדנות. היא צריכה משהו נוסף, משהו מעבר למילים. "אני רוצה להראות לך תמונה שלה."

הוא הנהן בראשו.

עלתה בדעתה המחשבה שאולי אסור לה להראות תמונות מ 2022 למישהו מ 1912? אבל היא החליטה שכיוון שכבר ממילא סיפרה לו את העתיד שלו - זה לא באמת משנה. היא הוציאה מהכיס האחורי שלה את המכשיר הסלולארי והדליקה אותו.

"אל תפחד", היא עודדה את הרמן כשהמכשיר צלצל והבהיק את מסך הפתיחה שלו בחשכה שהשתררה סביב.

לשמחתה נראה היה שסקרנותו גברה על פחדיו והוא התקרב אליה עוד קצת.

לא היתה קליטה. היא גם לא ציפתה שתהיה. היא גרה מספיק זמן בירושלים לדעת שדי בחומות אבן רגילות לחסום קליטה סלולארית. על אחת כמה וכמה כאן בחצר הזו שהזמן בה זורם אחרת. אבל היא לא הייתה צריכה קליטה, האלבום המשפחתי היה שמור אצלה על המכשיר עצמו.

"הנה, הבט כאן", היא הראתה לו תמונה של יהודית בגיל עשרים בצלמניה של בסאן, ותמונה נוספת כשהיתה בת שלושים ובת ארבעים… ואז הראתה לו תמונה של שרה, בתה היחידה וסיפרה לו איך שרה שיכלה את בעלה במגיפה זמן קצר אחרי חתונתם… "והנה רחל, בתה של שרה, שעברה לגור ברחביה, בתקווה שהמעבר ישבור את הקללה, וזה בעלה, איציק, שנהרג במבצע קדש… והנה - זאת רבקה, הבת שלה. היא הסבתא שלי, בעלה בגד בה ימים ספורים אחרי החתונה. לכן אין לנו תמונות ממנו… וכאן הבת שלה - מרים, אמא שלי, שוויתרה בכלל על זוגיות והביאה אותי לעולם בסקס מזדמן".

בזמן שסיפרה, נראה היה שהדברים חדרו ללבו, אבל כשסיימה, רק בקש לראות שוב את התמונות של יהודית. היא גלגלה את האלבום אחורה. "עצרי כאן", ביקש והצביע על תמונה אחת מסוימת. אחר כך הוציא משהו מכיסו - זאת היתה אותה התמונה עצמה, רק שעל זו שאצלה בטלפון, אחד הצדדים כוסה בכתם שחור כהה.

"יהודית שמרה אותה במיוחד, כי את זאת מצאו על גופתך, כשהחזירו אותך העירה", אמרה.

אחרי רגע הוסיפה בקול רך: "בבקשה אל תצא הלילה את העיר, אל תברח מירושלים הלילה".

"אבל אדון אלשיך שכר אנשים להרוג אותי", הוא מחא. "דמי בראשי אם אשאר כאן בעיר", כך אמרו לי האנשים שסיפרו לי על כך".

"זה לא נכון, הוא לא שכר אף אחד. הוא רק דאג שיפיצו את השמועה, בכדי להפחיד אותך, שתתרחק ממנה ושתברח מהעיר. יהודית סיפרה על כך לשרה. אביה לא היה אדם שבאמת מסוגל לפגוע באיש. אתה לא חייב לשחק את המשחק שלו, אתה לא חייב לברוח. אתה יכול להיות אמיץ. אתה יכול להתייצב בפניו גם בלי כל האותות והאיתורים ולהגיד לו בקול רם ועמוק בדיוק את המילים שהתכוונת לומר לו כשתחזור. תמצא את יהודית, היא מחפשת אותך בכל העיר עכשיו וביחד תבואו אליו - הוא לא יעז לפגוע בך".

הרמן הקשיב, גבו הזדקף מעט. נראה היה שדבריה באמת נסכו בו אמיץ.

אלא שלאומץ פנים רבות ולפתע הוא קם ממקומו ואמר בקול יציב:

"עשיתי את חלקי בהסכם. עכשיו עשי את את חלקך ותני לי את המפתח".

"תבטיח לי שלא תצא הלילה את העיר", ביקשה.

"לא ביקשת שאבטיח ולכן לא אבטיח. אחפש את יהודית ואם אמצא אותה, אתייעץ עימה ואם לא אמצא אותה, אלך לחדרי ושם אחשוב לבדי שוב על דבריך ואחליט - מה שאחליט".

מה לעשות? אם לא תיתן לו כעת את המפתח - תאבד את אמינותה בעיניו. "צדקת, הנה, אחזיר לך אותו".

הוא הושיט את ידו, אבל היא אמרה לו: "לא כך" והכניסה את המפתח הישן והחלוד חזרה לכיסהּ. היא הרגישה איך הוא נמוג משם בשעה שהרמן הוציא מהכיס שלו את אותו המפתח שהיה עכשיו חדש ונקי מחלודה. הוא ניגש לדלת, הכניס את המפתח לחור המנעול וסובב. הדלת נפתחה. 

"שלום לך, הרמן", היא לחשה לו.

"שלום לך יהודית של העתיד", הוא ענה לה. 

הדלת נסגרה וננעלה. שוב חזר השקט לחצר הפנימית. מה הוא יחליט? היא לא ידעה בוודאות, אבל הייתה לה הרגשה שבסופו של דבר יחליט להישאר בעיר. וגם אם לא - היא עשתה את שלה, היא שברה את מעגל הגורל. היתר - כבר לא בידיים שלה.

כל שנותר כעת היה להמתין. להמתין שהוא יחזור למקומו והמפתח, בגרסתו הישנה והחלודה, יחזור לכיס שלה. עבר זמן. מדי פעם היא הסתכלה למעלה. החלונות הגבוהים עדיין נותרו פתוחים, או שלפעמים אחד היה מוגף והשני פתוח. זה סימן טוב, לא?

אבל אז החלה להתקף באי שקט, בהלה אחזה בה. המפתח האחד, מה איתו? מדוע עדיין לא חזר לכיס שלה. 

בלעדיו, איך תוכל לצאת מכאן? אפילו אם הרמן החליט להישאר בירושלים, אז ב 1912, מה יצא לה מזה אם היא עדיין כאן, נעולה בחצר הפנימית מבלי יכולת לצאת? איש אינו יודע שהיא כאן, ואפילו אם מישהו ידע, יתכן שעכשיו במציאות שהשתנתה, אולי איש אינו יודע היכן המפתח או אפילו איך נכנסים לפה. היא ניסתה לדפוק על הדלת, אבל לא נראה היה שמישהו מבחוץ שומע אותה. גם על הדלת הפנימית היא ניסתה לדפוק. אחר כך צעקה בכל כוחה. אם יש מישהו בבניין, בקומה השניה - חייב היה לשמוע אותה. אבל שום קול מבחוץ, לא חדר את השקט שבפנים, את השקט של החצר הפנימית. 

בייאושה, פנתה למכשיר הסלולארי שלה. אם לפחות הייתה קליטה, הייתה מנסה להתקשר למישהו, אבל המשולש הקטן של הרשת הסלולארית היה ריק לגמרי. אין קליטה. ואז היא שמה לב שבאופן מפתיע, דווקא הסימן של ה WiFi היה מלא. יש WiFi, כמה מופלא, הרי קודם לא היה. הרשת שאליה היא הייתה מחוברת נקראה AlShech2. 

כמה צפצופים נשמעו והיא מיהרה לבדוק את ההודעות. היו שם כמה וכמה הודעות מודאגות מאמהּ. אבל מה שתפס את עינה, היתה ההודעה האחת מאביה: "יהודית, אנחנו באמת מנסים לתת לך את הפרטיות שלך, אבל אמא שלך מחפשת אותך מאז אתמול בצהרים. היא מאוד מודאגת. בבקשה תעני לה".

היא נגשה לדלת הפנימית, פתחה אותה במפתח הקטן שהיה בכיס מכנסיה ונכנסה הביתה, לדירה של סבתא רבא, שעכשיו, כבר כמה חודשים, היא הדירה שלה.

"אז הם מחפשים אותי מאז אתמול בצהרים?" זה לא יהיה פשוט להמציא להם הסבר משכנע.